הלילה שבו שר התורה הניח את הגמרא בצד | הרב יוסף זאב

ליל יום כיפור בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. השקט שאחרי תפילת 'כל נדרי' עטף את הרחובות, אך ברחוב אבן שפרוט בקע קול אחר. מתוך בית הכנסת 'קהל חסידים' עלו ניגונים עתיקים, מארשים פולניים נוסטלגיים, ששרד בהם ריח של עיירות רחוקות שחרבו באש המלחמה. שם, בתוך המבנה, ישבו ישישים אומללים, פליטי חרב, המנסים לאסוף את שברי חייהם בערגה ובכיסופים.

מרן שר התורה, הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד, ה'טשיבינער רב' זצ"ל, צעד שם בדרכו הביתה. הוא, שאיבד את בני משפחתו וקהילתו על קידוש השם, לא יכול היה להמשיך בדרכו. משהו בלב הענק שלו נפתח, הוא נכנס פנימה, התיישב בתוכם, והפך ל'שותף לזיכרונות'. הוא הנעים להם את שהותו, בנה עמם גשר אל העבר, וסייע להם לשחזר את הוויית חייהם שאבדה. באותה שעה, חלף במקום הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. המראה נגד עיניו היה בלתי נתפס: שר התורה, שגובהו כארזי הלבנון, יושב בליל היום הקדוש עם יהודים פשוטים ומשורר ניגונים?!

במוצאי היום הקדוש, כשניגש רבי שלמה זלמן לברך את רבו, התחבטות נפשו נפרצה החוצה: "ילמדנו רבינו! מה יש לטשיבינער רב לחפש בליל יום כיפור בחברת אנשים אלו, והלוא הזמן יקר אצלכם? ועוד בלילה כה קדוש?". השיב לו הגאון מטשיבין תשובה שטלטלה את יסודות ההבנה: "אתמול בלילה הייתה לי תוכנית מסודרת – ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפים עד הבוקר. אך כששמעתי את שבורי הלב הללו, חשבתי לעצמי: מה יגרום להקדוש ברוך הוא יותר נחת רוח – שאסיים את המסכת, או שאשב איתם ואשמח אותם? הסקתי כי ודאי הקדוש ברוך הוא ישמח יותר עם אשב איתם. זו הייתה 'עבודת היום' שלי".

רבי שלמה זלמן, בענוותנותו, חש חלישות הדעת מול גודל המידות הללו. הוא הפטיר: "תמיד חשבתי שאני מתמיד ועושה ככל יכולתי, אך כשנוכחתי בהידורו המדוקדק של הרב ב'בין אדם לחברו', הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול בתורה ללא גבול…". גדולי עולם אלו לא טעו לחשוב שגודל מעלתם הופך את צרכי הזולת ל'חולין'. אדרבה, הם ראו בצרכים הגשמיים של זולתם את הרוחניות שלהם, וחלק בלתי נפרד מתכלית בריאת האדם.

הסוד לכך, נמצא בפרשת השבוע בה נקרא "וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו). חז"ל מלמדים אותנו (יבמות סב:) כי שנים עשר אלף זוגות תלמידיו של רבי עקיבא מתו בפרק זמן זה, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. הקושיה המפורסמת זועקת: מאי טעמא נענשו דווקא בימים אלו, ימי שמחה והכנה למתן תורה, שגם הרמב"ן מגדירם כ'חול המועד' של השנה?

המפתח נעוץ בדרשת חז"ל (מנחות ס"ה:): "וספרתם לכם" – שתהא ספירה לכל אחד ואחד. עבודת ימי הספירה היא הכנה לקבלת התורה, ולימטי טהור ליום הגדול. אך הדרך אל מתן תורה אינה אחידה. כשם שאין פרצופיהן שווים, כך אין דעותיהן שוות (ברכות נח:). לכל אחד מאיתנו 'היכלות' משלו, חבילת ניסיונות אישית, עליות וירידות ייחודיות. כפי שביאר שלמה המלך: "כל הנחלים הולכים אל הים" – ים התלמוד, אך הדרך אל הים מלאה נחלים; לכל אחד נחל פרטי משלו, שמן שמיא הוכן עבורו.

