מה קורה כאשר כישרון וגאונות נפגשים?! בפעם הקודמת זה קרה כשרוברט הופנהיימר פגש באלברט איינשטיין. אז, התוצאה הייתה פצצת אטום, אם שאלתם. הפעם זה קרה כשלוּפר כישרוני במיוחד בשם אלדד ציטרין פוגש בגאונות של ישי ריבו. התוצאה היא "אחת ולתמיד" בגרסת הופעה. השם של השיר הזה מרגיש קצת כמו סלוגן של פצצת אטום, לא?!
בכדי שזמר יצליח להעביר את המסר הנכון דרך קליפ, בדרך כלל הוא נזקק לכל מיני עזרים. לוקיישנים יוצאי דופן למשל. רק זמרים בסדר גודל של אחד בדור מצליחים להעביר את המסר דרך תנועות הגוף – אם הם גם שחקנים בין היתר. כמו שולי רנד למשל. אך כאשר הם לא שחקנים הדרך היחידה שנשאר להם זה דרך העיניים. וגם זאת אומנות.
חוץ מריבו כמובן. שלא מסתכל אל המצלמה אפילו פעם אחת בכל הקליפ הזה. יותר מזה. המצלמה מנסה לתפוס לו את העיניים בעשרות תתי רגעים, חלקיקי שניות, מצמוצים מיותרים, שליחות מבט קלות. אך הוא בורח. כן. ישי ריבו בורח מלפגוש את העיניים שלכם מסיבה פשוטה מאד.
יוצרים, באיזה שהוא מקום מודעים לכוח ההשפעה של היצירה שלהם על הלב שלנו, על הנפש שלנו, על ההסתכלות שלנו על החיים. ורק בגלל שהם מודעים לעוצמה הזאת, הם מבינים את גודל התפקיד, והם משתדלים לעמוד בו בהצלחה ולהעניק לנו את התובנות הנכונות. ולכן לפעמים זה קצת כואב לשמוע שיר מסוים. שיר שמטיח לנו את האמת בפרצוף. והאמת, היא לא תמיד כל כך נעימה. אבל זה תפקידם כמשוררים והם עושים זאת.
וזה בדיוק מה שריבו לא רוצה לעשות. הוא לא רוצה להכריח אותך לחשוב. הוא רק נותן לך את הפטיש בכדי לפרוץ פנימה. אל תוך הלב שלך כמובן. הוא רק מעניק את הפלסטר. הוא בשום אופן לא רוצה להכריח אותנו להתמודד עם התהליך. הוא רק מראה לנו את הטוב ומחכה שנפתח את הלב מעצמנו. ומרגע שפתחנו, או אז הוא שופך פנימה את כל מה שיש לו בשבילנו.
ולכן הוא לא מישיר מבט. וכשהמצלמה ממש מכריחה אותו להביט, היא מתקרבת לו לפרצוף, אין לו ברירה אחרת, הוא פשוט סוגר אותן. אם תגידו לו את זה הוא יחייך בפשטות, יבטל במחי יד ויסביר שזאת בסך הכל ביישנות טבעית. אבל ביישנות היא לא מערכת אבזור טכנית. ביישנות היא אפיון של הנשמה. והביישנות הזאת הפכה אותו ליוצר אולי הכי גדול שיש היום לציבור הדתי.
ובקליפ במה הזה ריבו מביא את כל הטוב שלו, מחבר אותו עם הביצוע המדהים של הלופר יוצא הדופן הזה שבכלי מוזיקאלי פשוט כל כך, לופר, שיכול רק להקליט קטע קצרצר של כמה תיבות ולחזור עליו שוב ושוב.
והדבר הפשוט והגאוני הזה הופך נגן יחיד לתזמורת שלמה. תזמורת שלמה שמורכבת מהקשה, פריטה ואפילו נשיפה. שיודעת לשחק יפה ואז לעצור בהוראה אחת פשוטה. צליל גולמי, מתכתי, נחושתי למדי של פעמון פרה שמצטלצל בין האוזניים, מתדנדן מאוזן לאוזן בסטריאו הולך ונחלש ונותן את הבמה כולה לקול הפשוט והכנה הזה של ישי ריבו.
וכמו הלופר החוזר על עצמו שוב ושוב, כך השיר שנפתח במילים: "שוב הרגע הזה", ובדיוק כך זזה המצלמה לאורך כל השיר הזה בסיבובים היקפיים בלתי נגמרים, סובבת סחור סחור, נוגעת לא נוגעת, מציעה את הדברים סביב סביב, אינה פוגעת במרכז, פותחת את האפשרויות, מציגה את המסר אך לא כופה. מחכה שהשיר, המנגינה, הקול, הדיבור, המסר יגיעו אל יעדם, יחדרו אל הלב פנימה, ויפעלו את פעולתם.
למה אי אפשר לשמוע את השיר
כנראה הייתה פשלה במערכת!
שינו פורמט של הסרטים
ישי ושוב ימלך של העולם