פעמים המילה "לא" מבטאת שלילה, ופעמים זה דוקא מאוד חיובי שתוכנית או מזימה מסויימת כשלו ולא קרו. יש והיא מבטאת תמיהה – "לא"?! פעמים זו החמצה או אכזבה כשדבר מה לא התרחש. יש שאתה מתמלא בשמחה ש"חפצם של אלו לא עלה בידם"! ויש גם שאם אתה משתמש במנגינה הנכונה, או אז היא מבטאת תמיהה: "לא"?! עכשיו שנת תשפ"ג וסערותיה הולכת לשכון בין דפי ההיסטוריה, שבעת אירועים שרדפו זה. רגע לפני, עלעלנו בין החיובי והשלילי, השמחה ועוגמות הנפש, התמיהות והאכזבות, וגם מסע בין העובדות שפשוט לא קרו. על הפגישה שלא היתה, הרפורמה שלא הצליחה, הממשלה שלא הצליחה לשלוט, הטרור שלא פסק, הצונמי המדיני שלא היה, הטייסים שלא המריאו – ולא כאן המקום לפורטם כי רבים הם. אריה זיסמן על "השנה שלא היתה".
הפגישה שלא הייתה
מאז נצחונו בבחירות לפני תשעה חודשים, עושה בנימין נתניהו כל מאמץ כדי שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יזמין אותו לפגישה בבית הלבן. גם הברכה של הנשיא לרגל בחירתו, התמהמהה בטרם הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת. הפגישה הזו שלא הייתה רודפת את נתניהו ולא נותנת לו מנוחה. ביידן לא מתנה רשמית את הפגישה בביטול הרפורמה המשפטית, אך זו הרוח ואלו המסרים שהוא משדר לסביבתו. עתה זקוק ביידן לנתניהו כדי לקדם עמו יחד את הסכם השלום האפשרי עם סעודיה, ולכן יש סיכוי שהשניים יפגשו סוף סוף בשולי כינוס עצרת האו"ם בעוד פחות משבועיים.
הרפורמה שלא הצליחה
כבר במערכת הבחירות הצהירו ראשי הליכוד כי עם בחירתם יפעלו לשינויים מהותיים במערכת המשפט, כך שהכנסת והממשלה יצליחו לחוקק חוקים בלי שהבג"ץ יתערב ויפסול. כמו כן הצהירו על שינויים שיבצעו באופן בחירת השופטים לביהמ"ש העליון, ביטול עילת הסבירות והעברת פסקת ההתגברות. בפועל, המשימה הזו נכשלה בגדול. צחי הנגבי, ראש המל"ל, אחד האנשים המקורבים ביותר לנתניהו, הצהיר זה לא מכבר כי המחאה ברחובות הצליחה מעל למשוער והיא זו שמנעה את כל השינויים במערכת המשפט.
הממשלה שלא הצליחה לשלוט
כאשר נודעו סופית תוצאות הבחירות, נשמעו צהלות במחנה הימין. לאחר סבבי תיקו חוזרים ונשנים, סוף סוף נרשמו תוצאות חד משמעיות. במסיבת הניצחון הספונטאנית בליל הבחירות, כאשר נתניהו הגיע לגני התערוכה, קראו מצביעי ותומכי הליכוד בגרונות ניחרים: "משילות", "משילות", נתניהו הבטיח לשלוט, והבטיח משילות. בפועל, זה לא קרה. אין משילות ואין שלטון. השר לביטחון לאומי, אינו מצליח ליישם את הבטחותיו והממשלה כולה משתרכת סביב הרפורמה בלי להותיר חותם בשום תחום.
השלום שלא הגיע
לאחר "הסכמי אברהם" עם האמירויות בקדנציה הקודמת של נתניהו, סימן לעצמו ראש הממשלה את היעד הבא: הסכם שלום עם סעודיה. כבר לאחר הבחירות דובר על היעד השאפתני הזה, שיביא את נתניהו לקבלת פרס נובל לשלום. בכך הוא רוצה שיזכרו את תקופת כהונתו ואת המורשת שיותיר אחריו. ההסכם טרם נחתם, אולם יש התקדמויות ושיחות חשאיות בין הצדדים. אם יתגברו על כמה חילוקי דעות (גרעין למטרות אזרחיות) ההסכם יבשיל, ירקום עור וגידים וייחתם השנה הבאה. גם ביידן מעוניין בכך ולכן מירב הסיכויים שזה יקרה, למגינת ליבם של מתנגדי נתניהו, שלא יוכלו לשאת את המראה בו הוא חותם הסכם שלום עם המדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב.