הציווי "וספרתם לכם" מדגיש – ספירה לכל אחד, כי הדרך אל התורה דורשת מאיתנו להכיר בערכה של דרך הזולת. תלמידי רבי עקיבא לקו דווקא בימים אלו כי 'לא נהגו כבוד זה בזה', הם זלזלו בדרך שונה משלהם, דבוקים במשנתם עד כדי ביטול רעהו. הם לא השכילו להבין שהים איננו מלא אלא דווקא מתוך אלפי הדרכים השונות המובילות אליו.

שלמה המלך בחכמתו העצומה מגלה לנו את אבן הבוחן לערכו של האדם: "מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש כפי מהללו" [משלי כ"ז, כ"א]. הכסף והזהב נבחנים באש, אך האדם? עצה טובה נתן לנו החכם: "איש כפי מהללו" – כפי מידת שיבחו לזולת. אם פיו משבח ומהלל את האחר, סימן הוא שנקי וטהור מסיג ופגם. כפי שאמר בן זומא [אבות ד', א']: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות".

בימים אלו, ימי הספירה, זמן של תיקון הנפש וזיכוכה, עלינו להרבות פעלים ליתן כבוד זה בזה. בעודנו עותרים בתפילה לשלום החולים ובתוך מצוות 'וספרתם לכם', נזכור: הדרך לטהרה, להיות נקיים ככסף וזהב, עוברת דרך הפה המהלל, המכבד, והרואה בנחלו של החבר את הדרך המופלאה שלו אל ים התורה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

סלט בטטה, צנוברים וקראנץ' אגוזים שישדרג כל שולחן שבת

מצרכים – רשימת קניות

  • 2 בטטות בינוניות חתוכות לקוביות
  • חבילת עלי בייבי או חסה שטופה
  • חצי כוס צנוברים קלויים
  • חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס
  • 1 בצל סגול פרוס דק
  • 1 כוס עגבניות שרי חצויות
  • 1 מלפפון פרוס לחצאי ירח
  • לרוטב: שמן זית, סילאן, מיץ לימון טרי, כפית חרדל (להוספת גוף), מלח ופלפל גרוס

הוראות הכנה

  1. חממו תנור ל-200 מעלות. פזרו את קוביות הבטטה על תבנית, זלפו מעט שמן זית ומלח, ואפו עד להזהבה וריכוך. צננו היטב.
  2. בקערת הגשה רחבה, הניחו מצע של עלי בייבי רעננים.
  3. הוסיפו מעל את קוביות הבטטה הצלויות, הבצל הסגול, העגבניות והמלפפון.
  4. פזרו בנדיבות את הצנוברים ואת אגוזי המלך מעל הכל.
  5. ערבבו היטב את מרכיבי הרוטב בצנצנת קטנה ושפכו על הסלט ממש לפני ההגשה.

שלבי הכנה

  1. צליית הבטטות היא הלב של המנה; הקפידו להגיע למרקם רך מבפנים וקרמלי מבחוץ, מה שמעניק עומק לטעמים.
  2. הכנת הרוטב צריכה להיעשות בנפרד, כך שתוכלו לאזן את החמיצות של הלימון מול המתיקות של הסילאן לפי טעמכם האישי. החרדל מוסיף עקצוץ קטן ומחבר את כל הטעמים יחד.
  3. הרכבת הסלט נעשית בשכבות כדי לשמור על האסתטיקה והטריות של העלים, כשתוספות האגוזים והצנוברים מעניקות את הטאץ' הסופי והיוקרתי במקום הגבינה.

טיפ קטן

כדי להוסיף עוד רובד של יוקרה לגרסת הפרווה, אפשר לקלות קלות את האגוזים והצנוברים במחבת יבשה עם קורט מלח וטיפה סילאן לפני הפיזור על הסלט – זה משחרר ניחוחות מדהימים ומוסיף המון קראנץ'.

