יוסף יהודה ז"ל נמשך לרוחניות מקטנותו. בגיל שנה ושמונה חודשים לקחתי אותו לבית הכנסת ושאלתי אותו אם הוא רוצה לראות ספר תורה. הוא נענע בראשו בהתלהבות ואמר: אני שמח, אני שמח (עוד לא ידע לדבר כ"כ) וכאשר פתחתי את ההיכל, הוא חיבק את הספר ונישקו ולא מיהר לעזוב. מאז שהיה בגן הגיע איתי כמעט לכל התפילות ותמיד ביקש שאקח אותו בימות החול ובשבת. ואע"פ שהיה נרדם בתפילות הארוכות, תמיד ביקש לבוא שוב, ומאז לא איחר ולא פספס אף תפילה. מכיתה א', הקפיד מאד על נטילה סמוך למיטה, עד יומו האחרון. כל מצווה שלמד לעשות לא עזב אותה. מכיתה א' למדנו איתו על כספי מעשר, ומאז כל שקל שקיבל שם 10 אגורות בקופת צדקה.
עמל התורה: בכל שנות לימודיו בת"ת ובישיבה הקטנה, השקיע בכל יכולתו להגיע להישגים גבוהים במיוחד, וכל הרבנים באספות הורים רק שבחו והללו אותו. אף פעם לא היה מה להעיר לו, כאשר כל המבחנים שלו היו 100 וכמעט אף פעם לא הראה לנו אותם. וכך המשיך את הצלחתו הלימודית בישיבה, עד יומו האחרון . ראש הישיבה הרב אבנר עמיר שליט"א סיפר שהוא שאל את התלמידים האם ראיתם את יוסף יהודה מדבר בדברי חולין באמצע הסדר?? האם ראיתם אותו פעם עומד בחוץ ומדבר באמצע הסדר?? לא! – הייתה התשובה. גם בבין הזמנים לאחר תפילת שחרית, שב הביתה רק לאחר לימוד של כמה שעות.
מידות: כאשר היה בכתה ח' היה אחראי ללמד את הכתה שתי הלכות לשון הרע, וכך המשיך בכל יום עד ימיו האחרונים, ומעולם לא שמענו שהוא מדבר על מישהו, לא שמענו אותו מתלונן על משהו, או כועס על משהו, או מקפיד על מישהו, תמיד שמח לעזור לכולם, לחבריו בישיבה, ולאחיותיו -בזמן ההפסקות. חי בשלווה ובנעימות, כמו שחבריו ספרו שתמיד היה נעים בקרבתו, כמעט לא נראה כועס, הקפיד מאוד על שמירת העניים כפי שמעידות השכנות ואף הנכדות שנמצאות תדיר בבית. אף פעם לא סרב לבקשותינו, תמיד בצע בשמחה, מלבד פעם שרצינו להנפיק עבורו תעודת זהות בקניון – הוא סרב בתוקף ואמר : "אני לא נכנס לקניון"…
ניצול נזמן: בכל שנותיו בת"ת ובישיבה לא היו לו כמעט איחורים וחיסורים, בישיבה תמיד בתפילות ובסדרים הגיע לפני הזמן והלך אחרי שכולם הלכו, בסיום לימודיו בערב לא היה חוזר הביתה אלא היה ממשיך לביהכ"נ "היכל משה" וממשיך ללמוד יום יום, כפי שמעידים אברכים שלומדים שם, שהיה לומד בהתמדה עצומה. ובתום לימודיו בלילה היה חוזר ומדליק מוזיקה , ושואל מה אפשר לעזור בבית?… בלילי שבת היה ממהר לסיים את הסעודה ע"מ ללכת ללמוד, ולרוב היה קם בנץ ע"מ להמשיך ללמוד לאחר התפילה, והיה מסתפק במנוחה מועטת בצהרים וממשיך את לימודיו תדיר.
כבוד הזולת: ע"פ גרפולוג שראה את כתב ידו אמר: "הזהירות בכבוד הזולת כפי הניכר מכתב ידו הם מהנדירים שפגשתי בחיי"…
ענווה: ע"פ הגרפולוג שכתב שהוא מהסוג של בודדים בדור… עם כל התמדתו והישגיו הלימודיים, כאשר חבריו היו מבקשים את עזרתו, הסביר להם את הסוגיה, וגם כאשר לא הבינו חזר וחזר שוב, וחבריו מספרים שמעולם לא ראו על פניו ניצנוץ של התנשאות, אלא מתוך ענווה וצניעות.
