מיקום כתבה: שבת

המושבה 'זכרון יעקב' של שנת תשי"ב לא דמתה כלל למרכז הפורח של ימינו. הייתה זו תקופה של בראשית, שעותיה הראשונות של ישיבת 'כנסת חזקיהו' תחת הנהגתם של ענקי הרוח – אחרון נסיכי קלם, המשגיח רבי אליהו לופיאן, והגאון רבי נח שמעונוביץ.

הישיבה שכנה אז בקומץ קרוואנים רעועים, שהיו מושלכים בלב הישימון כציור אבסטרקטי תלוש. הדלות הייתה מחפירה, כזו המכרסמת באיברים. החום התיש את הנפשות, והנורות הצהובות של אותם ימים רק העצימו את הלחות והמועקה. אך מעל לכל, רדפה את התלמידים מכת ה'מוראשקעס' – זבובונים שחורים ומאוסים שהגיחו בגלים מהביצות הסמוכות. הם גדשו את ה'חדרים', פלשו למאכלים, ובשעות הערב היו מכסים את גופי התאורה עד שהחשיכו את החדרים כליל.

בתוך דלות זו, בלטה דמותו של ראש המועצה. הוא היה חילוני מוצהר, מאלו שהפכו את כפרנותם לדת, אך בסתר היה שולח סיוע כספי, או משגר את חשמלאי המועצה לתיקונים דחופים. לעיתים, כשרבי אליהו היה מוסר שיחה, היה ראש המועצה מתגנב מבעד לדלת האחורית, נבלע בפינת ספסל, עוצם עיניים ושואב דקות של דברי כיבושין לפני שחמק בחזרה למבוכת חילוניותו. יום אחד, נפרץ הסכר. הוא נכנס לחדרו של המשגיח וחשף את הצומת הסוער ששינה את חייו לעד.

"זה קרה בראדין," פתח ראש המועצה. בחוץ השתוללו פתיתי שלג כבדים, ובחדרו של רבי נפתלי טראפ, ה'ריש מתיבתא', עמד שרוליק – בחור עילוי שהפך את משנתו לאבן שואבת של כפירה. רבי נפתלי הביט בו בכאב עצום. "אתה, שרוליק?! זה שתירצת את קושיית ה'אור זרוע' בשלושה מהלכים מבריקים, אתה עוסק בספרי השכלה נתעבים?!"

השמועות התאמתו. שרוליק לא רק קרא, אלא הפך למוקד של 'בתי מדרש של בלעם', מפיץ דעות כפרניות ממינסק בלב היכל ה'. "במה החלפת את רבי עקיבא איגר?" התחנן רבי נפתלי להבין, "בניטשה והגל?!" שרוליק השיב בזחיחות: "העולם גדול, וראדין קטנה לרוחי".

רבי נפתלי נזדקף בקרירות: "לך מכאן! עלה על הרכבת למינסק. ראדין אינה ראויה לרודפי עולם". אך שרוליק, בחרדה פתאומית, מלמל כי הרכבת האחרונה כבר יצאה. "שמא תיכנס לבעל ה'חפץ חיים'", הציע רבי נפתלי, "ובאת אל הכהן".

רבי ישראל מאיר הכהן הקשיב במתינות. "ספרי מינים?! לא אוכל להתיר לך להישאר בישיבה!" פסק בתקיפות. כששרוליק התחנן כי אין לו היכן ללון, חלה תמורה מדהימה.

עיניו של החפץ חיים אורו באור חדש. זיק של חדווה הפציע בפניו והוא חיבק את הבחור המבולבל בחום: "אה, טייערר גאסט! (אורח יקר) ברוכים הבאים! ביתי אינו נאה בעיניך? ביתי לפניך!" ברגע אחד הפך הכהן הגדול למארח רחום. הוא הגיש לו פת ערבית, מזג כוס חמין, וסידר עבורו את מיטתו היחידה. כל הלילה עסק החפץ חיים בתורה כשהוא עומד על רגליו כדי לא להפריע לשנת האורח. לפנות בוקר, כשגבר הכפור, ניגש הצדיק בלאט וכיסה את הבחור ב'פרווה' האישית שלו בחרדת קודש.

