והנה מבזק קצר מהמזרח התיכון: חיזבאללה השלים בשבועות האחרונים פריסת מוצבים על גבולנו הצפוני, חלקם מוצבי צבא לבנון לשעבר, וחלקם – תחת המסווה השקוף של ארגון לשמירת הסביבה. אלה החדשות המדאיגות, וכעת למדאיגות יותר: הרושם המודיעיני שמתקבל הוא שמחסום הפחד של כל שרשרת הפיקוד בארגון נשבר. ההרתעה ממלחמת לבנון השנייה החלידה. מלחמה היא לא אובססיה, אבל לבטח אופציה.
מזרחה משם, רמת העשרת האורניום האיראנית – שמונים וארבעה אחוז – הדהימה את המערב והפתיעה את ישראל. ירושלים מנופפת באופציה הצבאית, אבל חוששת מתרחיש האימים שבו, בתמורה לסיוע באוקראינה, רוסיה תציב את סוללות ההגנה האווירית המתקדמות ביותר.
על כל זה שמעו רוב הישראלים, אם בכלל, בשולי החדשות. אחרי שבועות שהוקדשו אך ורק למאבק על השינויים במערכת המשפט, זו כמעט הייתה הפוגה להתרעננות. שגריר ארצות הברית בישראל, טום ניידס, השמיע השבוע אזהרה מקוממת: איננו יכולים לעזור לנתניהו בדברים שמעניינים אותו כאשר החצר האחורית שלו בוערת. הדברים האלה מעניינים, כמובן, גם את מתנגדיו של נתניהו.
אחד מהם הוא גדי איזנקוט, שמוטרד ממה שמתרחש בגבולות ולא פחות מכך – ממה שמתרחש בתוכם. מיפוי פשוט של האופוזיציה יגלה שהוא איש המפתח לכל פשרה. האינטרס הפוליטי של יאיר לפיד, כראש אופוזיציה, הוא מלחמה ולא הסכם שלום. בני גנץ היה רוצה מאוד בהסכמות עם הקואליציה, אבל הוא צרוב שתי טראומות: הפרת הסכם הרוטציה מצד נתניהו, והכתישה הקטלנית שעבר אז מצד לפיד. במחנה הממלכתי יש חברי כנסת שמעוניינים בפשרה, אבל הכתפיים שלהם אינן רחבות דיין כדי להביא להסכמה לאומית.
היחיד שגם יש לו גרביטאס וגם אין לו מה להפסיד הוא איזנקוט. כרמטכ"ל לשעבר הוא נהנה מפופולריות גבוהה; כמספר שלוש במפלגת אופוזיציה בינונית, הוא יכול רק לעלות. הסכמות שלו עם הקואליציה יאפשרו לחברי כנסת נוספים, לא פחות משלושה-ארבעה, להתכנס תחתיהן. בניגוד לשאר חברי האופוזיציה, אין לו משקעים מול נתניהו, וגם לא דם רע.
הסימנים מראים שהוא לגמרי שם: השבוע, לצד ביקורת על הרפורמה, נזף איזנקוט בפומבי ביועמ"שית ובראש הממשלה: בבהרב-מיארה על האיסור שהטילה על נתניהו לעסוק במתווה הנשיא. בנתניהו, על שהסתתר מאחורי ההגבלה הזו כדי להימנע מעימות עם שר המשפטים שלו. איזנקוט הגיע לפוליטיקה כדי להתמודד עם איומים חיצוניים, לא עם פסקאות התגברות. אבל ההיסטוריה שוקלת כרגע ללהק אותו לתפקיד אחר.
(מתוך טורו של עמית סגל בידיעות אחרונות)