דרך ארץ: יוסף יהודה ז"ל היה מאוד מנומס ובעל דרך ארץ. אשת המשגיח הרב דוד אלפסי שליט"א בישיבת "אהלי שמואל"- שבה צמח, ספרה שפעם הם ארחו בביתם את בחורי הישיבה , ובסוף האירוח שאלה את בעלה מי הוא הבחור הזה? המיוחד שמפנה ומארגן את החדר לאחר האירוח…
סדר ונקיון: הייתה לו הקפדה גדולה ביותר לנקיון אישי, נקיון וסדר בבגדים. ובחדר שלו, הקפיד על סדר מופתי, ובכל חפציו באופן תדיר. וכן בסיכומיו הרבים, ערוכים ומסודרים בקלסרים להפליא. חבריו תמיד בקשו אותם בהשאלה, וכן רבנים היו מבקשים לעיין בהם, ולצלם אותם.
הכרת הטוב: חפשנו איך להיטיב אתו, מפני שהיה מודה על כל דבר קטן כל כך הרבה, אפילו ברגעיו האחרונים: בימי השבעה, הגיע אלינו חייל שהיה שם ברגעים הקשים, וסיפר בדמע שכשהוא חלץ אותו והשכיב אותו על האלונקה, יוסף יהודה אמר לו תודה רבה שחילצת אותי. מצמרר… על מה הוא חשב ברגעיו האחרונים, להכיר טובה, ולתת לשני הרגשה טובה. בחור חדור ביראת שמים, מדות נאצלות, שקדן באופן נדיר וכשרוני, אין ספק שהיה עתיד לגדולות, תודה לבורא עולם, על שושנה נפלאה שהייתה בביתנו במשך 17 שנה שהסבה לנו רק נחת.
כמה הארות
- לבעלי ההשפעה, לרבנים, מורים, מורות , גננות והורים יקרים: חשוב מאוד להרבות שיחות עם ילדינו בעניין ה"אמונה" . אפילו ילדים בגן, כאשר שומעים מספר רב פעמים, ה' ברא כך… ה' עשה כך… מתחזקת אצלם הידיעה התמימה על מציאות ה' יתברך. ולהרבות בסיפורים על השגחת ה' שגורמים לאהבת ה'. זאת מכיון שהנסיונות באמונה בדור שלנו הם קשים מאוד, על כן צריך "לחסן" אותם, ולחזקם, לעמוד מול נסיונות החיים, זהו עיקר החוסן נגד נסיונות מפני שאמונה אמיתית, לא באה ע"י ידיעה חד פעמית בלבד,אלא ע"י חזרות מרובות וסיפורים רבים.
- אומר ר"ת ב"ספר הישר" במדה השישית: הקורות והתלאות הבאות על בני אדם, רעים או טובים, או ירוויח הון, או שיקחוהו בשבי, או יאבד ממון, או ימות אחד מאוהביו… כל אלו יטרידו בני אדם מעבודת ה'…ואם יהיה חזק ואמונתו קיימת לא יוכלו חידושים אלו להחסיר מעבודתו… וצריך לו להכין לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות, ויחשוב בהן בטרם בואן, כך שאם יבואו עליו אותם מאורעות, לא יטרידוהו, ולא ישכיחוהו עבודת ה'.
- להחדיר ולהחדיר, שהכל מונהג בהשגחה פרטית, אם מחפשים- רואים, יוסף יהודה החליט לנסוע למירון באוטובוס האחרון בשעה 10 כדי לא להתבטל מלימוד וכאשר הגיע לאוטובוס, סימן לו הנהג שאין מקום והחל בנסיעה, אך חבריו שהיו באוטובוס אמרו לו, שהם שמרו לו מקום, לכן הנהג עצר, והעלה אותו, לנסיעתו האחרונה שמשם לא חזר… השגחה פרטית.
- כתוב בספר אורחות צדיקים שער האהבה: "וכל חבת שעשוע ילדיו כלא היו, כנגד לב האוהב את ה' בכל לבבו" כדאי להפנות מהאהבות שלנו לאהבת ה', שם אין אכזבות.
- כאשר אנו רואים אב הגון המעניש את בנו, מייד מסנגרים עליו ואומרים שוודאי הוא מעוניין בטובת בנו, כדי להעמיד לו גבולות , ולשמור עליו לבל יסור מן הדרך. אך מדוע כאשר ה' –שהוא מקור הטוב, שמייסר את בנו אהובו, אנו לא ממהרים לסנגר? ולא עוד אלא ששואלים שאלות ותמהים?!