"לא ישנתי באותו לילה," סיים ראש המועצה בדמעות. "לא רציתי להחמיץ רגע מקסם הלילה. אותה פרווה שהחפץ חיים השיל מעצמו למעני – האפיקורס שנזרק מהישיבה – היא זו שמחממת את ליבי עד היום".

סיפורו של החפץ חיים משתלב כחוט השני בפסוקי הפרשה: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר" (ויקרא י"ג, ו).

רש"י מדקדק: אם הנגע עמד במראיתו או פשה – המצורע טמא. אך הרמב"ן מקשה: הרי הדין הוא שבשבוע השני אינו צריך הסגרה נוספת! מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ב'דרש משה' מגלה כאן יסוד חינוכי מרעיד:

אמת, המצורע טמא, אך הוא אינו חייב בבידוד מחוץ למחנה. התורה מלמדת שיש חוטא המקלקל אחרים – הוא חייב 'בדד ישב'. אך מי שחטא ונגעו 'עמד במראיתו', כלומר, הוא עדיין בטומאתו אך הפסיק להשפיע לרעה על סביבתו – התורה חסה עליו. הוא נשאר בתוך המחנה כדי שיחזירוהו בתשובה.

זהו היסוד: מותר לשלח תלמיד ממוסד חינוכי רק אם הוא מהווה סכנה לאחרים. אך אם נגעו אינו 'פושה', עלינו לחבק, להשאיר ולקרב. גם המקלקל שנשלח, נשלח רק לזמן קצוב כדי שיתקן, ולא כדי לאבדו חלילה.

השאיפה הכמוסה של כל יהודי היא להיות מחובר לבורא עולם 365 ימים בשנה. אך העולם גדוש אתגרים, יצרים וקשיים. איך מבטיחים שלא נטעה בצמתי החיים?

התשובה טמונה במילים: "וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן". אבינו האוהב שתל בכל דור צדיקים ומאורי אור. התבטלות לדעת תורה היא היכולת להניח את ההיגיון המוגבל שלנו בצד ולצעוד לאור חכמתם המזוקקת.

גם אם המצורע הוא רופא מומחה המבין בנגעים, עליו ללכת לכהן. הריפוי מתחיל בציות. הצעד הראשון של התיקון הוא ההכרה שיש מי שרואה גבוה יותר, נקי יותר. ככל שנשכיל לבטל דעתנו לדעתם של מנהיגי הדור, כך נהיה שמורים ומוגנים מכל רע, ונזכה לחיים נעלים בעולם הזה ולזכויות נצחיות בעולם הבא.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

ערב שבת שלום וחודש טוב ומבורך! פרשיות השבוע תזריע מצורע.

בפרשה אומרת התורה (י"ג, מ"ה): מי שיש לו צרעת "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" – הוא צריך לשבת מחוץ למחנה ולצעוק שהוא "טמא". אומרת הגמרא במסכת שבת (דף ס"ז ע"א) למה? "כדי להודיע צערו לרבים" – שיתפללו עליו הרבים. שואל רבי יונתן אייבשיץ: למה דוקא כאן? מדוע בשאר חולאים לא מצאנו שצריך לפרסם ואילו פה התורה אומרת במיוחד על הדבר הזה?

והוא מסביר נפלא. אומר: בדרך כלל "תפילת חולה על עצמו", היא חשובה. וכמו שכתוב אצל ישמעאל – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כ"א, י"ז), זו תפילת חולה על עצמו. אבל כאן, המצורע הזה נקרא "מצורע מוסגר". למה? כי נסגרים שערי שמים לתפילותיו. מדוע? כי הפה של האדם הוא כלי. כאשר הפה הזה משמש לטוב, אז הוא גם יכול להשפיע למעלה.

