מאז הטלת האיסור להתפלל יותר משני אנשים יחד באותו המקום, התפתח ברחוב הראשי פולמוס הלכתי אדיר האם מועיל להתפלל בעשרה דרך המרפסות מאיר והיו שאסרו כיון שמדובר ב'אמן יתומה'.
ראב"ד העדה החרדית שנדרש לנושא כתב במכתבו שהתפרסם בסוף השבוע האחרון
את מכתבו פותח הגר"מ בדברי התעוררות נוכח המצב הקשה בארץ ובחו"ל: "הן כל לבב דוי וכל ראש לחלי בהגיע הידיעות הקשות על התפשטות מחלת הקורונה בארץ הקודש וברחבי העולם, כשרבים מאחב"י ובהם גדולי ישראל ומרביצי תורה ומנהיגי קהילות שוכבים על ערש דוי ומצפים לישועה, ישלח ה' דברו וירפאם במהרה, ובעוה"ר רבים נסתלקו לבית עולמם לאחר שנחלו במחלה זו, וחלקם אף הותירו יתומים ואלמנות ה"י, והשבר בבית ישראל גדול מאוד.
בהמשך מכתבו קובע הגר"מ שטרנבוך כי המתפללים ביחידות בעקבות המצב, מקבלים שכר כאילו התפללו בציבור: "בוודאי הקב"ה נותן שכר לאותם הנמנעים בעת הזאת מלהתפלל בציבור, כאילו התפללו בציבור, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מ' ע"א) "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
בדבריו ממשיך הגר"מ: "אכן באתי בזה לעורר בדבר כמה הלכות הנוהגים למתפללים בתוך ביתם", ובשלב זה עובר זקן הפוסקים למקורות ההלכה בנושא צירוף דרך המרפסות, כשמסקנת הדברים מכריע במכתבו שישה כללים בסיסים לצירוף דרך המרפסות:
• עשרה שכנים הרואים אלו את אלו דרך החלון או מרפסת ביתם, וכולם שומעים את הש"ץ, מצטרפים למניין, וראוי שהש"ץ יוסיף תנאי שאם אין מצטרפין תהא תפילתו נדבה.
• באופן שיש שביל המפסיק בין הבתים, אותם העומדים במרפסות הגבוהות למעלה מעשרה טפחים יש להקל עכשיו שמצטרפים, אבל אותם העומדים מתחת עשרה טפחים אינם מצרפים למניין כשיש שביל המפסיק ביניהם.
• אם הש"ץ רואה את כולם די בזה, וחשיב רואין אלו את אלו, אבל אם אין הש"ץ רואה את כולם, לא מהני מה שיש אחד מתוך המניין הרואה את כולם.
• בקריאת התורה כשמצטרפים באופן הנ"ל על ידי מרפסות, יעלה לתורה תחילה הבעל קורא או אחרים הנמצאים בבית זה, ולאחריהם אפשר לכבד בעליות את השכנים הנמצאים בשאר המרפסות ששומעים את קריאת התורה.
• לדעת הרבה פוסקים מצוות קריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובת יחיד, ולדעתם המתפלל בביתו ביחידות אינו חייב מעיקר הדין לשמוע בקריאת התורה.
• במניינים אלו הנערכים במרפסות, מוטב לעת עתה שיסלקו הכהנים עצמם מהמניין לפני "רצה", ולא יקראו להם לעלות לישא כפיהם.
במכתבו הוסיף לעורר על נתינת הצדקה בימים אלו: "הקב”ה שלח לנו מכה כזאת שאין לה תרופה להראות שאנו תלויים אך ורק בהקב”ה ואין מקרה בעולם כלל, ובפרט לעמו ישראל שתלויין בהשגחה פרטית אין דרך להינצל אלא על ידי רחמי שמים, ועלינו להרבות בצדקה וחסד, שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ובזה נזכה להימלט ממידת הדין ולהיות ניצולים במידת הרחמים, וכבר נפסק בשו"ע (סי' תכ"ט ס"א) שחוב גמור מן הדין לתת מעות חיטין לנזקקים שיהא להם כל צרכיהם לחוג את הפסח בשמחה, ובפרט בימים אלו שרבים מטה ידם ואין ידם משגת להביא לחם לפי הטף לכלכל את בני ביתם דבר יום ביומו, ועל אחת כמה וכמה שאין בידם לקנות את צרכי החג, הרי בוודאי החובה מוטלת עלינו לדאוג לעניים, ועי"ז הקב"ה ישמור אותנו.
יצויין כי בימים האחרונים נשאל זקן הפוסקים שאלה מעניינת על ההתייחסות לסגירת בתי הכנסיות בארץ ובעולם: "כיצד יש להסתכל על המציאות הזאת שסגר הקב"ה בעדנו דלתי בתי הכנסיות, האם יש לראות בזה בחינת "עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" – וכביכול אומר לנו הקב"ה אינני חפץ בתפילות שלכם בבתי הכנסיות, ועל מה עשה לנו ה' ככה".
בתשובתו השיב: להפך, הקב"ה הביא עלינו צרות אלו כיון שהוא מתאווה לתפילתנו, וכדי שנצעק אליו מעומק הלב הכביד הצרה באופן שלא היה לעולמים, אמנם בד בבד, עלינו לקבל על עצמינו החלטה כי נתחזק בשמירת כבוד בתי הכנסיות כשייפתחו בקרוב, ואולי בזכות זה נזכה שהקב"ה יפתח בעדינו דלתות בתי הכנסיות ובתי המדרשות".