- אומר הנביא ירמיה (פרק ל"א) "כה אמר ה' מצא חן במדבר…ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" אומר המצודת דוד : "העם ההוא מצא חן בעני בעת שהלכו אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ע"כ יזכו לרשת את הארץ" עם ישראל, עם אלפי משפחות מרובות ילדים, נשלחים במדבר ללא מזון, ללא מים, ללא צל, וכו', ומבצעים ללא שום שאלות ותהיות. ועל כך אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך… ואהבת עולם אהבתיך וכו'. לאהבת ה' אלינו זוכים כאשר לא שואלים שאלות.
- רבנו בחיי כותב על הפסוק "כי יפול הנופל…" שהנשמות, טרם ירידתם לזה העולם, יודעות את כל מסלול חייהם לטוב או למוטב, ועל דעת כן הן יורדות, ואנו הסכמנו כי כך נגיע לתיקוננו המושלם, מה לנו לתמוה על הייסורים?!
- צריך להודות לה' על הכל, ולא רק על מה שנראה טוב, כי הכל טוב.
ויותר צריך להודות להשי"ת על מה שבקשנו ולא קבלנו, יותר מדבר שבקשנו וקבלנו, מפני שאנו יודעים שה' שהוא מקור הטוב וחפץ להיטיב, ואם אינו נתן, סימן שכרגע זה לא טוב עבורנו (מכל מיני סיבות) ואם היה נותן לנו את מה שלא טוב עבורנו- הדבר היה מזיק לנו, ולכן צריך להודות. כגון אב שבנו בקש ממנו 2 סוגי ממתקים, ונותן לו רק אחד מפני שיודע שהשני יזיק לו, וודאי שהבן צריך להודות יותר על מה שאביו לא נתן לו. (זה לא סותר שצריך להמשיך ולבקש מה' את מבוקשנו)
- כח התפילה והאמונה. בעבר, גרנו בקומה רביעית. ערב אחד יצאנו להרצאה, אני ואשתי עם שני בנינו הגדולים, אחד בערך בגיל 10, ואחד בגיל 8, כאשר חזרנו, הילדים הקטנים יותר נרדמו, לא לפני שהם נעלו את הדלת והשאירו את המפתח תחוב בצילינדר… נקשנו בדלת בחוזקה ללא הועיל, חבטנו בדלת, וגם בנינו חבטו ברגליהם, אך אין קול ואין עונה. בקשנו מהשכנים להתקשר לבית, (לא היו ניידים) ושום דבר לא עזר, עמדנו אובדי עצות, ואז אמרתי להם: דבר אחד שכחנו, לא התפללנו… ואז התכנסנו לתוך עצמינו בתפילה חרישית למספר רגעים, ואז הלא יאומן קרה, הכנסתי שוב את המפתח לצילינדר ובין רגע הדלת נפתחה… (אע"פ שהם עדיין ישנים והמפתח עדיין תחוב מבפנים) כאשר נכנסנו, התברר, שהצילינדר מסתובב חופשי עם שני המפתחות והתנתק מהלשונית לגמרי, שזה אומר שהמנעול מקולקל, (לא הפעלנו כח על המפתח) וכיון שלא יכולנו לנעול את הדלת, העמדנו כסאות צמוד לדלד, והלכנו לישון, כאשר התכנית לגשת לקנות מנעול חדש מייד בבוקר, אך הנס עדיין לא הסתיים, בבוקר אני בא לבדוק את המנעול, לפני שאקנה חדש,ואני מגלה שהמנעול תקין לחלוטין, ושימש אותנו עוד שנים רבות. הרגשנו, אנחנו לא לבד, אנחנו בידיים של אבא!.
- אם רוצים להתחזק – אין צורך לחפש רחוק, ידוע לכולם שהגאולה מתעכבת, מפני שעדיין שנאת חינם ביננו, אסור להשאר אדיש, צריך לעצור ולחשוב מה אני יכול לתרום לכלל ישראל, אין אני רואה את עצמי מבקר אחרים חלילה, אך כאב שכול, ומלב כואב, אחי ורעי אהובים ויקרים, חייבים אנו להגן ולסוכך איש על רעהו, זהו המסר שקבלנו ממירון: "אתה דורך עלי"…
יהי רצון שיישובנו לא יראה עוד שום צער, לא עוד הורים שכולים, ולא עוד ח"ו יתומים או אלמנות. ששון ושמחה במקומנו, אהבה ואחווה, ונזכה במהרה לגאולה השלימה, ולבניין ביהמ"ק ויתגלה כבוד מלכותו בעולם, אמן.