לדוגמא: יש צנרת של מים, פתאום יש פיצוצים בצנרת פה ופה. מה עושים? סוגרים את השיבר הראשי. אבל הרי אין מים בכל הדירה?!… אין שום בעיה, אבל אי אפשר להזרים כאשר זה משפריץ לפה ומשפריץ לשם. נתקן, נסדר, ואחר כך יהיה אפשר להזרים את המים.

ככה גם כאן, הפה הוא צינור, הוא מביא הרבה תועלת. אבל אם הוא משפריץ ויש נזילות והשפרצות, אז סוגרים את השיבר עד שיהיה תיקון. כאשר יש לשון הרע וכל מיני חטאי הלשון, בשמים אומרים: תשמע, צריך לסגור את השיבר, זה משפריץ יותר מדי.

לכן, פה אין לי "תפילת החולה על עצמו", אלא הוא צריך לפנות לתפילתם של רבים – שהם יבואו ויגידו: "כן, בואו ותתפללו עליי".

ומה התיקון הזה? "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (י"ג, י"ג). מביא אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצוק"ל בפירושו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת, אומר: "כלו הפך" – תהפוך את המלה "כלו" יוצא "ולכ", זה ר"ת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". (את זה הוא שמע מרבי בנימין אליאס יבדלחט"א בבריאות איתנה). אז "כולו הפך" – תהפוך את המלה "כלו" ואז "טהור". כאשר מחדירים "ואהבת לרעך כמוך", אז נטהרים ואז התפילות חוזרות להישמע ולעשות פעולות גדולות בשמים.

נזכה שכולנו ישמעו קול תפילותינו וכל משאלות ליבנו לטובה לרצון לפני בורא עולם, אמן.

שבת שלום ומבורך!

השמש שקעה אט אט מעל ירושלים, כשהמכונית עשתה את דרכה מישיבת "קול תורה" שבשכונת בית וגן לעבר שכונת שערי חסד הוותיקה. במושב האחורי ישב רבן של ישראל, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, כשלצדו אחד מתלמידיו. באותם רגעים, נדמה היה כי מלאך המוות מרקד על הכביש; הנהג, בנהיגה חסרת רסן ובמהירות מופרזת, סיכן את יושבי הרכב ואת הסובבים אותם בטירוף של רגע. המתח בתוך המכונית הגיע לשיאו כאשר ברגע אחד של איבוד שליטה, התנפצה המכונית אל תוך קיר בטון אימתני.

רעש ההתנגשות החריד את השלווה, אך בנס גלוי, איש לא נפגע. ניתן היה להמשיך בנסיעה. לאורך כל הדרך הנותרת, ישב הגרש"ז כשפניו אומרות חרדה עמוקה, אך פיו? חתום בשישה חותמות. אף מילה של תוכחה, אף אנחת טרוניה לא נשמעה. רק כאשר הגיעו אל מחוז חפצם, המתין הרב בסבלנות מופלאה עד שהתלמיד ירד מן הרכב ויתרחק.

אז, ורק אז, פנה הגרש"ז אל הנהג והוכיחו קשות על ההפקרות שסיכנה שלוש נפשות מישראל. "דע לך," אמר לו בקול רועד מהתרגשות, "כבר בתחילת הנסיעה, כשראיתי שאתה נוהג בחוסר זהירות, הייתי אמור לרדת מיד ממכוניתך. אך מאחר ובחור נוסף הצטרף אלינו, גמלה החלטה בלבי: אמנם סכנת נפשות היא להמשיך בנסיעה כזו, אבל מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים! הלבנת פנים – איסור דאורייתא היא!"