ללקק את האצבעות: עוגת גלידה ביתית שתשכיח מכם את החום

מצרכים – רשימת קניות

  • 1 מיכל שמנת מתוקה לקצפת
  • 1 קופסת חלב מרוכז
  • 1 כוס פצפוצי שוקולד
  • 1 כוס עוגיות מרוסקות (כמו פתי בר או לוטוס)
  • חצי כוס אגוזי מלך קצוצים
  • רבע כוס דובדבנים מסוכרים קצוצים
  • רבע כוס פירורי חלבה
  • רבע כוס סירופ שוקולד

הוראות הכנה

  1. בקערה גדולה, הקציפו את השמנת המתוקה עד לקבלת קצפת יציבה.
  2. הוסיפו את החלב המרוכז והקציפו במהירות נמוכה עד לאיחוד.
  3. הוסיפו את פצפוצי השוקולד, העוגיות המרוסקות, אגוזי המלך, הדובדבנים המסוכרים ופירורי החלבה. קפלו בעדינות עד לאיחוד.
  4. שפכו את התערובת לתבנית עוגה משומנת וזלפו מעליה את סירופ השוקולד.
  5. הקפיאו למשך 4 שעות לפחות, או עד שהעוגה קפואה לחלוטין.
  6. לפני ההגשה, חתכו את העוגה לפרוסות והגישו קר.

שלבי הכנה

  1. הקצפת השמנת המתוקה לקצפת יציבה היא השלב הראשון והחשוב ביותר. יש להקפיד להקציף עד לקבלת קצפת יציבה, אך לא יותר מדי, כדי למנוע הפיכת הקצפת לחמאה.
  2. הוספת החלב המרוכז לקצפת נעשית במהירות נמוכה, כדי למנוע שבירת הקצפת.
  3. קיפול התוספות לתערובת נעשה בעדינות, כדי לא לשבור את הקצפת.
  4. זילוף סירופ השוקולד מעל העוגה מעניק לה טעם עשיר ומראה יפה.
  5. הקפאת העוגה למשך 4 שעות לפחות חיונית כדי להבטיח עוגה קפואה ויציבה.

טיפ של קונדיטורים: להגשה מרשימה, ניתן לקשט את העוגה בפירות טריים, קצפת או פירורי שוקולד.

כשהמלחין נשאל: "כיצד שמת לב לכנר החסר?" | הרב ליאור כהן

ערב שבת שלום! אנחנו נמצאים בפסח שני – הילולת רבי מאיר בעל הנס.

רבי מאיר בעל הנס הוא שאמר (קידושין ל"ו ע"א) גם אם עם ישראל מעשיהם אינם מתוקנים, אף על פי כן נקראים "בנים" שנאמר (ישעיה א', ד') "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" – אפילו כאשר משחיתים ב"מ [אנחנו רואים בפסוק ש]נקראים "בנים".

הגאון הצדיק רבי ינון חורי זצוק"ל אמר לי פעם: אני כל כך מתפעל מההלכה הזאת של מנין; יכולים להיות תשעה קדושי עליון, חסידים, פרושים או גאוני הדורות, אבל הם לא יכולים להגיד קדיש. יבוא הפשוט שבפשוטים ויצטרף אליהם, ואז אפשר להגיד קדיש וקדושה ותפילתם במנין. הדין הזה נלמד (מגילה כ"ג ע"ב) מפסוק בפרשת השבוע (כ"ב, ל"ב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לומדים: פה כתוב "תוך". במרגלים כתוב (במדבר ט"ז, כ"א) "הִבָּדְלוּ מִ"תּוֹךְ" הָעֵדָה הַזֹּאת". מה שם זה מנין (י"ב מרגלים. שנים יצאו, נשארו עשרה), אז גם "ונקדשתי ב"תוך" בני ישראל" זה מנין. להבין שלכל יהודי יש את המקום שלו.

