בהונגריה חי יהודי, ששימש כמלמד בתלמוד תורה , ושמו ר' שרגא פייבל וינקלר. היו לו בת גדולה וששה בנים. הבת היתה כבת שש- עשרה, כשהגרמנים הגיעו ולקחו אותו למחנה עבודה. מה ההבדל בין מחנה עבודה למחנה השמדה ? במחנה השמדה היו הגרמנים הארורים הורגים מיד, ובמחנה עבודה היו מעבידים את האנשים בפרך, עד שתשו כוחותיהם או שמתו מרעב וממחלות, ה' ישמור.
ר' שרגא פייבל לא התגעל מעולם במאכלות אסורים, על אף שהרעב היה נורא, וכמעט שהגיע לפיקוח נפש ממש. ר' שרגא פייבל היה מעודד את יושבי המחנה האומללים, והיה מחזק את אמונתם שעוד יבוא קץ לצרות, ויזכו לצאת מגיא צלמוות ולפגוש את בני משפחותיהם.
יום אחד הגיעו למחנה אסירים חדשים, ורבי שרגא פייבל ניסה כדרכו לעודדם, שעוד יזכו לראות את האשה והילדים. בין האסירים הללו היה יהודי בן עירו של ר' שרגא פייבל. הוא טפח על גבו של ר' שרגא פייבל, ואמר: "על איזה אישה אתה מדבר ? על איזה ילדים אתה מדבר ? אתה לא מבין, שאת אשתך ואת הילדים לקחו לבירקנאו?" כולם ידעו, שמי שנשלח למחנה ההשמדה בירקנאו מובל לתאי הגזים דקות ספורות לאחר שהגיע.
ר' שרגא פייבל נשבר מאוד, אבל תוך מספר ימים אסף את השברים, ושב לעודד את עצמו ואת הסובבים אותו. המלחמה עמדה להסתיים, והגרמנים ידעו שהם צריכים לברוח. לפני שעזבו, אספו הגרמנים את אנשי המחנה, והודיעו להם שהם עומדים להשתחרר למחרת. גרמני אחד נטפל, משום מה, אל ר' שרגא פייבל ואמר לו: "אני יודע, שאתה רוצה לחזור הביתה, ותוכל באמת לצאת מפה מחר, אבל רק בתנאי שתאכל עכשיו את חתיכת החזיר הזאת שהבאתי לך. אם אתה לא אוכל, אני יורה לך כדור בראש! "גם אם תירה בי, לא אוכל" אמר ר' שרגא פייבל, והגרמני הארור ירה בו והרגו.
ר' שרגא וינקלר לא ידע, שאשתו וילדיו אכן נלקחו ע"י הגרמנים הארורים לבירנקאו והומתו בתאי הגזים, אבל הבת הגדולה נלקחה למחנה עבודה וניצלה. לאחר שהסתיימה המלחמה נישאה הבת לבחור מיוצאי פולין. מסדר הקידושין שלהם היה האדמו"ר מקלויזנבורג, שכתב את הכתובה בכתב ידו. הבת ובעלה עלו לארץ, ונולדו להם שני ילדים. סיפור גבורתו של הסבא ומותו על קידוש השם נודע למשפחה מפיו של אוד מוצל מאש, מן היהודים שהיה ר' שרגא מתאמץ לחזק ולעודד.
למרבה הצער, כמו יהודים רבים באותה תקופה שלא עמדו בניסיון הקשה, עזבו הבת ובעלה את הדרך הישרה. על אף שחיו את חייהם כחילוניים גמורים רח"ל, הסיפור על גבורתו של הסבא היה נכס חשוב במשפחתם. יום אחד, בנם, שהיה קצין בחיל האוויר, נכנס למסעדה טריפה. הוא עמד בתור לשלם על נתח חזיר צלוי, ופתאום נזכר בסיפור על סבו. הוא אמר לעצמו: רגע, מה קורה כאן ? או שאני משוגע או שהסבא שלי משוגע, אבל אחד משנינו משוגע, ללא ספק. הוא מת כדי לא לאכול דבר שאני עומד עכשיו לשלם כדי לאכול אותו. מי מאיתנו לא נורמאלי, אני או הוא? הוא השליך את נתח החזיר, והלך לברר מי צודק, הוא או סבא שלו. אותו בחור זכה לחזור בתשובה, והקים את ארגון "ערכים", ורבים השיב מעוון.