הטרור שלא נבלם
פיגוע רודף פיגוע: זה קורה לא רק בשטחי יו"ש, אלא בכל הארץ. כמות ההתרעות ובסייעתא דשמיא הסיכולים, נעים במספרים שאינם זכורים מהעבר. מדי לילה פושטים אנשי כוחות הביטחון על כפרים בשומרון ועורכים מעצרי מנע. הצבא אמנם ערך מבצע "בית וגן" בג'נין, נגד קיני הטרור, אבל זה לא מנע את המשך הפיגועים. כל הארץ חזית. ירושלים יותר מכל. הפיגועים הרצחניים אינם מבחינים בין ילדים רכים דוגמת שני האחים החמודים בני משפחת פאלי הי"ד למבוגרים יותר. במערכת הביטחון משוכנעים כי אם הטרור ימשיך ח"ו באותו אופן גם בשנה הקרובה, לא יהיה מנוס מלצאת למבצע רחב היקף.
הפה שלא פסק מלגדף
אנשי המחאה הקיצוניים ובהם ראשי ממשלות ורמטכ"לים לשעבר, אהוד ברק, אהוד אולמרט, דן חלוץ, בוגי יעלון ועימם עוד אלופים לשעבר וראשי מערכת הביטחון, המוסד, השב"כ ואמ"ן, לא הפסיקו מלגדף את נתניהו והממשלה. חלקם (ברק ואולמרט) עשו זאת תוך קנאה יוקדת בנתניהו. הגידופים הללו לוו בהשוואות לנאצים ימ"ש ובשימוש בשואה (שקמה ברסלר), "אפרטהייד", "תהליכים שמזכירים את מלחמת העולם השנייה", ועוד דימויים קשים שהעידו שאין שום גבולות לשנאה, למחאה ולקנאה. הקולות הללו התחרו עם תנועות החרם בי.די.אס מי ידבר באופן חריף יותר נגד מדינת ישראל והממשלה.
התקשורת שלא גילתה כל מקצועיות
לאורך כל השנים היה ידוע שבאולפני התקשורת יושבים עיתונאים, פרשנים ועורכים, שנוטים בבירור לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אולם תמיד הם ניסו להסתיר ולהסוות עובדה זאת באמצעות דיווחים כביכול מאוזנים. השנה עם פרוץ המחאה, הם איבדו כל בושה, השילו את גלימתם המקצועית ומביעים עמדות חד צדדיות בעד המחאה. חלקם צועדים עם המוחים בהפגנות, לובשים את הבגדים שלהם, ומעניקים להם זמן תקשורת בלתי מוגבל, הרבה מעבר לכוחם האמיתי. התקשורת התגייסה כולה למחאה גם בניפוח מספרי המפגינים ובהוספת אפסים רבים למספר המשתתפים. המספרים (שלא היו), מעניקים למחאה רוח גבית עזה.
החוק שלא עבר
המפלגות החרדיות נכנסו לממשלה עם בקשה אחת: הסדרת לימודם של תלמידי הישיבות ואברכי הכוללים ללא הפרעה. ההסכמים נחתמו והממשלה קמה, בידיעה שעליה ליישם את הבטחתה. אולם מאז שהרפורמה באה לעולם, והמחאה פרצה במלא עוזה, מתקשה נתניהו ועמו שרים במפלגתו ליישם את הבטחת הבחירות. "אין לנו כל עניין ברפורמה", מבהירים הנציגים החרדים. "סייענו לכם בכך, רק כדי שתיישמו את הבטחת הבחירות". מאז נדחה שוב ושוב החוק, שזכה לשם "חוק הגיוס". ההבטחה הנוכחית היא, שעם פתיחת מושב החורף, החוק יעלה ויעבור ברוב. נמתין ונתראה.
הדיקטטורה שלא הייתה
עם הצגת הרפורמה על ידי השר יריב לוין, הצליחו ארגוני המחאה לאחד ציבורים גדולים נוספים סביבם, תוך אזהרה שהרפורמה מביאה ל"דיקטטורה ולשינוי המשטר". כאשר עבר החוק לצמצום עילת הסבירות בכנסת, טענו כי הנה הנה אנו בפתח אותה דיקטטורה מדוברת. בפועל הדיקטטורה קיימת בצד השני. הדיקטטורים הם אנשי המחאה, שאינם מכירים בתוצאות הבחירות ומנסים בכל דרך להפיל את הממשלה, תוך הפרחת שקרים וקריאות שקריות "ד-מו-קר-טיה". האמירה השקרית ביותר השנה היא: "אנו מכירים בתוצאות הבחירות".