במעלה ההיסטוריה, בעיר הקודש טבריה, כיהנו זה לצד זה שני ענקי רוח: הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל כרב האשכנזים, ולצדו חכם וגאון ספרדי מופלג. ערב שבת אחד, פשטה שמועה מדאיגה: העירוב המקיף את העיר מוטל בספק. שני הרבנים נועדו, והרב הספרדי נטל על עצמו את המשימה לברר את ההלכה ולתקן את המעוות.

בוקר השבת הגיע, ותלמידי חכמים חדי עין הבחינו כי העירוב נותר בקילקולו. הם מיהרו אל הגר"מ קליערס בבהלה: "העירוב פסול! יש להודיע לציבור!" אולם הרב, לתדהמתם, השיב בניחותא: "אין צורך להרעיש על הדבר". הם עמדו משתוממים; כיצד ניתן לשתוק כשאיסור טלטול מרחף מעל העיר? אך הגר"מ עמד כצור איתן בסירובו לפרסם את הדבר.

רק למחרת, ביום ראשון, עלה הגר"מ אל ביתו של עמיתו הספרדי. "מתקשה אני בסוגיה מסובכת בהלכות עירובין," אמר בענווה, "ורצוני ללבנה יחד עמך". תוך כדי הלימוד המשותף, אורו עיניו של החכם הספרדי והוא הבין את טעותו – העירוב אכן היה פסול. בסערת רגשות שאל: "מדוע לא העמדת אותי על טעותי בעיצומה של השבת? הרי תושבי העיר נכשלו באיסור!"

נענה רבי משה קליערס בצדקותו המזוקקת: "כל איסור הטלטול בטבריה אינו אלא מדרבנן, שהרי אין בה רשות הרבים דאורייתא. ואף המטלטל בלא יודעין אינו אלא 'מתעסק', ויש שיטות שאין חיוב להודיע לו. אולם הלבנת פני חברך ברבים? זהו איסור דאורייתא חמור ונורא!"

היסוד המרעיד הזה, עליו מסרו גדולי הדור את נפשם, רמוז בפרשת השבוע בשיאו של רגע היסטורי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, ז).

הרה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע מגלה לנו תובנה עוצרת נשימה: הרגע שבו יהודי מתבזה, הרגע שבו לועגים לו ושוחקים למשבתו – הוא רגע קדוש מאין כמותו. זהו רגע מזכך שפותח את כל שערי השמים, וכדאי לשלם עליו הון עתק!

לאחר הקמת המשכן, עמד אהרן הכהן הגדול, קדוש השם, וחש היסוס נורא. אנשי ה'ערב רב' לא חסכו ממנו את שבט לשונם; הם הזכירו לו את חלקו בחטא העגל, עלבו בו וביישוהו: "הייתכן שאדם כזה יגש להקריב קרבנות לפני ה'?" אהרן עמד בוש ונכלם, סופג את חיצי הלעג בדממה, וממאן לגשת למזבח.

משה רבינו, ברוח קודשו, הבין את עומק הבושה ואמר לו: "למה אתה בוש? לכך נבחרת!" הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע מפרש את המילים הללו בביאור מדהים: משה אומר לאהרן, "אל תיכלם מהבושה! אדרבה, בזכותה – בגלל שאתה מקבל את הבזיונות באהבה ושותק – בדיוק בגלל זה נבחרת לשמש ככהן גדול! זהו השכר על שתיקתך."

החיים מזמנים לנו רגעי בזיון; בבית הכנסת, מול השכנים, או חלילה בתוך הבית פנימה. המחשבה הראשונית היא להסתער, להשיב מנה אחת אפיים, או לשקוע בעצב עמוק. אך התורה מלמדת אותנו אחרת: השתיקה באותו רגע היא "עת רצון" שאין שני לה.