מספרים פעם על אחד המלחינים המפורסמים ביותר, שהיה ממש גאון בתורת המוזיקה. והיה איזה עיתונאי שהוא רצה ככה לשדרג את המעמד שלו כעיתונאי, והוא החליט שהוא משיג ראיון עם המלחין הזה. והנה הוא מנסה מפה, מנסה משם, [לא מצליח. והנה פעם אחת] אמר לו המלחין: תשמע, אני אין לי זמן. אבל יש עכשיו איזה קונצרט ענק שאני כרגע מקדם ומסדר את כל החלק המוזיקלי שבו. אני לא אוכל ללכת לשמוע את הקונצרט במקום, קשה לי מפאת גילי. אני אשב בבית. תבוא קצת לפני, קצת אחרי, יהיה לנו קצת זמן לדבר.

טוב, העיתונאי הגיע, יושב בבית, דממה, הוא לא יכול לנשום בקושי כאשר המלחין הדגול מאזין לקונצרט. טוב, נגמר הקונצרט, אומר המלחין: "אחח… היה חסר שם כנר מסוים"… חשב העיתונאי לעצמו: "בא, זאת תזמורת של 300 נגנים. איך אתה יודע שחסר כנר מסוים?!"… טוב, הוא שאל אותו כמה שאלות, וסיים את הראיון. אבל האמירה הזאת, מאד הדהימה אותו. הוא חשב אולי אותו מלחין סתם מדמיין, אבל בכל זאת הוא יצר קשר עם מנהל הלהקה, אמר לו: "תגיד לי, היה חסר שם כנר אחד?", אמר לו המנהל: "כן, היה חסר. כנר אחד לא הגיע". חזר אותו העיתונאי למלחין ואמר לו: "תגיד לי, איך אתה הרגשת את זה?? הרי זה סך הכל כנר אחד!", אמר לו המלחין: "כי אני כתבתי את התוים. אני יודע כל אחד מה הוא היה צריך לעשות, והתו ההוא היה חסר, אז חסר כנר אחד"…

כל יהודי יש לו תווים משלו והקב"ה ישתבח ויתעלה הוא כתב את התווים. כל יהודי הוא חשוב, יש לו מקום מיוחד שבלי הנגינה שלו, הנגינה חסרה. ועם הנגינה שלו, הנגינה מושלמת יותר.

יהי רצון שנדע להעריך את מקומנו ואת מקום כל יהודי ויהודי באשר הוא, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

שבת שלום ומבורך!

"אני מקנאה": הווידוי המטלטל של אשת "אבי האסירים" | הרב יוסף זאב

ליבו של "אבי האסירים", הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, נחסר פעימה. מולו עמדה אשתו הרבנית, אישה שכל חייה היו חטיבה אחת של מצוקת הזולת, פשטות מופלגת וקדושה עילאית. היא מעולם לא ביקשה דבר לעצמה, מעולם לא נתנה עיניה במותרות העולם הזה, ודלות ביתם הייתה לה לממלכה של רוח. והנה, לפתע, מילים שלא נשמעו מעולם בין כתלי ביתם בקעו מפיה: "אני כל כך מקנאה בשכנה פלונית! אני מרגישה שאני פשוט לא מחזיקה מעמד".

רבי אריה עמד אובד עצות. במה יכולה אישה כה זכה לקנא? האם נפלה רוחה בגלל רהיט חדש או שמלה יקרה? הרי ענייני הגשמיות היו ממנה והלאה כמרחק מזרח ממערב. "אולי תאמרי לי במה את מקנאה?" שאל ברכות, "אולי אוכל להשיג עבורך את מה שיש לה?". אך הרבנית הנידה בראשה בבכי: "לא, אתה לא יכול לתת לי את זה. זה אינו בידיך". רק לאחר שהפציר בה שוב ושוב, פתחה את סגור ליבה וסיפרה את סיפורה של השכנה המושמצת.

"אותה שכנה," פתחה הרבנית, "תמיד הייתה סמל לצניעות, 'כל כבודה בת מלך פנימה'. אך לאחרונה, החלו הרינונים בסימטאות. אנשים הבחינו כי בכל יום, בשעה קבועה, היא יוצאת מביתה כשהיא עוטה את מלבושיה היפים ביותר, מתקשטת בתכשיטים יקרים ומקפידה על מראה מרשים ומנקר עיניים. השמועות פשטו כאש: 'היא התקלקלה', אמרו הבריות, 'היא מחפשת תשומת לב'. איש לא העז להוכיח אותה, פן יפגע בכבודה המפוקפק ממילא."