שתי מדינות שלא נושאות (עדיין) שם רשמי
לאחר הניצחון בבחירות של גוש הימין, ציינו כולם כי "היהודים ניצחו את הישראלים", וכי העם בחר במסורת. מאז פרוץ המחאה, נחלק הציבור לשתי מדינות בפועל, יהודה וישראל, אף שבאופן רשמי זה עדיין לא קורה. בקרב ארגוני המחאה יש שקוראים לבצע את החלוקה הזו בפועל, ויש אפילו מי שהחלו לשרטט כיצד ייראו שתי המדינות הללו זו לצד זו. תל אביב ושכמותה נמצאות כמובן במדינת ישראל, בעוד הערים החרדיות, ערי הפריפריה והערים הליכודיות מוגדרות כמדינת יהודה.
ההסתה שלא פסקה
עם התפרצותה של הרפורמה המשפטית שמתנגדיה קראו לה במתכוון "המהפכה המשטרית" הבהירה היהדות הנאמנה כי הויכוח איננו נוגע לה. דרישתה היחידה, שהיתה ועודנה, "תן לי יבנה וחכמיה". אולם האנרכיסטים של המחאה שדחו כל סיכוי לפשרות עד שיהיה כמו שהם רוצים, רצו לשמר את גובה הלהבות של המחאה הדועכת ונקטו בשיטה "הכה ביהודים והצל את מוסקבה". מהר מאוד הסיטו את הדיון המרכזי – הסטה לצורכי הסתה, כנגד הציבור החרדי, וההפגנות המתגרות החל לעשות דרכן לעבר הערים החרדיות וסיפקו את ריח הדם גם לעדת הכרישים הקבועים של ההסתה האנטי חרדית.
הבג"ץ שלא יודע את מקומו
שלטון הבג"צ אינו יודע שובע. מאז הנהיג נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק את האקטיביזם השיפוטי, ממשיך הבג"צ ליטול לעצמו עוד ועוד סמכויות ובכך מקומם נגדו ציבורים רבים. בדיון שיחל היום בבג"ץ ישבו באופן היסטורי כל 15 השופטים וידונו באפשרות לפסילת חוק יסוד, דבר שלא היה מעולם. שלטון הבג"ץ אינו יודע שובע ובעיקר אינו יודע את מקומו כרשות משפטית ושוות ערך לשתי הרשויות הנוספות: הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. יש אמנם שופטים בודדים הנחשבים לשמרנים שיודעים את מקומם, אך הם בטלים ברוב.
ראשי המחאה שלא רוצים לחזור לאלמוניותם
גם אם הממשלה תודיע כי היא חוזרת בה מכל הרפורמה, ימשיכו ראשי המחאה בהפגנות תוך חיפוש עוד ועוד מטרות חדשות. השבוע הודיעה על כך מנהיגת המחאה שקמה ברסלר, שציינה כי יש עוד 225 חוקים שממתינים על הפרק, ולכן המחאה תימשך ותימשך. בפועל, מסרבים ראשי המחאה, ברסלר, רדמן, נדב גלאון, רועי נוימן וחבריהם לחזור לאלמוניותם. הם התרגלו לאור הזרקורים, למיקרופונים ולתקשורת, ויעשו הכל להישאר בחזית המלחמה נגד הממשלה, גם אם הרפורמה תעבור מהעולם.
היועמ"שית שלא הפסיקה לצאת נגד הממשלה
בממשלה הקודמת בקושי שמעו את שמה של היועמ"שית, גלי בהרב מיארה, שמונתה לתפקידה על ידי שר המשפטים דאז גדעון סער, בניגוד לעמדת יו"ר ועדת האיתור השופט גרוניס. גם כאשר יצאה נגד הממשלה ההיא בגין ההסכם הימי עם לבנון, זה היה בקול דממה דקה. אולם מאז חילופי השלטון עברה היועמ"שית לחזית התקפה נגד הממשלה והיא מתנגדת (כמעט) לכל נושא ועניין שעולים בממשלה. כמו כן היא מסרבת לייצג בבג"צ את עמדות הממשלה, מעניקה חוות דעת בניגוד לעמדת היועמ"שית של הכנסת ומתעמתת דרך קבע עם מרבית השרים. היועמ"שית הפכה להיות הגיבורה הראשית של המחאה, והשרים יכולים עכשיו רק להצטער, מדוע לא פיטרו אותה מיד בהקמת הממשלה עוד לפני כל הרפורמה. עכשיו זה כבר בלתי אפשרי.