ישי וליס הוא הנין של ר' שרגא פייבל וינקלר בן אדם מת על קידוש ה' רגע לפני השחרור, בעומדו איתן שלא להתגעל באכילת חזיר. באותה שעה נראה היה כאילו לא נותר לו שם וזכר, אך שנים רבות אחר כך התברר שבזכות הימנעותו מאכילת החזיר זכה הנכד לחזור בתשובה, ובזכותו כל הנינים ובני הנינים כולם בעלי תשובה, יראים ושלמים, ועוד יהודים רבים זכו לחזור בתשובה ע"י הארגון שהקים הנכד. הכל בגלל הסבא הגדול ששנים רבות לפני כן מסר נפשו כדי לא לאכול חתיכת חזיר. אתה עושה השתדלות פה, ואתה אפילו לא יודע איזו תוצאה גדולה ועצומה תהיה שם.
וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:[לז, ג]
יעקב עשה ליוסף כתונת פסים. אומר החיד"א: 'פסים' בגימטריא מאה ותשעים. בכתונת הפסים רמוזים כל הצרות שעברו על יוסף, כמו שכתב בעל הטורים: "פסים – נוטריקון: פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים". הסבל שסבל יוסף, כיפר לכלל ישראל על מאה ותשעים שנות גלות שהיו צריכים להיות במצרים. שהרי הקב"ה אמר לאברהם אבינו [בראשית טו, יג]: " יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה ", אבל בפועל היו במצרים רק מאתים ועשר שנים, ונחסרו מאה ותשעים שנה מימי השעבוד, וכל זאת בזכות סבלו של יוסף הרמוז בכתונת הפסים. ראו נא מה סבל של יהודי אחד, יכול לעשות לעם שלם. מיליוני אנשים ניצלו מעבודת פרך במשך מאה ותשעים שנה, רק בזכות סבלו של יוסף.
יהודי הגיע אל מרן הרב שך זצ"ל ובכה לפניו על הסבל שהוא סובל מחמת כמה ילדים חולים שיש בביתו. שאל אותו הרב שך: אם היו אומרים לך שהסבל שאתה סובל ומסירות הנפש שלך לטפל בילדיך החולים, יכול להציל מיליון יהודים שלא ייהרגו בשואה, האם היית מסכים לסבול ? השיב היהודי בחיוב. אמר לו הרב שך: הקב"ה יודע על נכונותך לסבול למען כלל ישראל, לכן הוא נתן לך את כל הקשיים והניסיונות הללו, כדי שאם תעמוד בהם תוכל להציל יהודים רבים מצרות גדולות. יהודי הנתקל בקשיים וצרות ומקבלם על עצמו באהבה למען הכלל, יכול בכך להציל יהודים רבים אחרים.
הקב"ה ברא עולם שלם מכח מידת החסד. מטרתו היא להגן עלינו ועל נשמותינו. לעיתים הוא צריך להעמיד אותנו בפני איזה קושי וניסיון. ניסיונות אלו באים לומר לנו מסר אחד: דע לך, עוד קצת רגישות, עוד פסיעה של התעלות עצמית… בעמידה הזו בניסיון טמונה הברכה שלך! ממתינה לך ברכה עד אין קץ – אך יש להיזהר שלא לאבדה!
יוסף הצדיק הצליח לעמוד בנסיונות האדירים הללו: הוא הצליח לשלוט שליטה מוחלטת ברגשותיו גם בעת שברח מבית פוטיפר, הוא הצליח להבחין ברגישויות בין אדם לחברו, והצליח להמליך את ה' גם ברגעי ניסיון – כעת הוא ראוי באמת ובתמים למלוכה. והוא היה גם השגריר שהציל את עם ישראל ממאה ותשעים שנות גלות .
באותה פרשה אנו מוצאים גם את יהודה שהודה "צדקה ממני". באותו דיון נכחו גם יעקב ויצחק, וכל אחיו השבטים הקדושים ראו אותו. לכאורה היה עליו לדאוג לשמור על כבוד המלוכה. בפוטנציאל הוא כבר נקרא מלך… אך מה יעשה וכעת עליו להודות באמת? נכון, כולם שומעים ורואים, והבושות עצומות ונוראות – אך את האמת צריך לומר!… על כך אמר לו יעקב בעת שבירך את בניו: "אתה יודוך אחיך" )בראשית מט, ח( – אלמלא היית מודה, לא היית מקבל את המלוכה.
