שליחים מיוחדים משרי הממשלה מתנועת 'הפועל המזרחי' נכנסו לביתו של הרב מטשעבין זי"ע גאון הגאונים, והביעו את צערם. הם פרסו על השולחן את המצוקה המדינית: המצב קריטי, הצבא סובל ממחסור משווע בכוח אדם. לדעתנו הגיעה העת שחייבים לגייס את בני הישיבות.
מבחינה אחראית ציבורית אין ברירה אחרת, חייבים לגייס את הצעירים יושבי האוהל. שמעו את תשובתו של הטשבינער רב ותבינו את משמעות דברי שלמה המלך ע"ה: "דברי פי חכם חן" [קהלת י, י"ב]. הוא השיב במשל פיו, וכה אמר: אספר לכם מעשה. אצלנו בחוץ לארץ, בעיירות, עדין לא היו כמעט מכוניות, רק פה ושם. עיקר כלי התחבורה מעיר לעיר ולמשא, היו הסוסים והעגלות. ביום סגרירי אחד, נסע 'בעל עגלה' עם סוסו, והסוס נעצר, פסק מלכת. הוא הבין כי הסוס התעייף, קשה לו לסחוב, לכן אינו זז. ניסה להכותו עם השוט, אך ללא תוצאות – הסוס מאן ללכת. מה יעשה. בלית ברירה התחיל לפרק את המשא מהעגלה כדי להקל על הסוס. פרק והניח את הסחורה בצידי הדרך [בתקוה שהסחורה לא תיגנב עד שישוב עם סוס חדש ובריא], אבל גם לאחר פריקת הסחורה הסוס זז בקושי ובעצלתיים. "הוא חולה ומתקשה לסחוב אפילו את העגלה" – הרהר העגלון בכא. ירד מהעגלה. חשב וחשב: "מה אעשה?" עד שעלה במוחו רעיון גאוני והתלהב: "אי אי אי, פלאי פלאים, יש לי עצה טובה שתציל את המצב באמת: עיקר הכובד של העגלה הם הגלגלים מברזל, הם מכבידים מאד, אפרק את הגלגלים ואחביא אותם בצידי הדרך… עצה נפלאה…"
פנה אליהם הטשבינער רב זצוק"ל ואמר: "דעו לכם שזה מה שאתם מעוניינים לעשות! קשה בצבא, נכון, המצב לא פשוט, אבל היעלה על לב בר דעת להוריד את הגלגלים? איך העגלה תסע אם אין גלגלים?! "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", אומרים חז"ל [מכות י ע"ב]: "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה". איך עומדות רגלינו במלחמה? – בזכות שעוסקים בתורה. אם תורידו את הגלגלים הללו – איך נסחב את העגלה לדרכה?!
שבט לוי לא התפתו, ומה לגבי שבט לוי? במדרש [שמות רבה א, י] מספר: "וישימו עליו, עליהם לא נאמר אלא עליו, תנא דבי ר"א ב"ר שמעון מלמד שהביאו מלבן ותלו בצוארו של פרעה, שאם היה אחד מישראל שאומר להם 'איסטניס אני', אומרים לו 'כלום איסטניס אתה מפרעה?".
פרעה הלביש על צוארו מלבן, כמי שאומר: מי שמפונק שילמד ממני, לי ודאי קשה לעבוד, וכי אתה מפונק יותר מפרעה ? תראה איך פרעה הלביש על עצמו מלבן, ואם הוא יכול לעבוד – גם אתה יכול. וכאמור, עם ישראל התלהבו מאד, אלו תנאים טובים! בתים, וילות, ומשכורות גדולות.
שבט לוי לא התפתו. הם אמרו לעצמם: לא! איננו צריכים את הוילות שלך, לא זקוקים למשכורות שלך, טוב נח ונעים לנו לשבת ב'מאה שערים', בבית הרעוע, לא מעוניינים שום דבר… ממילא, כיון שלא נפלו ב'פה רך' – לא הגיע עליהם אחר כך ה"בפרך". הללו שהשתכנעו מהפה רך, מפה רך נכנסו לפרך.