שר המשפטים שלא בחר את העיתוי הנכון להצגת הרפורמה
ימים בודדים לאחר הקמת הממשלה, כינס שר המשפטים יריב לוין מסיבת עיתונאים בה הציג את סעיפי הרפורמה המשפטית, כשהוא מונה סעיף אחר סעיף. הדבר נעשה ללא הסבר מוקדם ומתוך מחשבה שאיש לא יוכל לעצור את המהלך. עד מהרה התברר שלוין הצליח לאחד נגד הממשלה את כל מתנגדיה. יריביו של נתניהו שהיו עדיין תחת הלם ההפסד בבחירות, תפסו טרמפ על הרפורמה, הצליחו לשקם את מצב רוחם ויצאו למסע מחאה שטרם היה כמותו. לוין רשום על הכישלון הזה. אם רק היה נוהג בסבלנות, ומעביר את הרפורמה במתינות תוך הסברה, הוא יכול היה לצאת גדול. כיום אין לו שום סיכוי להשגת רוב בכנסת בעד הרפורמה, והוא ייאלץ להסתפק בהרבה פחות ממה שתכנן וממה שהציג בתחילת הדרך.
האיש שלא ידע לנהל נכון את המו"מ להרכבת המשלה
ההסתבכות של הממשלה הזו החלה כבר בהקמתה. במקום לכנס את כל ראשי סיעות הקואליציה במקום אחד עד הקמת הממשלה, בחר נתניהו יחד עם יריב לוין לנהל משאים ומתנים נפרדים עם ראשי הסיעות, תוך הבטחות תיקים ומשרדים בו זמנית לאלו ולאלו גם יחד. הדבר סיבך קשות את הרכבת הממשלה ובסופו של דבר נאלצה מפלגת השלטון להיפרד מתיקים בכירים ביותר לטובת מפלגות הימין. הממשלה הימנית ביותר החלה דרכה ברגל שמאל והדבר משפיע עד היום על תפקודה.
שר הביטחון שלא ידע מתי להודיע על התנגדותו לרפורמה
אין זה סוד ששר הביטחון יואב גלנט התנגד לרפורמה מאז פרצה לעולם. גלנט העומד בראש הצבא הבין את הנזק שהיא עלולה ליצור לו, ולא היסס להביע את עמדתו בפורומים הפנימיים. השגיאה הגדולה שלו הייתה עיתוי ההודעה הפומבית, כשנתניהו שהה בחו"ל (באנגליה). גלנט כינס מסיבת עיתונאים, ציין כי הוא מתנגד לרפורמה וידע כי הוא עלול לשלם על כך מחיר. למחרת אכן הוא פוטר על ידי נתניהו, מה שגרם למחאה לצאת לאיילון באותו "ליל גלנט" מפורסם. נתניהו נבהל, חזר בו ומאז גלנט מחזיק בתפקידו, אך יודע שהוא סומן על ידי מתפקדי הליכוד כשר ביטחון על זמן שאול. התמונה שלו מתעמת בכנסת מול יריב לוין בהצבעה על עילת הסבירות ("תן לי משהו"), נכנסה גם היא להיסטוריה של הרפורמה והשלכותיה.
הליכוד שלא מלוכד
המחנאות הפנימית בליכוד עולה מדרגה. אם בעבר כולם תמכו בקו אחד של ראש הממשלה נתניהו, הרי שכיום המצב שונה. יש את מחנה לוין, שכולל את השרים יואב קיש, מיקי זוהר, מאי גולן, עמיחי שיקלי ועידית סילמן. בתוך המחנה הזה יש שמצדדים בכל הכוח ברפורמה (לוין וגולן), ויש שפחות (קיש וזוהר). מחנה נוסף כולל בתוכו את השרים ישראל כץ ודודי אמסלם יחד עם ח"כ דוד ביטן. גם המחנה הזו אינו אחיד. ביטן נגד הרפורמה, אמסלם בעד וכץ באמצע. במקביל יש גם את מחנה גלנט, מחנה ברקת ועוד שרים שרואים עצמם בעתיד מתמודדים על ירושת נתניהו. הליכוד כבר אינו מלוכד כבעבר. הגדילה לעשות ח"כ גוטליב, שציינה כי נגמרו הימים שנתניהו היה אומר משהו וכולם מתיישרים על פיו.