הרבנית המשיכה בסיפורה, וקולה רועד: "החלטתי שאני לא יכולה לשתוק. לא האמנתי שהיא נפלה כך ברשת היצר, ורציתי להציל את נשמתה. הגעתי לביתה ושאלתי אותה בידידות: 'אנחנו חברות כל כך טובות, אמרי לי את האמת – למה את עושה את זה?'.

השכנה הביטה בי בעיניים טובות וענתה: 'אסביר לך. בעלי היה פעם עשיר גדול, וכולם נהגו בו כבוד מלכים. היום, כשירד מנכסיו, הוא עובד כפועל פשוט ומפרך. חבריו הפנו לו עורף, העולם בז לו, והוא חוזר הביתה שבור ורצוץ, בנפש מרה ועצובה. לכן, החלטתי שבכל יום כשהוא שב מהעבודה, אני אצא לקראתו במיטב בגדיי ותכשיטיי שנשארו לי. אני רוצה שהוא ירגיש בבית כמו מלך, שיראה שאני מכבדת אותו יותר מאי פעם. אני מלווה אותו הביתה ומגישה לו ארוחה חמה בלב אוהב, כדי להשיב את רוחו'."

כאן התפרצה הרבנית בבכי תמרורים: "לכזה דבר, לרמה כזו של אהבה וביטול עצמי למען כבודו של יהודי – עוד לא זכיתי. כמה אני מקנאת בשכנה הזאת!"

הסיפור המטלטל הזה אינו רק מופת של חסד, אלא שיעור עמוק בבסיס המוסר היהודי. התורה מצווה אותנו בפרשת קדושים (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", ומיד לאחר מכן: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". שתי מצוות שונות, אך שורשן אחד.

החובה של "בצדק תשפוט" מוטלת ראשית על הדיינים בבית הדין – להשוות בין בעלי הדין, לא להסביר פנים לאחד ולהרע לשני, לא לתת לאחד להאריך ולשני לקצר. אך המצווה הזו רחבה בהרבה: היא מחייבת כל אחד מאיתנו לדון לכף זכות כל אדם שלא הוחזק כרשע. אם מדובר בצדיק – עלינו להתאמץ למצוא לו זכות גם כשהדבר נראה דחוק, כדברי חז"ל: "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה". אם מדובר באדם בינוני והמעשה שקול – המצווה היא להכריע לטובתו.

כיצד זה מציל מרכילות? ה"חפץ חיים" הקדוש מסביר יסוד נורא: אדם יכול לקבל רכילות גם אם הסיפור הוא אמת לאמיתה! אם שמעת שפלוני עשה לך מעשה רע, והדבר התברר כאמת, אך בחרת לפרש את כוונתו כרעה במקום למצוא צד זכות – הרי אתה "מקבל רכילות". העוול אינו במציאות, אלא בפרשנות הלב. אם היינו מפעילים את "הראש העקום" כדי לדון לכף זכות, השנאה והמדון היו נעלמים מהעולם.

במדרש (ילקוט שמעוני רמז קלא) מסופר שדוד המלך תמה בפני הקב"ה: לשם מה נבראו המשוגעים? הרי כל מה שברא ה' יפה הוא, ואיזו תועלת יש בטירוף הדעת? ענה לו הקב"ה: "דוד, על שטות אתה קורא תגר? חייך שתצטרך לו". ואכן, דוד ניצל מאכיש מלך גת רק בזכות שהעמיד פני משוגע.

מכאן אנו למדים: אם השיגעון נחוץ לעולם, בוודאי שגם "ראש עקום" נחוץ. ולמה הוא נחוץ? כדי להמציא תירוצים! כשאדם אוהב את בנו, הוא ימציא את התירוצים ה"עקומים" ביותר כדי להגן עליו. הוא ירמה את עצמו, כביכול, רק כדי להישאר באהבה. התורה מבקשת מאיתנו: תהיו "עקומים" לטובה. תפעילו את היצירתיות שלכם כדי למצוא זכות על בניו האהובים של הקב"ה, שגם הריקנים שבהם "מלאים מצוות כרימון".

