לא טסתי לפולין עד החורף האחרון. לא מסיבות אידאולוגיות, פשוט לא יצא. את אמא שלי סבתא השביעה שלא לנסוע. אני לא נכללתי בשבועה הזו. בפולין היכתה בי ההכרה שפשוט פספסתי. כשעמדתי בקרמטוריום A הבנתי לראשונה בחיי שיש לי דודים שנרצחו באושוויץ.
לא דודים של אבא, או של אמא (זה ברור שהיו) אלא דודים שלי. אחים של אבא שלי. לא, הוא לא הכיר אותם ישירות. הם היו הילדים של סבא שלי מאשתו הראשונה שנרצחה איתם. אבל הוא הכיר אותם דרך סבא שלי שנשא את הצלקות שלהם, כל החמישה והאישה, בנפש שלו. ואני גם הכרתי דרכו. אבל הם היו הילדים שלו מהעבר, אלו שאף אחד כבר לא הכיר.
רק הוא, כשהלך לישון בלילה ראה את הפעם האחרונה לנגד עיניו, כשמסר את זוג הנעליים שקיבל ממנהל מחנה העבודה לאבא של אשתו – (כי לא הרשו לו בקהילה הסאטמרית לקחת אותה ואת הילדים ולברוח) כדי שיקנה לו תפילין לבר מצווה. הוא לא הספיק. בתחילת יוני 1944 הם כבר היו למעלה.
אחי הגדול גילה את התאריך המדויק רק לפני שנים אחדות, כשחבר לעבודה גילה לו שאבא שלו היה האחרון שראה אותם על הרמפה באושוויץ. בלי להיות שם, לרעוד מקור ברמה שכל הגוף מגרד, פשוט לא הבנתי את זה. אז עמדתי מעל הקרמטוריום המופצץ ואמרתי קדיש, בן 38, יש לי הורים, הם חיים ויחיו עד 120.
אבל יש לי דודים, והם נרצחו באושוויץ.