רק משום שהצלחת לשלוט בעצמך, להתגבר על הניסיון הקשה ולהודות, אתה זוכה לקבל מלוכה לנצח נצחים. אחרי הכל צריך לזכור כי המלוכה של יוסף במצרים הייתה עניין קטן. שכרו האמיתי מבואר בחז"ל על הפסוק: "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור" – "אמר הקב"ה: ינוס מפני הנס" [ילקוט שמעוני תהילים קיד]. הפעולה של יוסף, שהוא נס החוצה והתגבר בשל עניין קל של הכרת הטוב – הביאה לעם ישראל את הנס של קריעת ים סוף!
נזכור, כי בזוהר הקדוש מובא, שמי שאומר "אז ישיר" ורואה את עצמו כאילו הוא נמצא בים סוף – זוכה שנמחלים כל עוונותיו. נמצא, שיוסף הביא לנו קריעת ים סוף ומחילת עוונות לדורות. מאותה פעולה קטנה, בה התגבר עוד קצת מעבר לטבעו – טמונה היתה ברכה לדורי דורות ולנצח נצחים.
הגאון הגדול רבי פינחס שרייבר זצוק"ל היה מאותם דמויות שהיה קשה להוציא מהם סיפור, ובטח סיפור על עצמו, מאותם פעמים בודדות שהרב סיפר על עצמו היה זה בעת שמחת שבע ברכות אצל נכדתו [יחד עם סעודת פורים תשס"א] ישבו להם המחותנים החשובים מתוך שמחה של מצוה וסיפרו על דברים נשגבים שהתרחשו אצל אחד מזקני המשפחה זצ"ל שזכה לגילוי אליהו. בתוך הדברים אמר הרב זצוק"ל: "גילוי אליהו מהו? איני יודע. אך אני כן יודע מהו גילוי שכינה.
וסיפר כיצד בבחרותו בהיותו יתום גלמוד החלו אצלו קשיים בדיבור והיה חשש גדול שיש לו ממצא ממאיר, כשהלך לשאול את מרן החזו"א זי"ע, אמר לו מרן: "שב ותלמד" ואמנם הרופא הזהיר אותו שוב כי עליו לעשות את הניתוח, אחרת חייו בסכנה עצומה רח"ל. כשראה הרב כי הנושא קשה וטעון אחריות גדולה, הלך שוב לשאול בעצתו של מרן החזו"א זי"ע. אולם התשובה שנתן לו מרן החזו"א זי"ע חזרה על עצמה "שב ותלמד" ותו לא מידי, כששמע הרב את התשובה החליט שלא יסטה מכל שנאמר לו ימין ושמאל.
לאחר סדרי הישיבה נטל סטנדר וגמרא ועלה על גגה של הישיבה ולמד כל הלילה, שם על הגג חש שהוא נמצא הוא והקב"ה וכמובן הגמראל'ה האהובה עליו, ושם גם קיבל על עצמו שמעתה ילמד תמיד בקול וישמיע לאוזנו, בתחילה היו הכאבים עצומים, כל דיבור שהוציא מפיו עלה לו במאמצים נוראים, אבל לאחר זמן רפה הכאב והלך, ככל שעבר הזמן הרגיש איך הכאב חולף ועובר, עם בוקר לא חש בשום כאב. עברו מאז קרוב לששים שנים, ב"ה לא חשתי יותר בכאב הזה. כאן ראיתי בחוש מה זה גילוי שכינה! סיים הרב זצוק"ל.
ואגב, עד סוף ימיו של הרב זצ"ל תמיד למד בקול, מתי שנכנסו לחדרו או לביתו שמעו את קולו מתנגן, אף פעם לא בשקט, כי קבלה זו קבלה. נדמה כי מרן החזו"א קיפל בהוראותו את המציאות האלוקית, הקב"ה מייעד לאדם גדלות, הוא אמנם צועד בדרך לגדלות, אבל נדרשת ממנו לפעמים עוד משהו, עוד נקודה של מסירות, המסירות הזאת היא הכלי שבה יתמלא מאוצרו הטוב של השי"ת, למלאי של סייעתא דשמיא.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
חג חנוכה שמח
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