תלמיד אחד בישיבת סלבודקא ניגש אל ראש הישיבה, הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ובפיו וידוי כואב: "יש לי תאווה בלתי נשלטת ללשון הרע! זה מתוק כמו סוכר, זה בוער בי כאש. איך אוכל להפסיק?". רבי אייזיק הביט בו בעיניו החכמות ושאל: "אביך היה כאן לפני שבועיים, הוא אדם נפלא. אמור לי, האם גם עליו יש לך תאווה לדבר לשון הרע?".

"חס וחלילה!" נבהל התלמיד.

"והאם אתה מרגיש שאתה עומד בניסיון כשאתה שותק לגביו?".

"כלל לא," ענה התלמיד, "אין לי שום דחף כזה. להפך, אם אשמע מישהו מדבר עליו – לא אוכל לישון בלילה מרוב צער".

"מדוע?" הקשה הרב, "האם לאביך אין חסרונות? הרי אין אדם ללא חסרון".

"בוודאי שיש לו," הסביר התלמיד, "אבל אני לא רוצה לדבר עליו. אני אוהב אותו!".

חייך רבי אייזיק ואמר: "נתת לעצמך את העצה הטובה ביותר. אם תאהב את חברך כמו שאתה אוהב את אביך – לא תרצה לדבר עליו. וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים".

זוהי התורה כולה: אהבה שמולידה כף זכות, וכף זכות שמשתיקה את הרכילות. כי במקום שיש בו עין טובה, גם ה"עקמומיות" הופכת לדרך הישרה ביותר אל ליבו של אבינו שבשמיים.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל

הקוד הגנטי של עם הנצח והאזהרה ההיסטורית | הגר"י הללויה

פרשת קדושים פותחת בציווי העליון שנאמר למשה רבנו להודיע לכל עדת בני ישראל, קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלוהיכם. כדי לעמוד על עומקה של מצווה זו, עלינו להתבונן במושג הקדושה המקביל במהותו למושג הקידושין, שבו האדם מקדש את אשתו ואומר לה הרי את מקודשת לי. משמעות המילה מקודשת היא ייחוד והפרשה, שכן מרגע הקידושין האישה מובדלת ומורמת מכל העולם כולו, ואסורה היא להינשא לאחר אלא אם תקבל גט. זוהי בדיוק ההגדרה של לקדש, לעשות הבדלה והפרשה מן השאר. גם כאשר אנו משבחים את הבורא בתפילה ואומרים אתה קדוש ושמך קדוש, כוונתנו היא שהוא יתעלה שמו מובדל ומיוחד מכל נברא אחר, ואין לנו שום יכולת לדמות אותו לשום דבר הקיים בעולמנו, שכן הוא מופרש מכל חומר ומכל צורה.

מתוך הבנה זו נגזרת חובתנו להיות קדושים, כפי שמדריך אותנו השם יתברך להיות מופרשים ומובדלים. רש"י הקדוש מבאר על אתר שהציווי הוו פרושים מן העריות מלמד שבכל מקום שבו התורה מציבה גדר של ערווה, שם אנו מוצאים את הקדושה. הן בפרשת עריות והן בפרשת קדושים, בכל פעם שהתורה מצווה על פרישה מן העבירה היא חותמת בנימוק כי אני השם מקדישכם. מכאן למדנו שכל מהותו של עם ישראל וייחודו כעם הנצח תלויים ביכולתו להיות מובדל ולא להיטמע בין העמים. כבר בלעם הרשע זיהה בנבואתו את המאפיין היסודי הזה ואמר על ישראל שהם עם לבדד ישכון ובגויים לא התחשב, שכן התערבבות עם אלו שאינם מבני עמנו היא המביאה חלילה להתבוללות ולפירוק האומה, כדברי דוד המלך בתהילים ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם.

