דברי ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו בטקס האזכרה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, בהיכל הזיכרון בהר הרצל:
"בני משפחות הנופלים במלחמת יום הכיפורים, אחיי ואחיותיי, שצלקת היגון טבועה בכם 46 שנים. לעד נכאב אתכם את נפילת יקירינו, מגיני המולדת. לעד נכיר להם תודה, על בלימת מתקפת הפתע בדרום ובצפון. לעד נספר בגבורתם הכבירה ובהצלחתם הכבירה להטות את הכף – מתחושת מפולת לניצחון מכריע.
אתמול, בבית-הכנסת, עמדה לנגד עיניי התמונה מיום הכיפורים ההוא – תפילות היום הקדוש שנקטעו בבת אחת, תחושת הבהילות והסכנה, שיגור הלוחמים לחזיתות הקרב, במרחק של קילומטרים רבים מן הבית. היד שלפני רגע אחזה במחזור, התהדקה סביב הרובה. גם היום, כל רסיס זיכרון נוגע בנימי הנפש -שריקות הפגזים, הבזקי הנפץ, הקולות מרשתות הקשר, מפות הצירים המסומנות בחצים, ההקרבה והנחישות על הדיונות בסיני ועל מצוקי הבזלת בגולן, החברים שנפלו, הפצועים, השבויים.
הזיכרונות אינם נמוגים, ובצד זאת, הלקחים צרובים בתודעה. המלחמה נכפתה עלינו, כשהתעלמנו מן האיתותים הבולטים לגבי הכוונות ההתקפיות של מבקשי נפשנו. הכשל הוא כפול – ראשית, קהות החושים ביחס למידע המודיעיני, שהתריע על ודאות קרובה למלחמה. מקבלי ההחלטות ראו את ריכוזי הכוחות, ראו את הקמת סוללות העפר בצד האויב, ראו את פריצת סוללות העפר בצד האויב, שדות המוקשים – ראו, ואמרו: 'תרגיל', 'מצרים וסוריה לא יעזו לתקוף', 'סבירות נמוכה'.
שנית, כמה שעות לפני פרוץ האש – כשכבר היה ברור שההתלקחות היא בלתי-נמנעת – לא ננקטה הפעולה הנדרשת לסיכול האיום המידי. בייחוד ההימנעות מהנחתת מכת מנע – היא שאפשרה לתוקפינו לקחת את היוזמה לידיהם, ולהפיל בנו קורבנות רבים.
אינני מתעלם ולו לרגע מכובד ההחלטה על מהלומת מנע. זאת דילמה קשה, שכל ממשלה מתחבטת לגבי השלכותיה. אבל ישנם אתגרים קיומיים, או כבירים, כמו ב-1973, שבהם פשוט אסור לשלול מכה מקדימה. הייתי אומר אחרת – שמחייבים מכה מקדימה.
ב-46 השנים שחלפו מאז המלחמה, המציאות במזרח התיכון השתנתה מבחינות רבות. חתמנו על הסכמי שלום עם מצרים וירדן, שהכירו בעוצמתנו והפנו עורף לדרך המלחמה. אנו מהדקים קשרים עם גורמים חשובים נוספים בעולם הערבי והמוסלמי, שגם הם הפנו עורף לדרך המלחמה, ואנחנו מקיימים ומהדקים נורמליזציה שהולכת וגדלה. בנינו יחסים קרובים עוד יותר עם ידידתנו ארה"ב, ובמקביל יצרנו יחסי ידידות עם רוסיה – שאין צורך להזכיר את אופי יחסינו איתה ב-73'.
אבל כל השינויים החיוביים הללו לא מבטלים את הצורך בערנות מתמדת. הם לא מחלישים את המוכנות שלנו ליום פקודה. מוקד התוקפנות הנוכחי במזרח התיכון הוא המשטר האיראני בטהראן. איראן חותרת להדק את אחיזתה בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן, ברצועת עזה. היא מתחמשת בלא הרף, היא מציידת את גרורותיה בנשק מסוכן היא תוקפת את חופש השיט בנתיבי השיט הבינלאומיים, היא הפילה כטב"ם אמריקני גדול, היא תקפה בהתקפה גסה וחסרת תקדים את שדות הנפט בסעודיה, היא חוצה שוב ושוב את רף התעוזה שלה.
איראן מאיימת למחוק אותנו מהמפה. היא אומרת במפורש: 'ישראל תיעלם'. פעם אחר פעם היא מנסה לתקוף אותנו, ולכן אנו חייבים לעמוד הכן כדי להגן על עצמנו מפני הסכנה.
איננו שואפים להיות 'עם לבדד ישכון', אבל כך נאלצנו לעמוד בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים – שרק לקראת סופה הגיע הסיוע האמריקני. כמו ב-1973, גם היום אנחנו מעריכים מאוד את תמיכתה החשובה של ארה"ב, שאף התגברה מאוד בשנים האחרונות, וכן את הלחץ הכלכלי האדיר שארה"ב מפעילה על איראן.
עם זאת, אנו תמיד זוכרים ומיישמים את הכלל הבסיסי שמנחה אותנו – ישראל תגן על עצמה, בכוחות עצמה, מול כל איום. צה"ל ערוך לקדם כל איום, בהגנה ובהתקפה, כשברשותו עוצמה מוחצת. עוצמת נשק, ועוצמת רוח. זאת הרוח הכבירה שהנחיל לנו דור מלחמת יום הכיפורים.
לא מזמן ביקר בלשכתי ההיסטוריון הצבאי משה גבעתי. הוא הציג לי שני ספרים פרי עטו. הספר האחד מוקדש לדמותו של הלוחם האגדי מאיר הר ציון, שהייתה לי הזכות לפעול יחד איתו בכמה דברים, והספר השני – לא פחות מרתק – עוסק בשרשרת הקרבות על רכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים. מוצב החרמון נפל בשעה הראשונה של המלחמה. כעבור יומיים ניסינו לשחרר אותו בפעולה שנכשלה, אבל לא ויתרנו. במבצע 'קינוח', לקראת סוף המלחמה, כוחותינו השתלטו מחדש על פסגת החרמון. המבצע היה מופת של דבקות במטרה, מופת של הקרבה עילאית ומופת של אחוות לוחמים. זהו לפיד השליחות שעובר מדור לדור, עד לדור של הלוחמים הנוכחיים שלנו.
כך גם עובר הלפיד של המחויבות שלנו להחזיר לישראל את נעדרנו מהקרבות הללו, ואנו עוסקים בזה כל הזמן. כל הזמן, ללא לאות.
עם משתתפי הפעולה נמנה גם אחי יוני ז"ל. בגמר המערכה הוא כתב להוריי: "הכוח, הצדק וההחלטה הנחושה איתנו – וזה הרבה מאוד"
