בית המשפט הורה למדינה לפנות את השבט הבדואי

פסק דין תקיף ניתן השבוע בעתירה הדורשת לפנות את שבט אבו-קוידר שפלש לקרקע בבעלות יהודית פרטית בסמוך למושב נבטים בנגב ובכך חתם סאגה משפטית של יותר מעשור. רגבים: "בית המשפט מסיר את כפפות המשי"

בתום הליך משפטי ארוך ונסיונות גישור, ניתן אתמול פסק דין של השופטת חני סלוטקי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעתירה הדורשת לנקוט הליכי אכיפה כנגד מאות בדואים משבט אבו-קוידר שפלשו לקרקע בבעלות יהודית פרטית בסמוך למושב נבטים בנגב. "המדינה יכולה למחול על הפרת זכות הקניין שלה עצמה, אך אינה יכולה למחול על הפרה של זכות הקניין של הפרט" ציינה סלוטקי והורתה על הוצאת צווי הריסה לכל המבנים בפזורת אל זרנוג, תעדוף אכיפה נגד המבנים הנמצאים על הקרקע הפרטית וכן מציאת פתרון מהיר לקליטת המפונים. בנוסף, פסקה הוצאות משפטיות לעותרים בסך 15,000.

זוהי עתירה שניה בנדון, כאשר העתירה הראשונה שהוגשה ב 2012 נמחקה בשל התחייבות המדינה לבלום את המשך הפלישה לחלקה, לפתח מתחם מגורים בדרום רהט ולהעביר אליו את הפולשים עם סיום עבודות הפיתוח בתוך כ- 6 שנים ובמהלך שנים אלו לאכוף ביד קשה נגד כל בניה חדשה בלתי חוקית. בפועל, נמשכו העבודות למעלה מעשור, במהלכם מאות משפחות נוספות פלשו לחלקה הפרטית והמדינה כמעט ולא ביצעה אכיפה נגדם.

כעת, לקראת סיום העבודות מתברר כי המדינה בכלל מייעדת את מרבית החלקות ברהט לבני השבט שפלשו לאדמות המדינה בסמוך לחלקה הפרטית ובהיעדר חלופת מגורים לפולשי החלקה הפרטית מסרבת המדינה לנקוט נגדם הליכי אכיפה.

עו״ד עמיר פישר המייצג את העותרים טען בדיון שהתקיים בחודש מאי האחרון, כי המדינה הפרה את התחייבותה לעותרים ולבית המשפט, גרמה להתרחבות הפלישה וכעת למעשה ״הרימה ידיים״ מול הבעיה כשבאופן מעשי מדובר בהפקעת זכויותיהם הקנייניות של הבעלים בניגוד לדין וללא תמורה.
עו"ד יערי רואש המייצג את המדינה, טען בדיון כי בשל התנגדות עיריית רהט, פיתוח המגרשים לקליטת המפונים התעכב לאורך שנים והמדינה אכלסה את החלקות ברהט בבני השבט שהיו מוכנים לחתום על הסכם פינוי ללא אבחנה בין קרקע פרטית לאדמות מדינה. הרשות להסדרת הבדואים מעוניינת כמובן בפינוי כלל הפולשים אך אין לה פתרונות נוספים לקליטה. בהמשך לכך, נציג הרשות להסדרת הבדואים חשף: בקרקע הפרטית ישנם 550 בתי אב, כאשר 50 משפחות בלבד מהחלקה הפרטית חתמו על הסכם פינוי ורוב המשפחות מתנגדות נחרצות לפינוי ואינן משתפות פעולה כלל עם מגעים להסדרה.

השופטת טענה אם כך, כי יש לתעדף את הפולשים לקרקע הפרטית בקבלת מגרשים, על מנת לזרז את הליכי האכיפה וההסדרה. או אז, טענו נציגי המדינה כי לצערם לא נותרו כמעט מגרשים פנויים לקליטה וכי במצב זה נמנעת הרשות מלאכוף מכיוון שהמדיניות המושרשת היא שאין הליכי אכיפה כנגד פולשים שלא קיים להם פתרון מגורים חלופי וזמין.

סלוטקין השיבה: "אני מחפשת פתרונות, אי אפשר להשאיר את המצב ככה. לכן 'צערך' אינו צערי. צערי הוא כשיש פגיעה בזכות הקניין." ושלחה את הצדדים לדון בפשרה במשך 30 יום. לאחר תקופת נסיונות גישור שבו הצדדים לבית המשפט ופסק הדין ניתן כאמור לעיל.

"בית המשפט מוריד למדינה את כפפות המשי בהן היא נוהגת מול עברייני בניה בדואים" אומר מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים. "בדיון בעתירה, המדינה הודתה כי תכנית ההסדרה שהציגה לפני כעשור בבית המשפט והובילה למחיקת העתירה הראשונה הייתה מצג שווא. לא רק שהמדינה לא הסדירה את פינוי הפולשים, היא גם לא הרסה בניה חדשה כפי שהתחייבה וכך הגענו למצב בו מ- 150 משפחות, יש כעת על הקרקע הפרטית 550 משפחות, שמסרבות בתוקף לשתף פעולה עם נסיונות ההסדרה". הוא מוסיף ואומר כי "פסק הדין מחזיר את התקווה לבעלי הקרקע כי יש עוד סיכוי שהצדק ייעשה."