אבל שבט לוי לא התפתו אבל עדיין לא מובן, נכון שהם לא התפתו ולא נפלו בפח השקר של פרעה, אבל פרעה הרי לא היה 'בטלן'. וכי ככה הניח להם להסתובב? כיצד ויתר להם שנים רבות כל כך ללא עבודה מפרכת? בעלי התוספות אומרים "": הקב"ה מסובב הסיבות רצה ששבט לוי לא יהיו בשיעבוד מצרים, וסיבב שפרעה הכיר בכך ששבט לוי שונים מכולם, עוד מעת ההלוויה של יעקב אבינו ע"ה. באותה הלוויה של יעקב אבינו, גם פרעה השתתף. הוא ראה שרבבות המלווים אינם נוגעים במיטה, רק הבנים נושאים אותה, ניחא. אבל הנה הוא ראה שני בנים הולכים מהצד ואינם אוחזים בארון: יוסף הוא מלך, ובמקומו נשאו את המיטה שני בנים – אפרים ומנשה. אבל יש אחד נוסף שמלוה אך לא נושא את המיטה. הרי הוא לובש את אותו ה'שטריימל' כמו כולם, ומדוע אינו נושא את המיטה כמותם ?! התחיל פרעה להתעניין, אמרו לו: "זה הבן של לוי'". מה קרה ללוי? יעקב אבינו אמר לבניו: "לוי לא ישא את מיטתי". מדוע ? "כי תפקידו יהיה לשאת את ארון הקודש, את המשכן, ולכן אינני רוצה, חלילה, להשתמש בו". על הארון של יעקב אבינו ע"ה שרתה השכינה ממש, כמו שרמוז בפסוק:
"אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה" [בראשית מו, ד]. זו באמת הסיבה שיעקב אבינו ע"ה ציוה שרק השבטים יגעו בארונו, כי אם מישהו אחר היה נוגע בארון – השכינה היתה בורחת, הכל כתוב בחז"ל. ואף על פי שהשכינה היתה על מיטתו של יעקב אבינו ע"ה לא רצה שלוי ישא אותה. פרעה לא הבין הרבה מה המשמעות של 'ארון הקודש' ומהו אותו 'משכן', לא הבין ולא יבין, אבל דבר אחד נכנס לו בראש, שאם יעקב אבינו [שהגויים העריכו כל הגה שיצא מפיו, עד שהמצריים רצו לעשותו אליל] לא מעונין להשתמש בלוי, גם אני לא מעונין להשתמש בו. בלוי לא משתמשים! לא תהיה לי בכך שום תועלת. לכן לא שיעבד אותם בכוח בעבודת פרך. אך, אם בני לוי היו מתפתים ל'פה רך', גם אם פרעה לא היה חושב לשעבד אותם בכוח – הם היו נופלים ומכניסים את עצמם לשיעבוד כמו כולם, אבל כיון שלא התפתו, נשארו בצד ופרעה לא נגע בהם. בלעדי שבט לוי – אין קיום לעם! פרעה אמר לשבט לוי: נכון, אינני מעביד אתכם, "לכו לסבלותיכם", אבל כמובן, פרנסה ואוכל לא תקבלו ממני, כלום! מצידי – תגועו ברעב. אם פרעה לא מפרנס אותם, והם יושבים ולומדים, מהיכן ניזונו? מהיכן חיו?
מביא רבי אליהו לופיאן זצ"ל מדברי חז"ל, שבשנות מושבם בארץ מצרים הנהיגו תור קבוע ומסודר בין אחד עשר השבטים שהיו מורידים מהלחם שפרעה נותן להם, ומתחלקים עם שבט לוי במאכלים, תשמעו, מהלחם הדל של הפועלים הרצוצים, פרסו ונתנו לשבט לוי – שיהיה להם לחם לאכול! מורי ורבותי, תתארו לכם, מבהיל ומרעיד ! יש שבט שלם שיושב בבית המדרש, ואך אומרים – לא מניח אפילו אצבע במים קרים… וכל האחרים עובדים עבודת פרך, עינוי, שיעבוד, צער וכאב, הלא העיניים יכולות לצאת להם מקנאה! אבל בני ישראל לא רק שלא קינאו ושנאו, אלא העירו. הכירו שכל קיום עם ישראל, שלא יכחד לעולם ונצח ישראל לא ישקר – הוא בזכות שבט לוי שיושבים ולומדים. זוהי אפוא זכות קיום עבורם לפרוס מהלחם המועט שפרעה נותן להם ולהעביר לשבט לוי.
ראו והבינו מה היתה הכרתם של עם ישראל במצרים. איזו עדינות הנפש, איזו הבנה עמוקה ואיתנה. גם במצבים הקשים ביותר, ב"קוצר רוח ומעבודה קשה" מתחת לעינוי, הבינו כלל ישראל כי לא הם מחזיקים את שבט לוי אלא שבט לוי מחזיק אותם… בלעדיו אין להם קיום.
הדברים נכתבים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
יפה מאוד