לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא, וְאֵלָיו, הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (דברים כד,יד-טו)
התבאר שיש חיוב עשה, ומצינו בויקרא (יט יג) איסור לא תעשה, לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:
ויש לדון אם מועיל לעשות תנאי שלא יעבור על 'בל תלין', והאם יכול לשנות את זמן הפרעון ואם נחשב בזה כמתנה ע"מ שכתוב בתורה, וכן אם כשמשנה את הזמן אם יעבור על 'בל תלין' בזמן זה.
ובגמ' בבבא מציעא (קי,ב) מבואר ששכיר יום (שפעולתו ביום ויצא בערב) גובה כל הלילה, ושכיר לילה (שיוצא ממלאכתו בבוקר) גובה כל היום, שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, ובגמ' שם נלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ומכאן ואילך לרב עובר משום 'בל תשהא' ולמד רב יוסף מהפסוק 'אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך'.
והנה יש להסתפק ביסוד האיסור של הלנת שכר שכיר אם זה משום שיש לשכיר זכות ממון לתבוע שכרו ביומו ולכך יכול לתבוע מבעל הבית את שכרו באותו יום ויש לבעה"ב איסור על כך, או משום שהוא רק איסור על בעה"ב שאסור להלין את השכר שהרי אחר יום אחד שוב לא עובר משום 'בל תלין', ואם נאמר שהוא משום שיש לשכיר זכות ממונית אפ"ל שיועיל בזה תנאי שהוא תנאי בדבר שבממון אבל אם זה איסור על בעה"ב יש לעיין אם יועיל בזה תנאי.
כששכרו ע"י שליח אם עובר ב'בל תלין'
ובגמ' שם מצינו שהאומר לחבירו צא ושכור לי פועלים, ששניהן אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו ומבואר שאמר השליח לפועלים שכרכם על בעל הבית, ומביאה הגמ' שבשווקים של סורא לא עברו על 'בל תלין' שהיו סומכים על יום השוק, אבל משום 'בל תשהא' ודאי עובר, וברש"י כ' שאפי' שיש להם מעות כיון שעל דעת כן שכרו, וכיון שלא עבר בבוקר ראשון שוב לא עובר משום 'בל תלין', ובתוס' שם מבואר שאם היה עסוק במלאכה אחרת לא עובר גם משום 'בל תשהא'. וכ"כ בשו"ע (חו"מ שלט,ח) עבר זמנו אין ב"ה עובר משום בל תלין ומ"מ חייב ליתן לו מיד ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם שנאמר אל תאמר לרעך.
ובמשנה שם אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו, ובגמ' נלמד כן מהפסוקים.
במאירי בב"מ (קיא,א) כתב, שאם לא תבע השכיר את שכרו אין השכר עובר ואם תבעו ויש לו ולא נתן עובר בסוף זמנו, ומ"מ בני הכפרים שרובם המוחזק שאין להם מעות עד יום השוק דעתו לטפל בו עד יום השוק והרי הוא כעין מי שהתנה על כך ואפי' תבעו ויש לו אינו עובר שעל דעת כן נשכר, ומ"מ יש כאן 'בל תשהא' כיון שתבעו, ומיום השוק ואילך עובר, והביא שחכמי הצרפתים סברו שאין עובר משום 'בל תלין' כיון שעבר עליו בוקר ראשון ואינו עבר בו ורק עובר משום 'בל תשהא' מיום השוק ואילך.
ע"י שליח לא סומך שישלם בזמן
תוס' רי"ד בב"מ (קיא,א) הק' שהרי הוא אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין וקי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, כיון שראו הפועלים את בעה"ב הרי סמכו שישלם להם באותו יום וכשלא ראו את בעה"ב הרי לא סמכו על זה ואפי' שאמר להם שכרכם על בעה"ב מ"מ לא סמכו שישלם להם מיד, ומבואר שמה שאין השליח עובר משום שאין הפועלים סומכים שישלמו להם מיד וכמו שמחלו.
וכ"כ בשו"ע (חו"מ שלט,ט) שכיר שמכיר בבע"ה שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפילו יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך, וברמ"א כ' וה"ה הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים אינם עוברים עד שיחשבו עמהם. ובסמ"ע כתב דאפי' תבעו בזמנו בדבר שודאי חייב לו בלא חשבון מ"מ לאו בר חיוב הוא כיון דלא הגיע זמן פרעונו עד שיחשבו והרי עדיין לא חשבו.
ובספר חסידים (תתרסו) כתב, אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לך לא יהי' לך ליתן אע"פ שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מה שכתוב בתורה. שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל שלו להאכילו לחם צר ומים לחץ ואע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן הביאו בש"ך (שלט,ב).
והנה הק' מהר"י אלגאזי בשם חכמי אשכנז, מדוע אמרו ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא והרי נאמר דין של 'ביומו תתן שכרו' ואיך אפשר לעכב לתת את השכר, ותי' שכיון שקבלנו את התורה ע"י משה רבינו הרי זה כאילו נשכרנו על ידו למלאכת שמים, אבל באמת שתי הדברות האשונות שנאמרו ע"י הקב"ה צריך לתת שכרב בעולם, וכמו שאמרו 'צדיק באמונת יחיה' שבזכות האמונה מקבלים שכר בעולם.