כשאדם מבזה אותנו, הוא בעצם מעניק לנו מפתח לכל גנזי מרומים. במקום לתקוף, כדאי פשוט לשתוק, לקבל את הדברים באמונה שהם נגזרו מלמעלה, ולנצל את הרגע המזכך הזה כדי להקיש על שערי שמים. זהו הרגע ללחוש משאלת לב, לבקש על ישועה, ולמנף את הבושה הצורבת להזדמנות רוחנית שתועלתה לאין ערוך.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הקרבת הקורבנות ביום השמיני. והתורה מביאה קורבנות מיוחדים שניתנו ביום הזה, ואומר הפסוק: "וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וגו' כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ט', ד'). "נראה אליכם" – נראה אותיות אהרן. אליכם אותיות מיכאל. ויש מובא בספרים הקדושים שבאותו יום נתמנה מיכאל להיות שר ישראל.

בגמרא מנחות דף ק"י ע"א מובא מה שאמרו חז"ל שיש מזבח בנוי בשמים ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ומה הם הקורבנות? אומרים תוספות (ד"ה ומיכאל) שיש מי שאומר שאלו נשמותיהן של צדיקים. וכתב אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצוק"ל בפירושו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת (ח"ה עמ' קי"ט) שהרמז הוא שכנגד אהרן כהן גדול שמקריב כאן למטה, מיכאל שר ישראל מקריב גם כן קורבנות במזבח של מעלה. והוא מוסיף שאולי אפשר שכנגד הקורבנות שהקריבו כאן, אז נדב ואביהוא – שמתו באותו יום – הם היו הקורבנות שהקריב מיכאל.

עוד אומרת שם הגמרא במסכת מנחות: "בָּרְכוּ אֶת ה' כׇל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת" (תהלים קל"ד, א'). מי הם אלו שהם נקראים "עבדי ה'" – שהם כאילו מתעסקים בעבודת הקורבנות? "אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה". למרות ש-"עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות"?! הרי בלילות אין הקרבת קורבנות. אבל כן, יש פעולה שאם אדם עושה אותה גם בלילה, הרי היא כאילו קרבן. וזה לימוד התורה הקדושה. ולילות, לא רק לילה של חושך שאנחנו רואים. אלא יש גם רגעים של לילות. ואלו שהם עומדים ועוסקים בתורה גם כאשר קשה, גם כאשר חשוך, אלו נקראים "עסוקים בעבודה".

אוי! אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה עוסק בתורה בשיא יסוריו. הוא היה שוכב בבית לוינשטין בלי יכולת לזוז, והיה כותב חידושים בעפרון כי בעט אי אפשר כי הדיו נוזל אחורה! וגם עיני ראו בכל פעם בבית החולים, למרות שהיה סובל, היה לומד. היה מושיט ידו כדי שיעשו בדיקות דם, דקירה ועוד דקירה, והוא ראשו בספר. זה "העומדים בבית ה' בלילות" – גם כאשר לילה! זה כמתעסק בעבודה. כמה דרך של חיים, כמה אור גדול הוא השאיר לנו ללכת בדרכו, ללכת לאורו! יהי רצון שזכותו תעמוד לנו, אמן.

שבת שלום ומבורך!

בפרשת שמיני אנו פוגשים באחד הרגעים המטלטלים ביותר בדברי ימי עם ישראל. בעיצומם של ימי המילואים, בשיא השמחה של חנוכת המשכן, מתרחש האסון הגדול: נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, נפטרים בהקריבם "אש זרה" לפני ה'. אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מוצאים את עצמם במצב של "אוננות" – מצב הלכתי שבו אדם שמת לו קרוב משפחה בטרם הקבורה, אסור לו באופן עקרוני להקריב קורבנות.

אלא שבאותו יום חל גם ראש חודש, והיה צורך להקריב את שעיר החטאת של ראש חודש. משה רבנו, בראותו כי שעיר החטאת נשרף ולא נאכל על ידי הכוהנים, פונה בביקורת נוקבת אל אלעזר ואיתמר: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?". משה מדגיש כי אכילת הכוהנים היא היא המכפרת על העם.

