אין בושה: כשהתקשורת הישראלית הפכה למשת"פ של חמאס

אחרי ההלם הראשוני של הימים האפלים שלאחר ה-7 באוקטובר, כאשר עם ישראל התאחד בכאב ובזעזוע, התקשורת הישראלית שבה לעשות את מה שהיא יודעת ומומחית בו.

במקום לשמש כמגדלור של אמת בים של שקרים, הפכו כלי תקשורת רבים למדבררים אוטומטיים של האויב, ללא ביקורת וללא בושה. גם הערב וגם בימים האחרונים מול הדיווחים הדרמטיים על מחלוקות קשות בין נתניהו לטראמפ, שעד לא מכבר היה שנוא נפשם ובין לילה הפך למנהיג העולם הנאור.

כל הודעה, כל ציטוט, כל טענה המגיעה מהצד השני מקבלת במה מכובדת. "מקורות בחמאס מסרו", "לפי דובר חמאס", "על פי ההודעה הרשמית" – כאילו אלו מקורות אמינים שיש להביא כלשונם. אין חקירה, אין אימות, אין הקשר. במקום זאת, התקשורת מגישה לציבור הישראלי את התעמולה הזדונית כמנה עיקרית בארוחת החדשות היומית.

האבסורד הגדול ביותר? אותה מערכת תקשורתית שבולעת בשקיקה כל שקר מבית היוצר של ארגון טרור רצחני, מפעילה זכוכית מגדלת ופינצטה בכל הנוגע להודעות ראש הממשלה או צה"ל. פתאום יש "בדיקת עובדות", פתאום יש "מומחים" שמטילים ספק, פתאום יש "הסתייגויות" ופתאום הבכירים האמריקאים שרק קודם לכן דיווחו על עימות בינם לבין נתניהו, זוכים להשתקה כשהם מבהירים שלא קיימת מתיחות וכמעט מתחננים להפריך את השמועות.

כן, חלקים מהתקשורת החרדית אינם טובים יותר. במקום לעמוד לצד העם והמדינה בשעתם הקשה, מעדיפים גם הם להפיץ נרטיבים מסוכנים, להעצים קולות אנטי-ישראליים ולתת במה לדעות שמחלישות את החוסן הלאומי. תמורת נזיד עדשים הם מעדיפים להציג כל סרטון של חמאס כאילו שהעובדה ש-"התיעוד באישור מטה המשפחות" יש בה כדי להקהות את המסר שחמאס ביקש להעביר היישר לאזרחי ישראל, מבלי לשלם אפילו שטר אחד של מאתיים שקלים, שנגיד הבנק מסרב להוציא משימוש.

וכאן הבן שואל: האם שכחנו מי אנחנו? האם שכחנו את התפקיד החיוני של התקשורת בחברה דמוקרטית בעת מלחמה? לבקר – כן, בהחלט. להציג דעות שונות – בוודאי. אבל לשמש כפלטפורמה להפצת תעמולת אויב? זוהי הפקרות מוסרית שאין לה מקום. התקשורת בישראל הפכה את המשוואה המקצועית על פיה: כל אמירה נגד נתניהו, גם מפי האויבים הגדולים ביותר של ישראל, מתקבלת כמעט ללא עוררין. אפילו הדוברים הבזויים ביותר זוכים לבמה מכובדת, כל עוד הם תוקפים את ראש הממשלה.

בעודנו עומדים בפני אתגרים קיומיים, מסכנת התקשורת הישראלית את החטופים ובני משפחותיהם, את הלוחמים וקרוביהם. היא מחלישה את כוח העמידה שלנו בדיוק כשאנו זקוקים לו יותר מכל.

הגיע הזמן שהתקשורת תחזור לתפקידה האמיתי: לחשוף את האמת, לדווח בהגינות ולשרת את הציבור, לא את האג'נדה הפוליטית שלה או, גרוע מכך, את האינטרסים של אויבינו. העם חכם יותר ממה שהם חושבים, והוא רואה את המניפולציה הזו בעיניים פקוחות.

בשעה קשה זו, ישראל זקוקה לתקשורת אחראית, ביקורתית אך אחראית. תקשורת שזוכרת מיהם אויבינו האמיתיים (והם לא החרדים כמובן) ומהו תפקידה ההיסטורי.