חיובים בהלנת שכר
ומצינו עוד שם בגמ' (קי,ב) שכל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו ועשה, משום 'בל תעשוק את רעך' ומשום 'בל תגזול' ומשום 'בל תעשוק שכיר עני' ומשום 'בל תלין' ומשום 'ביומו תתן שכרו' ומשום 'לא תבא עליו השמש'.
וברמב"ם (שכירות פי"א ה"א) ובשו"ע (שלט,א) הביאו שמצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו של 'ולא תבוא עליו השמש', ולא הביאו את כל ה' הלאוין המובאים בגמ' שם, וכ' הסמ"ע שעל שאר הלאוין אינו עובר אלא א"כ אין דעתו לשלם לו כלל משא"כ בלאו דלא תבא כו' עובר מיד שעבר זמנו אף שדעתו לשלם לו, ויש שגרסו ברמב"ם והשו"ע בנוסח אחר.
ובגמ' שם (קיב,א) כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו ונחלקו רב הונא ורב חסדא אם נוטל את נפשו של גזלן או את נפשו של נגזל, והסתפקו שם בגמ' אם כששכרו בקבלנות עובר על 'בל תלין', ואמר רב ששת שעובר.
בגמרא בסוכה (כט,ב) אמר רב בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר וכו', וברש"י שם כתב שמדחהו בלך ושוב, ועושק היינו שלגמרי גוזל שכרו.
בטעם המצווה
בספר החינוך (מצוה רל) כתב אף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, וענין מצוה זו שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב. זהו יסוד המצוה. ומשרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות, יאבד הגוף ועל כן צונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו. להתפרנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ונוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ועכב שכר שכיר עד אחר הזמן המוגבל בטל עשה ועובר על לאו ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון, שהרי חייב הוא לשלם שכרו בכל עת.
כשאין לבעל הבית מעות
כתב בספר החינוך (מצוה תקפח) משרשי המצוה הא-ל בחסדיו צוונו ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חוקה בעת הצורך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ובהמשך דבריו שם כתב, ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו, אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו, אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אלא אם כן יאבד הרבה משלו, לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים, והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם משום 'אל תאמר לרעך לך ושוב'.
וכ"פ בשו"ע (חו"מ שלט,י) שאין בעה"ב עובר משום בל תלין אא"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפילו אין לבעה"ב ביד שולחני כלום ומ"מ אם רצה השכיר לחזור בו שלא לקבל מהשולחני אלא מבעל הבית הרשות בידו.
בספר אהבת חסד (פ"ט,ז) כתב שאין בעל הבית עובר משום 'בל תלין', אלא אם כן יש לו מעות לתן לו, דכתיב 'לא תלין פעלת שכיר אתך' והכונה שיש אתך, והוא הדין אם יש לו פקדון או הלואה אצל אחר והגיע זמן פרעון נקרא גם כן שיש אתך שהרי יכול לקח מהם, ובשיטה מקבצת כתב בשם הריטב"א, דאם יש לו אכלין שעומדים למכירה הוא גם כן בכלל אתך, דהרי יכול למכרם, וכן משמע בספר החנוך מצוה תקפ"ח, ונראה שאם יכול להשיג מעות ללוות, צריך ללות, כדי שיהיה יכול לקים מצות עשה ד'ביומו תתן שכרו', ובפרט אם השכיר עני, ועל ידי זה שיתן לו בזמנו, יחזיק ידו שלא יצטרך לבריות, בודאי צריך לעשות כן.
וזה מבואר במנחות (דף מא) במעשה דרב קטינא, שצריך האדם להשתדל שיהיה מחויב במצוה ובעידן ריתחא נענשים על זה, ואפשר דגם מצד הדין הוא מחויב בזה שנקרא 'יש אתך' כיון שיכול להשיג מעות בקל ולפרוע לו, וראיה ממה שכתב רש"י בחומש (ויקרא י"ט י"ג), דלפיכך זמן שכיר יום בלילה וזמן שכיר לילה ביום עד ביאת השמש, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות, שמחויב לבקש מעות אף אם אין לו בביתו, וכן משמע מלשון החינוך שכתב, אלא אם כן יאבד הרבה משלו, שאם מגיע לשכיר דבר קטן, ויש לו לבעל הבית מטבע גדולה שמחויב לפרוט אותה כדי לשלם להשכיר בזמנו, אף אם יגיע לו קצת היזק מזה, והעולם נכשלין בעוונותינו הרבים בזה.