תשובתו של אהרן למשה מהדהדת עד היום: "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?". אהרן מסביר כי הוא הבין שיש להבחין בין קורבנות השעה (הוראה זמנית של משה לאותו יום) לבין קורבנות הדורות (כמו חטאת ראש חודש). לשיטת אהרן, אסור היה לו לאכול מקורבן הקבוע לדורות בעודו אונן.

כאן מתרחש רגע מופלא של גדלות אנושית ורוחנית. התורה מעידה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". רש"י הקדוש, מבאר שמשה רבנו הודה מיד בטעותו ולא בוש לומר: "לא שמעתי". הוא לא ניסה להצטדק או להשתמש בסמכותו כמנהיג, אלא הודה על האמת.

לכאורה, ניתן לשאול: האם זוהי באמת מעלה כה גדולה? האם היינו מצפים ממנהיג בשיעור קומה של משה רבנו, "איש האלוהים", לפעול אחרת ולא להודות על האמת? מדוע התורה מוצאת לנכון לשבח אותו על דבר שנראה לנו כביכול מובן מאליו?

התשובה לכך מלמדת אותנו יסוד עצום לחיים: שום דבר בעולם אינו מובן מאליו. התורה מבקשת להפוך את כיוון המחשבה שלנו. גם אם אדם רם מעלה עושה מעשה שנראה קטן או מתבקש לפי שיעור קומתו, חובה עלינו לשבח אותו על כך. לפני הקדוש ברוך הוא, גם דברים שנראים קטנים הם עצומים וגדולים.

שני לימודים כבירים עולים מכך: הראשון שאסור לנו להמעיט בערכו של אף מעשה טוב, ולו הקטן ביותר, שאנו או שזולתנו עושים. והשני, עלינו לסגל לעצמנו מבט שמעריך ומתפעל מכל נקודת אור. גם כשאדם גדול פועל כראוי, אין לומר "זה ברור שהוא ינהג כך", אלא יש להגדיל את המעשה בזכוכית מגדלת.

מנגד, את הפגמים והמומים עלינו ללמוד להקטין – להסתכל עליהם דרך הצד השני של העדשה, המקטין את הדברים. כי "כל הפוסל – במומו פוסל". רק על ידי העצמת הטוב והתמקדות ביופי שבכל מעשה, יכול האדם לזכות ולגדול עוד ועוד בעבודת השם.

שבת שלום ומבורך!

ערב שבת שלום ומועדים לשמחה! שבת חול המועד זה זמן שאבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצ"ל היה מעורר על הציפייה לגאולה. היה אומר: "אנחנו נכספים כל כך". אי אפשר לתאר כמה הוא היה חי את הכמיהה לגאולת עם ישראל.

כאשר הייתי שר לפניו יחד עם המשפחה בשלחן שבת את הפיוט של רבי יהודה הלוי – "יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי", היו עיניו זולגות דמעות. עד שאני לא ידעתי אם מותר לי לשיר את השיר הזה למרן ביום שבת, להביא אותו ככה לדמעות. "הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ" – כמה המילים הללו, וכל שיר, וכל פיוט שהיה בו עניין של גאולה, עניין של כיסופים לישועה ולראות בביאת משיח צדקנו, כמה מרן היה מתרגש על הדבר.

מרן זצ"ל היה כל כולו למען עם ישראל. כאשר מרן היה שוכב בבית הרפואה בחוליו האחרון – הוא סבל ייסורים נוראיים, אבל כאשר היו מברכים אותו: "הרב, שיהיה רפואה שלמה", היה אומר: "תברכו את החטופים שיחזרו לביתם לחיים טובים ולשלום". כל כולו הוא נתן למען עם ישראל. כמה אנחנו צריכים לתת ולהחזיר לו אהבה תחת אהבתו אלינו.

