אני צופה ומאזין לשידורים רבים, וקורא בתקשורת המודפסת והאלקטרונית דעות רבות של אישים מכובדים בעלי דעה נחרצת בשאלה מה נכון לעשות בסוגיית איראן. החל מ"היינו חייבים להגיב מיד", דרך: "חייבים להגיב עכשיו בעוצמה", עבור ב- "צריך תגובה מידתית" וכלה ב-"אסור לעשות דבר בלי הסכמות של האמריקאים".
אני מקנא בכל אלה שמדברים בלי היסוס ובידענות רבה. אני מאמין שאם זה היה קל כל כך – ממשלת ישראל מזמן כבר הייתה נוקטת בפעולה הנכונה. המציאות היא שגם שם בצמרות אין בטחון באשר לשאלה מה הוא הצעד הנכון.
תכלס, אי אפשר לדעת וגם השאלה היא מה רוצים להשיג, מה תהיה תגובת איראן וכדומה. די ברור שמערכי המודיעין של ישראל לא צפו שכאשר מחסלים איראני בכיר בסוריה – התגובה תהיה שיגורם של מאות כלי טיס חמושים נגד ישראל. לפיכך, אי אפשר לסמוך בהכרח על הערכות כאלו או אחרות.
אני מצידי מהרהר כל העת בסוגיה מה נכון לעשות. לא בלי לבטים אומר כך: ראשית, כעת העולם המערבי איתנו. זה כביכול מצב מעודד, אבל שימו לב לעובדה מדאיגה – בכל פעם שישראל נפגעת העולם איתה, לזמן קצר, ובכל פעם שאנחנו תוקפים בעוצמה העולם המערבי שוכח שפגעו בישראל ולישראל יש זכות מלאה להגיב.
זאת ועוד – העולם המערבי מוכן להקריב את ישראל למען רווחתו, שהרי אין להעלות על הדעת שאם בריטניה הייתה מותקפת במאות טילים וכלי טייס בלתי מאויישים וחמושים בחומרי נפץ – היא לא הייתה שוקלת יותר משתי שניות מה נכון לעשות ומגיבה בעוצמה הרבה ביותר האפשרית. ועדיין אנחנו צריכים את הקואליציה ההגנתית שהייתה לנו במוצאי שבת האחרונה.
הכי טוב היה, המובן מאליו, והוא שכל המדינות שתמכו והשתתפו בהגנתנו – יבינו שהאיראנים חולמים בסוף היום להרוג גם אותן ולכן צריך לייצר קואליציה התקפית שגם תיישם סנקציות נגד איראן וגם תילחם מולה, מתוך תקווה לגרום למפלתה ולהחלפת השלטון שם, שלטון שאינו חביב, בלשון המעטה, על מרבית האיראנים. אבל, כמובן שכל התיאור הזה הוא בגדר פנטזיה. לכן, וכל עוד העולם מפציר בנו שלא לתקוף מאסיבית באיראן, אנחנו צריכים להחליט מה הכי טוב עבורנו.
לדעתי, החזית המרכזית שלנו היא כרגע בעזה (שכחנו קצת…), ולכן עלינו לנצל את חלון ההזדמנויות ושעת הכושר העולמית – ולייצר התקפות מאסיביות על רפיח (גם את זה שכחנו), מתוך מאמץ משמעותי אחרון דרמטי להכניע את חמאס ואולי להפיל את שלטונו.
אני מאמין שבעת הזאת – האמריקאים והאירופאים ימחלו לנו על מהלך שבשבוע שעבר לא היה עובר בגרון מבחינתם. הבעיה היא שאצלנו אוהבים להשהות החלטות ועד שיחליטו מה לעשות – שעת הזהב של הרצון הטוב תחלוף ושוב נימצא במצב בו לא היכינו באיראן ולעומת זאת גם לא סיימנו את המלחמה. עתה היא באמת העת לקריאה :"עכשיו!", "עכשיו!", "עכשיו!".
באשר לחטופים. דעתי מאד ברורה: אם יש לממשלה איזשהו ג'וקר בשרוול, כמו למשל אותה מתקפה עוצמתית ברפיח – קדימה, בואו נפעל בכל הגז ונעשה מאמץ אחרון כדי להכריע את החמאס, כמו פיניש בריצה ארוכה. אבל, אם אנחנו מתכוונים להמשיך ולדשדש בעזה – אז בואו נביט למציאות בעיניים, נבין שאת לימון הזה סחטנו עד הסוף ונחתור לעיסקה על הכל, עיסקה שמסגרתה אנחנו מקבלים את כל החטופים ומשלמים את התמורות שבלית ברירה ובלב כואב מאד עלינו לשלם.
אבל, בבקשה, ממשלת ישראל – תחליטו כבר מה אתם עושים. לעמוד ולעשות מעט, בלי כוחות צבאיים מאסיביים ולהמתין לנס – זו, בעיני, איננה אופציה. ועדיפה שעה אחת קודם.