כשיש כמה פועלים מי קודם
והוסיף שם באהבת חסד שאם שכר שני פועלין, ויש לו מעות רק עבור אחד, נראה דיחלק מה שיש לו לשניהם, ואינו עובר ב'לא תלין', אחרי שאין לו יותר. ואחר שנשלם פעלת שכיר, יש לו לבעל הבית ליזהר, שלא יוציא מעותיו לסחורה, כשיודע שעל ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם לשכיר, אפילו אם לא תבעו השכיר עדין, וכן אם אין לבעל הבית כל המעות שמגיע להשכיר, אפילו הכי חיב לתן לו מה שיש לו, ואם לא נתן, עובר ב'בל תלין', ואף שכתבנו מתחילה, דאם אינו משלם כולו אינו מקיים המצוה כדין, מכל מקום כיוון שלא יכול לשלם כולו, חייב לשלם לפחות מה שיש לו, ובאמת כל פרוטה ופרוטה חיוב בפני עצמו. ועוד דכיון דעל מה שאין לו אינו מחויב, משום דכתיב אתך, ממילא במה שיש לו מקיים המצוה בשלימות.
ובפרק י' (ה"ח) כ' שאם הוא חייב לשני פועלים והאחד עני והשני עשיר שהעני קודם, דכתיב 'כי עני הוא', ובהמשך דבריו (הי"ב) שאין לשכר פועל כשיודע בברור שלא יהיה לו מה לשלם בזמנו, שמסתבר בדעת הפועל שישלם לו בזמנו, כדכתיב 'ואליו הוא נשא את נפשו' אלא א"כ הודיעו מתחלה שיתרצה בזה, או שמנהג אנשי המקום לשלם ביום השוק, ומטעם זה, אם שכר פועל ורוצה לסע מביתו, ולא יבוא עד שיעבר הזמן, צריך להזמין מעות עבורו קדם שיסע, כדי שישלם לו בזמנו.
איסור 'בל תלין' במשכורת
והנה יש לדון אם בתשלום משכורת בזמנינו יש איסור 'בל תלין', ויש שאמרו שמכיון שיודעים שלא יקבלו את המעות עד תחילת החודש הבא, הרי זה כשוק של סורא שדעתם לקבל המעות ביום השוק וכיון שעבר יום החיוב הרי אין עוברים על 'בל תלין' כלל ויש שמקפידים להדר ולשלם בסוף החודש ביום החיוב על היום האחרון של החודש.
ובתשובות והנהגות (חו"מ חלק ג' סי' תע) כתב, שאי"ז דומה ליום השוק שהם מוותרים לגמרי כיון שאין לו מעות ומקבלים משכורתם מאוחר ומסכימים לזה, אבל בזמנינו הפועל שמקבל בתחילת החודש הבא הרי זה זמנו ואם משלם קודם הרי משלם קודם זמנו מצד הדין והרי הוא כקבלן שחייב רק כשמסיים את העבודה, ולכך יש להזהר לשלם בתחילת החודש מחשש שיעבור על 'בל תלין', משא"כ אם מסיים לעבוד בסוף החודש שצריך לשלם כשמסיים.
מתי לשלם בנסיעה במונית
והביא שם בתשובות והנהגות בשם החפץ חיים זיע"א, שדקדק לשלם במונית רק אחרי הנסיעה ולא קודם כיון שרצה לקיים מצוות 'ביומו תתן שכרו', ואם משלם בתחילה עדיין לא חל עליו חיוב המצה ולא קיים את המצוות, אמנם הסתפק בזה אם זה מן הדין, שמסברא הרי קיים את המצוה אם שילם לו בזמן ואם שילם לו קודם גם קיים את המצוה ורק נאמר שלא יאחר את זמן התשלום ומ"מ קיים במה ששילם לו ולא איחר, והכיח כן מהגמ' בבב"מ (קיב,א) שמשמע שמועיל לשלם מראש.
עוד כתב שם שיש שאמרו שקיום המצוה הוא דוקא בכסף ולא בשוה כסף, ולכך כשמשלם בצ'ק הרי לא נחשב ששילם בכסף ממש וכן אם העביר לו לבנק לא נחשב ככסף ממש אם לא התרצה לכך וכן אם לא עבר הכסף באותו היום, וראוי לשלם לפועל במזומן דוקא, אמנם כתב שכיון שכך היא צורת התשלום בצ'ק הרי נחשב בזה לכסף ממש משא"כ בדבר שנוהגים לשלם במזומן שצריך לשלם בזה במזומן.
במעלת מצות 'ביומו תתן שכרו'
ובזוהר (ויקרא פד,א) הקשה מדוע צריך את הפסוק של 'לא תלין' והרי למדנו זאת ממש"כ 'ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו', ובי' ש'לא תבוא עליו השמש' הזהר שלא תאסף בשבילו מן העולם בטרם שיגיע זמנך להאסף, ולמד זאת מהפסוק 'עד אשר לא תחשך השמש' שמי שממלא את נפש העני אפי' כשמגיעים ימיו להסתלק מן העולם הקב"ה ממלא את נפשו ונותן לו יותר חיים, ו'לא תלין פעולת שכיר' בא וראה מי שלוקח שכרו של עני הוא כאילו לוקח את נפשו ונפש אנשי ביתו, והקב"ה ממעט נפשו ואנשי ביתו ר"ל, וכן היה עושה רב המנונא כשהשכיר היה מסיים עבודתו היה נותן לו שכרו ואומר לו קח את נפשך שהפקדת בידי קח פקדונך, ומבואר בזה את גודל הזהירות הנצרכת בעניין זה וגדל חומרת העונש.
