"עדיין לא מצליח לעכל את מה שראיתי, מאמין שלעולם לא אצליח"

יותר משבועיים לתוך המלחמה ונדמה כי מתנדבי זק"א עשויים מחומר אחר לחלוטין. די לערוך הצצה חטופה למלאכת הקודש ביישובי עוטף עזה בכדי להבין שבלעדיהן הכל כאן היה נראה אחרת. כבר בעיצומה של שמחת תורה הם הוזנקו לעיר שדרות בכדי לפנות את הצירים מגופות הנרצחים ועם צאת השבת והחג הם המשיכו לאזור המסיבה ברעים. הם לא האמינו למה שהם רואים, אך אז הם הבינו שהם רק בתחילת הדרך.

במשך ימים ארוכים הם עברו בית בית ביישובים ובקיבוצים וכבדו את הנרצחים בדרכם למנוחת עולמים. המלאכה הייתה קשה ומורכבת, כזו שאיש מלבדם לא היה עושה זאת. אבל הם, המלאכים בלבן, מתנדבי זק"א היו שם במלוא עוצמתם. טפלו במסירות ובנחישות והעבירו מאות מאות גופות לבסיס שורה ומשם לקבורה. קשה לדמיין את מה שהם חוו, את מה שהם ראו. הסיפורים והזוועות נשמעים כלקוחים מעולם אחר, משנות השואה האיומה, אך לעולם לא נבין כיצד זה התרחש בשנת 2023 כאן במדינת היהודים. לא נבין, לא נדע.

לאחר ימים ארוכים של פעילות קודש בעוטף אז התיישבנו לשיחה מצמררת עם מתנדב הארגון אשר לא נח לרגע מאז יום שמחת תורה. מבחינתו, הוא כאן בשבילם והוא כמו שאר מתנדבי זק"א יעשו הכל עד לזיהוי אחרון הנרצחים והבאתו לקבורה. המילים שלו מדודות, קשות ויוצאות מן הלב. אנחנו הקשבנו ורשמנו, רשמנו את זה לדורות, רשמנו בכדי שכולם יבינו וידעו מה היה כאן, מה התרחש כאן, ובעיקר להציג את הפעילות המסורה של מתנדבי זק"א שעשו את מה שאף אחד אחר לא היה ולא יהיה לעולם מסוגל לעשות.

ראובן ראובן בן הארבעים הוא מתנדב בארגון זק"א מאז היותו בן שמונה עשרה. לדבריו, "היה לי שכן בשם אייזיק ברנשטיין שהתנדב בארגון ואני חברתי אליו. יחד היינו יוצאים לאירועים ובמהלך החיים הייתי באירועים גדולים ומצמיתים. הייתי בפיגועי ההתאבדות במסעדות ובאוטובוסים כמו גם אסון מירון והייתי בטוח שכבר ראיתי את כל הזוועות שרק ניתן להעלות על הדעת. במסגרת ההתנדבות הייתי גם באסונות גדולים מעבר לים עם מאות הרוגים אך בכזה דבר עוד לא נתקלתי. זה משהו שלא ניתן להבין בשכל אנוש".

היכן המלחמה תופסת אותך?

"בשבת שמחת תורה שהיתי יחד עם בני משפחתי בבית חמותי ברחובות. כבר בבוקר בערך בשעה 06:29 שמענו אזעקות ותוך חצי שעה מאז בערך כבר קבלתי דיווח שהפעם מדובר באירוע חריג במיוחד. הבנתי שיש מלחמה קשה ויש מאות הרוגים בדרום. התאפקתי מלצאת כבר במהלך השבת אך מיד עם צאת השבת יצאתי לעבר המחסן העמסתי ציוד רב וזינקתי לעיר שדרות שם פיננו את צירי הכביש שהיו למרבה הצער מלאים בגופות שהיו שרועים על הכביש ובצידה במצב מחפיר וקשה מנשוא".

"הבנתי מיד שמדובר בסדר גדול אחר ולכן פשוט העמסתי ציוד ענק" הוא מספר על ההיערכות הגדולה. "אבל גם זה לא הספיק. בסופו של יום הוצאנו ציודים שאגרנו במשך ארבע שנים בתוך השבועיים האלה. אלה כמויות בלתי נתפסות. אני מתוקף תפקידי משמש כמנהל מחסן ופשוט לא האמנתי שכל הציוד הזה יגמר בתוך ימים ספורים. זה באמת בלתי נתפס".

לא חששת לצאת לדרום בערב כזה?

"אני לא מפחד. אשתי קצת פחדה והיא תמיד אומרת לי שאם לא צריך אותי אז שאני אחזור לבית. כאן זה היה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא היה עושה את מה שאנחנו עשינו. פשוט דהרתי לדרום בלי לחשוב פעמיים, לא על טילים ולא על הסכנה הגדולה, פשוט דהרתי לכבודם של המתים".