את התוצאה המרה של אובדן ההבדלה ראינו כבר בגלות מצרים. לאחר פטירת יעקב אבינו והשבטים, החלו בני ישראל להתערבב בקרב המצרים ולא להסתפק עוד בישיבה המובדלת בארץ גושן, ומיד הפך ליבם של המצרים לשנוא עמו והחלה השנאה והשעבוד הנורא. מכאן אנו למדים שעיקר קדושת היהודי מבוססת על הצבת גדרים ברורים, ובמיוחד בתחום הצניעות והעריות. הדבר בא לידי ביטוי מוחשי בחינוך הילדים, שכן אי אפשר לצפות לגדל דור של קדושה אם שולחים את הילדים למקומות שבהם הכל מעורבב ללא שום גדרים, אפילו אם המוסדות מכנים עצמם דתיים. הקדושה מחייבת הפרשה ברורה בין בנים לבנות.

חובה זו מלווה אותנו גם ברגעי השמחה, בחתונה או בבר מצווה, שכן ישיבה מעורבת של גברים ונשים יחדיו במקום שבו ישנה התרוממות רוח ושתיית יין היא בחינת אסון רוחני שאינו מאפשר חיי קדושה. עלינו להתחזק בכך במיוחד בימי הקיץ החמים כאשר רבים מתפתים ללכת למקומות בילוי שאין בהם את גדרי הצניעות הנדרשים. ציווי הקדושה נאמר לגברים ולנשים כאחד, ועל כולם לשמור על עצמם מן התערובת הפסולה. מי שמחנך את בניו ובנותיו בקדושה ובצניעות ונוהג כך בעצמו, זוכה שילדיו גדלים אדוקים בתורה ומקימים בתים של טהרה שאינם זזים מן המסילה. אף על פי שלהיות שונה מן הנורמות החברתיות המקובלות הוא אתגר קשה, זהו בדיוק סוד קיומו של עם ישראל, שבעוד עמים אחרים עולים ונופלים, הוא נותר חי וקיים לנצח בזכות היבדלותו וקדושתו.

הסוד: כך תוכל להיות אהוב ואהוד על כולם | הרב ליאור כהן

ערב שבת שלום לאחיי ואהוביי! פרשיות השבוע אחרי-מות קדושים.

אנשים רבים לוקחים סדנאות יוקרתיות כדי ללמוד תקשורת בין אישית. וזה דבר חשוב, אפילו חשוב מאד, להיות בקשר טוב עם אנשים, להיות אהוב, להיות נחמד, זה דבר חשוב מאד.

באה התורה ומגלה לנו איך בונים משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמיתי, כדי לבנות תקשורת בין אישית טובה. אומרת התורה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (י"ח, ה'). אומר אבינו הגדול מרן ראש הישיבה זצוק"ל (חומש בית נאמן ח"ה עמ' שט"ז): "אותם האדם וחי בהם" ראשי תיבות אהו"ב. כאשר אדם מקיים את המצוות באמת, צניעות, ושמירה על גדרים לתאוות, אז הוא הופך להיות אהוב, הוא הופך להיות אהוד אצל כולם.

אין לך בניית תקשורת אישית טובה, מאשר לעשות את רצון ה' יתברך מהלב, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – לחיות את המצוות האלו. ככה נבנה לא רק בן אדם למקום אלא גם חברה מתוקנת יותר, חברה אוהבת, חברה ששמה לא את האינטרסים והתאוות שלי כמרכז החיים אלא מסתכלת על הסביבה, יודעת לגדר את התאוות ואת הרצונות ולתת מרחב מספיק לכבוד האחר, "יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ" (אבות פ"ב מ"י), "יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ" (שם שם מי"ב).

כמה הדברים האלה נפלאים ובפרט בימים האלו – ימי העומר שבהם כולנו בעבודה אישית על מידותינו לזכך ולטהר את עצמנו.

יהי רצון שנזכה שבאמת עם ישראל יהיה מאוחד, יהיה אוהב, יהיה אהוב כל אחד על השני. ונזכה יחד לשמוח בשמחת הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום ומבורך!