התקיפות שלא נפסקו
על פי מקורות זרים (ורק על פיהם), ממשיכה ישראל בתקיפות ליליות בסוריה על מנת לעצור את משלוחי הנשק מאיראן לחיזבאללה בלבנון דרך דמשק. מטרה נוספת: עצירת האיראנים לבל יקימו בסיסים קרובים לגבול עם ישראל. התקיפות הללו נמשכות, למרות התקרבות בין רוסיה לאיראן. תקיפה אחרת שלא הייתה (עדיין), היא התקיפה המדוברת ביותר בהיסטוריה של ימינו: תקיפה ישראלית אפשרית נגד מתקני הגרעין באיראן. בעבר תוכננה תקיפה כזו לפרטי פרטים, אך ברגע האחרון היא נעצרה. האם בשנה הבאה זה יקרה? כולם מודעים לתוצאות האפשריות.
הפשרה שלא הייתה
בשבוע שעבר הודלפה החוצה הפשרה אליה חתרו נשיא המדינה הרצוג וראש הממשלה נתניהו בעניין הרפורמה. הדלפת הפשרה וחשיפתה המוקדמת, מנעו את יישומה בפועל. הצדדים התבצרו בשלהם, והפשרה בהסכמה טורפדה. הסעיף המרכזי בפשרה: הקפאת חקיקת הרפורמה לשנה וחצי. בשעה ששורות אלו נכתבות, שוקל נתניהו לצאת עם הפשרה הזו באופן חד צדדי, בתיאום עם השר לוין. ההישג של שר המשפטים מכל הפשרה: אפשרות לווטו בוועדה למינוי שופטים.
השופטת שלא יודעת לפרוש
נשיאת ביהמ"ש העליון השופטת אסתר חיות עושה את צעדיה האחרונים בעולם המשפט בטרם תפרוש. כדי לנסות ולהותיר "מורשת משפטית" כמו השופט אהרון ברק, היא עשתה כל מאמץ כדי שתשב היום בדיון על צמצום עילת הסבירות. חיות התעקשה שלא לדחות את הדיון הזה, כפי שביקשה הממשלה, העיקר כדי שהיא תוכל להשתתף בו בטרם תפרוש. לא רק פוליטיקאים דבקים בכיסא, גם שופטים. ובעצם זה היינו הך.
הצונאמי המדיני שלא היה
ראשי המחאה הזהירו מפני צונאמי מדיני נגד ישראל, בגין "ההפיכה המשפטית". הם לא הסתפקו באזהרות והבאישו את ריחה של ישראל בארצות שונות בעולם. בפועל הצונאמי המדיני פסח על ישראל. עוד ועוד מדינות מגיעות ופותחות שגרירויות בירושלים. הרכבת המדינית נמשכת, מנהיגים מהעולם באים ארצה וההפך. בשבוע שעבר היה נתניהו בקפריסין, הרצוג בסלובקיה ואלי כהן בבחריין. בקרוב נתניהו יישא נאום באו"ם, והצונאמי יישאר בראשי המחאה בלבד.
ההצעה שלא הייתה
מאז החלה המחאה, מנסים תומכי הרפורמה לשבת עם האופוזיציה ולהגיע להסכמות על המתווה. זאת לאחר ההבנה שדרוש שינוי במערכת המשפטית. אולם ראשי האופזיציה גנץ ולפיד חוששים מהצל של עצמם ובעיקר מאנשי המחאה ונמנעים מלהציע הצעות מעשיות. גנץ מנסה פה ושם, אך לפיד לגמרי מתעלם. אימת שקמה ברסלר נפלה עליהם. אין שום הצעה נגדית, רק "לא ולא". כל זה לא יעזור להם ביום הבחירות הבא: הנקמה הפוליטית תגיע כאשר תוקם מפלגת מחאה ותגזול מהם מנדטים רבים.
