על-פי החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, צום עשרה בטבת מוגדר גם כ"יום הקדיש הכללי" לזכרם של הקדושים שנספו בשואה, שיום מותם ומקום קבורתם לא נודע.
ביום י"ב בכסלו תש"ט קבעה מועצת הרבנות הראשית לישראל שיש לציין בכל שנה את יום צום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי".
יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה, שיום פטירתם לא נודע, לנהוג במנהגי יום הזיכרון ("יארצייט") של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים.
על פי ההלכה, אדם שאינו יודע מתי חל יום הפטירה של קרוב משפחתו צריך לקבוע לו יום מיוחד בשנה, שבו יאמר קדיש. על כן נקבע יום זה לדורות כיום הקדיש הכללי לזכר הנרצחים.
בנוסף, על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת "אל מלא רחמים" לזכרם של נרצחי השואה. כן נוהגים ללמוד משניות ולהדליק נר זיכרון לעילוי נשמתם ולהקדיש את הלימוד בבתי הכנסת ובבתי המדרש לעילוי נשמתם של ששת המיליונים הי"ד.
הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו אמר כי ״בשנים האחרונות, בדרך כל הארץ, נתמעט הדור שעדין אומר קדיש על קרוביו שנהרגו בשואה. אבקש מהציבור שכל מי שיכול שיאמר ביום זה קדיש לעילוי נשמתם. ואם אין קרוב ראוי שמישהו אחר יאמר את הקדיש"
יהיה זכרם ברוך