תושב השומרון שטיפל בנרצחים בטור מצמרר

חווארה ירי. חבלה קשה.
נו, מקווה שזה עוד אירוע שחושדים בחמור ביותר עד שיתברר אחרת.

יוצא מיצהר, בדרך כבר מדווחים על שני מחוסרי הכרה. מגיע למקום קצת לפני האמבולנסים. רכב מחורר, כסאות מלאים בדם, שני הנפגעים כבר שוכבים בחוץ.
כוננים במקום מבצעים החייאה, ואני מצטרף אליהם. פצעי ירי, פלג גוף עליון, והמון המון דם. מגיע טנ"צ, שני נקזים לבית חזה ומעיפים לבית חולים.
אנחנו במקום, מבינים לגמרי באיזה מצב הם היו, אין אשליות.
מתקשרים מצוותי צחי בישובים לדעת האם מדובר במתיישבים, מאיזה ישוב, ומה מצבם.
מבירור ברשיונות ובטלפונים שנשארו ברכב, אנחנו מבינים במי מדובר ומאיזה ישוב. כמובן לא מעבירים את זה הלאה.

חזרתי ליצהר. חברים טובים שראו אותי נסער ובידיים מגואלות בדם, אומרים לי שאולי כדאי לדבר עם מישהו, איזה איש מקצוע, בכל זאת לא רואים מראות כאלה כל יום… כדאי לטפל בטראומה וכו'

לא רוצה!!!
בכל אירוע אחר – תאונה, נפילה, לא משנה מה – הייתי רוצה להקל מעל הנפש הסרוטה. הייתי רוצה 'לא להערבב' עם המקרה.
אבל כאן – לא!!
לא רוצה להוציא את המראות מהראש. לא רוצה שמישהו ישפוך מים קרים על הלב הרותח שלי. לא רוצה.
אני רוצה לזכור את העיניים החלולות והשחורות, חסרות החיים, שמופנות לשמי שמים…
אני רוצה להריח את הריח המחליא של הדם שלא יורד לי מהידיים, גם אחרי מים וסבון…
אני רוצה להרגיש את החלחלה, שחשתי כששמתי לב שאני דורך על שלולית דם רותח…
אני רוצה שהעיניים שלי ידמעו בלי סוף, כשאני רואה על צג אחד הפלאפונים 'א אמא מתקשרת', ורגע אחר כך, כשאין מענה, היא מנסה לפלאפון של האח השני…
והלב שלי רותח, מבעבע.

לא רוצה שיקררו אותי.

אל תדאגו, אם אני רואה שאני מאבד שפיות, אני לא מתבייש. אפנה לעזרה.
אבל עכשיו – לא.
עכשיו בא לי לצרוח. בא לי להרגיש את הדם בלב מפעפע.
בא לי לרעוד מזעם וחוסר אונים. בא לי להיות מסוחרר מכאב לב וטירוף הדעת.
אל תקררו אותי. לא עכשיו.
לא רוצה לשכוח את המראות האלה, את הקולות הדוממים האלה, את הריחות האלה,

אני רוצה שיהיו בעיני ובליבי לעולם. עד יום הנקמה הגדולה בימינו ולעינינו. ובידינו.

בידיים האלה, המגואלות בדם אחים אהובים, כשניסינו להחיות מתים.. בידים האלו אני רוצה לנקום נקמת הדם השפוך.

בעיניים האלו, המצועפות בדמעות, אני רוצה לראות במפלתן של רשעים ארורים.

בלב הזה, השבור לרסיסי רסיסים.