זה החג שבו בעוונותינו אנחנו מציינים כבר שנה שלמה להסתלקותו של אור העולם הזה מאיתנו. אבל הוא השאיר לנו אור גדול; תורה, דרך חיים ודרך של איך להסתכל ולהרגיש את כלל ישראל ולצפות לגאולה. זה הזמן של כולנו להחזיר לו אהבה תחת אהבתו אלינו – להיות כולנו שותפים בהילולא הגדולה שתערך בעז"ה לכבודו ביום ראשון כ"ה בניסן. זו הפעולה הקטנה שנוכל לעשות כדי להחזיר לו הכרת הטוב על כל הטוב, השפע, התפילות והאהבה שהוא שפע עלינו.

ובוודאי בוודאי שהוא יעמוד למליץ יושר על כל אחד ואחת שיעשו לכבודו, ועל כלל ישראל – שבורא עולם יאמר די לצרותינו ונזכה לראות ישועות גדולות למעלה מן הטבע בקרוב ממש.

מועדים לשמחה!

שלום וברכה לאחיי ואהוביי! אנחנו נמצאים סמוך ונראה לחג הפסח – חג הישועות.

הלילה של חג הפסח נקרא 'ליל הסדר'. מסביר המהר"ל מפראג שכיון שהלילה הזה מלמד אותנו שיש סדר בעולם. בלילה הזה אנחנו מתחילים ואז אוכלים קצת. מפסיקים ואז שוברים מצות. אנחנו עושים כל מיני פעולות.

כמו בחיים – יש כל מיני דברים שקורים לנו באופן פרטי, ודברים לכלל ישראל ואנחנו לא יודעים למה זה קורה; "למה זה קורה לי?", "למה העם נמצא במצב כזה?", אבל פתאום אנחנו מגלים שיש פה סדר מופתי. ליל הסדר מחזק את האמונה שהכל הכל מושגח מלמעלה, שום פרט לא קורה סתם, הכל בהשגחה פרטית ולכל דבר יש סדר.

כאשר רואים חצי תמונה, אז באמת דברים יש בהם שאלות. פעם הגיע איזה אדם [בערב שבת לבית הכנסת]. החברים שכנעו אותו לבוא; "נו, שבת. תעשה שבת זה מקרב את הגאולה", אמר: "טוב, אני אלך להתפלל בבית הכנסת". הגיע לבית הכנסת ושם היה חזן שמסלסל: "שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים…", אמר: "מתי זה יגמור פה?! אני אגמור בבוקר"… יצא, אבל בינתיים הספיק לשמוע – "שומר ה' את כל אהביו ואת כל הרשעים" – חשב: "איזה מוזר זה, למה ה' שומר את כל הרשעים?".

טוב, רץ לבית כנסת אחר. ושם היה חזן זריז, והנה הוא נכנס באמצע הפסוק ושומע; "את כל אהביו ואת כל הרשעים ישמיד" – חשב: "בר מינן, מה קורה פה בבתי הכנסיות האלה?"… ויצא משם בפחי נפש. אוי, אם היית שומע פסוק שלם, היית רואה כמה הדברים נפלאים! וכך זה גם בחיים שלנו. התמונה השלמה אין מושלמת ממנה!

אנחנו בסוף 'ליל הסדר' קוראים שיר השירים. שיר השירים זה שיר וסיפור האהבה הגדול ביותר שיש בין כנסת ישראל לאבא שבשמים. לאחר קריאת שיר השירים היה אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצ"ל הכ"מ יושב ומעתיר בתפילה, והוא היה מורה לנו גם כן להתפלל על דברים הנצרכים. הוא היה אומר שזאת עת רצון שאין כדוגמתה; אחרי סדר שבו הגענו לאמונה הגדולה הזאת, והתעוררה בנו אהבת ה' ומשכנו שפע של אהבה מלמעלה.

שני רמזים קצרים: פסח זה ראשי תיבות של שלשת שמות [המלאכים הממונים על] הפרנסה: פ' – פא"י, ס' – סא"ל ו-ח' – חת"ך. שהם רמוזים בפסוק (תהלים קמ"ה, ט"ז) "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" פסוק הפרנסה.