תחזיר אותנו חזרה לשדרות

"כפי שסיפרתי העמסנו גופות בשדרות לפנות את הצירים ואת המרחב ומשם המשכנו לאופקים ולאחר מכן למסיבה ברעים. המחזה שנגלה מול עיניי היה מחזה קורע לב. פשוט קורע לב. ראיתי שם עשרות גופות במצבים מחפירים. חלקים ירויים. חלקם שרופים וחלקם שחוטים. זה לא נתפס בדעת אנוש. עבדנו שם בתוך שעות ספורות לפנות את כולם כי הפיקוד במקום ביקש להזדרז מפאת סיבות ביטחוניות. עד השעה 5 בבוקר בערך העמסתי כבר 8 משאיות שהיו מלאות לצערי הרב עד אפס מקום. זה מספר שבחיים לא חלמתי שאתמודד עם זה. עטפנו את כולם בכבוד הראוי ולקחנו את כולם לבסיס שורה. זה היה לילה שחור משחור".

אין רגע שאתה נשבר כשאתה רואה את הזוועות האלה?

"האמת שאין רגע כזה. אני למוד ניסיון ואני עובד כמו מכונה, לא חושב על שום דבר שהוא מערב לעצם העבודה, לעטוף את הגופות ולכבד אותם בכבוד האחרון. אגיד לך את האמת, אם הייתי צופה בסרטונים ובחדשות ומפתח רגש למשפחות האבלות שאבדו את היקר להן, לא הייתי מצליח להתמודד עם זה. מה שאני עושה זה בעצם להפריד את המוח מהרגש. אני עובד כמו מכונה ולא חושב על שום דבר שיפריע לי בעבודה ויחבר אותי באופן רגשי למה שאני רואה מול העיניים. זה קשה מאוד אבל זה התפקיד שלנו כמתנדבי זק"א פשוט לעבוד. בפרט כאן שנאלצנו לעבוד במהירות ופעמים רבות תחת אש ותחת איומים של חדירת מחבלים. זה לא היה פשוט אבל עמדנו במשימה בגבורה עילאית".

זו גם הסיבה שזה לקח הרבה זמן?

"בהחלט. מידי כמה שעות היה התרעה על מחבלים ונאלצנו להפסיק את הפעילות למספר שעות זה ממש לא היה פשוט. יתירה מכך, פעמים רבות מצאנו מתחת לגופות רימונים והיה צריך לטהר את השטח ולנטרל אותם. אני יכול להגיד לך שפעמים רבות המחבלים מלכדו את הבתים, הם השאירו רימונים מתחת למיטה או מעל לדלת, רק מחכים שתפתח ותמות. זה לא היה פשוט, היינו צריכים לעבוד לאט לאט ובזהירות רבה מאוד".

היו מתנדבים אחרים בזק"א שכן נשברו?

"בודדים מאוד. גם אלה שנשברו לא פרשו והלכו הבייתה. הם יצאו לרגע מן הבית המפויח, שתו משהו, שטפו פנים, דיברו עם מתנדבים שחיזקו אותם ולאחר שנפשם חזרה להם הם שבו לעסוק במלאכת הקודש. הציבור לעולם לא יבין עם מה התמודדנו שם. זו הייתה מלאכה קשה ומורכבת. זה אחים שלנו, זה המשפחות שלנו, זה הילדים שלנו, זה פשוט לא נתפס מה שהיינו צריכים לעשות שם. פנינו גופות בגבורה גדולה גם כשהם היו במצבים שאף אחד אחר לא רצה לגשת אליהם. זה נורא ואיום".

איזה תמונה תישאר בזיכרונך מהמלחמה הזו?

"כרגע שום דבר. אני כפי שציינתי מפריד את המוח מהרגש. לא חושב על שום דבר. אני אתן לך דוגמא קטנה, באסון מירון הייתי הראשון שהגיע לזירה עם משאית כי רק ככה הבנתי שנוכל לשמור על כבוד המת בצורה ראויה ונכונה ולפנות אותם בכבוד. טפלתי שם בכל ההרוגים למרבה הצער, אך רק לאחר כחצי שנה הבנתי מה התרחש שם באותו לילה. רק אחרי חצי שנה נפל לי האסימון והבנתי מה חוויתי. גם כאן אני עדיין לא מעכל את זה ולא חושב על זה. אני כן מאמין שביום מן הימים זה יצוף אצלי, לא כרגע. כרגע אנחנו עדיין עסוקים במלאכת הקודש, אין זמן לשום דבר אחר מלבד זה".

מה המסר שאתה לוקח איתך מהימים הקשים האלה?

"לחיות באחדות ובאהבה בין כל חלקי העם. בסוף אנחנו עם אחד. כולנו יהודים. אסור לנו לשכוח את זה ולו לרגע אחד. אני נזכר שבבארי חילצנו אישה שהתחבאה מתחת למיטה וסיפרה כיצד הרגו את העובדת הזרה שלה. זה אישה שבחיים לא הייתי פוגש ולא הייתי משוחח עמה, כזו שרחוקה מהשקפת עולמי כמטווחי קשת. בסוף אנחנו חייבים להבין שכולנו אחים. גם הקדוש בראוך הוא רוצה שנחייה באחדות ובאהבה. צריך לעשות סוף לפילוג בעם, לקרע בין הציבורים ולפילוג בין המחנות. הגיע הזמן להגיד די, פשוט לחיות ביחד ולאהוב את כולם. כולנו אחים".