הכלכלה שלא קרסה
מיד כאשר החלה המחאה, איימו ראשיה, וחלק מאנשי ההייטק כי הכלכלה תקרוס. חלקם החלו בהוצאת כספים מהארץ לחו"ל וציינו כי דירוג האשראי של ישראל יירד, מה שיגרום להרס מוחלט של הכלכלה. והנה דוח פיץ' קבע כי דירוג האשראי נותר כשהיה. הכלכלה יציבה, אין בריחת הון ואין קריסה. אדרבה יש כניסה של משקיעים ויש פרויקטים חדשים. עוד פייק של אנשי המחאה התמוסס.
הטייסים שלא המריאו
"זו לא סרבנות, זו הפסקת התנדבות", טענו בעקשנות הטייסים ואנשי מילואים מיחידות מובחרות (מודיעין ו-8200) תוך ניסיון לכבס מילים. בפועל הסרבנות של הטייסים היא שגרמה לנתניהו לסגת מהרפורמה. הטייסים אינם מגיעים לאימונים, והגם שמדובר במספרים קטנים יחסית, הדבר משפיע על הכשירות המבצעית של חיה"א. אם יתמידו הטייסים בסרבנותם, הדבר יחריף עוד יותר. מנגד, טענו הטכנאים והצוות הלוגיסטי בחיה"א, שהם כן תומכים ברפורמה והם ימשיכו להגיע לשירות מילואים, מה שמגביר את המחלוקת הפנימית בתוך החיל שאמור להיות חזית ההגנה (והתקיפה) של הצבא. אם ד' לא ישמור את העיר…
הרקטות שלא חדלו
ממשלה חדשה, צרות ישנות. הרקטות מעזה ממשיכות להיות משוגרות לכיוון עוטף עזה. לעיתים בטפטוף, ולעיתים בגשם עז. לאחרונה נרשם שקט זמני בדרום, אולם החזית החדשה מגיעה מג'נין. תושבי הגלבוע חוששים להפוך ולהיות "שדרות מספר 2". השבוע שיגרו מחבלים מג'נין רקטה (השביעית במספר) לגלבוע, והגם שבמערכת הביטחון מרגיעים ואומרים כי אין מדובר בהסלמה, החשש הוא שהדבר יהפוך להרגל. כך היה בדרום, וכך עלול להיות גם מול ג'נין.
המפכ"ל שלא מפסיק להפתיע
המפכ"ל קובי שבתאי, צנחן ומפקד מג"ב לשעבר, מצליח להפתיע שוב ושוב. בכל אירוע שמתרחש, הוא נמצא במקום בזמן אמת, כאילו ידע מראש על האירוע. האיש לא מהסס לחתור למגע מול מחבלים כאשר ישנם פיגועים, וכן לא נמנע מלסייע בעצמו לפצועים בתאונות דרכים. כך היה בפיגוע בצומת מכבים ובשער יפו, וכך בתאונות בכביש 6 ובשומרון. המפכ"ל נמצא בכל מקום. לשיא הגיעו הדברים כאשר פרה הצליחה לשחרר עצמה ממשאית והחלה לרוץ בפראות בכביש 1. לא עברו דקות ספורות והמפכ"ל קובי שבתאי תועד כשהוא דולק אחריה כדי ללכוד אותה. מפכ"ל ללא הפסקה.
הפשיעה הערבית שלא פסקה
ההבטחות של הממשלה הנוכחית ובעיקר של השר בן גביר להוריד את הפשיעה במגזר הערבי, אינן עומדות במבחן המציאות. מקרי הרצח בכפרים ובישובים הערבים נמצאים בקו עלייה מסוכן. חפים מפשע נטבחים על ידי כנופיות ערביות, כולל נציגי ציבור ערבים. הנשק הרב שנמצא במגזר, עלול לשמש כאמל"ח נגד יהודים במתיחות הביטחונית הבאה.
הבחירות שעוד לא היו
המערכה הבאה כבר בפתח: הבחירות לרשויות המקומית. הנציגים החרדים ינסו לעשות כל מאמץ כדי להגדיל את כוחם בכל הרשויות, בעיקר בערים המעורבות, כדי למנוע פגיעה בצרכי הדת ובציבור החרדי. המשימה הזו אינה קלה משום שארגוני המחאה סימנו לעצמם את הבחירות הללו כד להראות את כוחם, להגדיל את מי שתמך בהם ולפגוע במי שנמנה על ציבור תומכי הרפורמה. אם אחוזי ההצבעה יהיו גבוהים מהרגיל, הדבר ישפיע כמובן על הנציגות החרדית. הדריכות וההיערכות בעיצומם. "גופי תורה שהכל תלויים בהם".
פורסם לראשונה בעיתון "יתד נאמן"
