"כל ג'באליה מפוצצת פירי מנהרות, אנחנו צריכים לפעול אחרת"

רועי ינובסקי, כתב תחקירים של רשת 13, גוייס כבר פעמיים ללחימה בעזה ושהה ימים רבים הרחק מהרדאר התקשורתי. בפעם הקודמת כשיצא מעזה, סיפר ינובסקי על מה שראו עיניו וקבע שאין בית ללא מחבלים. הפעם, לאחר שהות ממושכת נוספת בעזה, הוא מפרסם רשומה עם "מחשבות ותובנות מהפעם השניה בג'באליה"

עבור ינובסקי, מה שמכה בו שוב ושוב, זו העובדה שהמרחק בין חיות האדם לישראל, הוא כל כך קצר. "לא משנה כמה פעמים תצא ותיכנס לעזה, העובדה שמפלצת הטרור הזאת חיה כל כך קרוב אלינו תכה בך שוב ושוב. המרחק הקצר הזה והפער בין מה שנמצא בין שני צידי הגדר הוא פשוט בלתי נתפס.

זה היכה בי בסבב הראשון בנסיעות הקצרצרות בין גבול הרצועה בחרבת אחזעה לקיבוץ ניר עוז והיכה שוב בסבב השני: הנסיעה מגן השעשועים הצנוע באנדרטת חץ שחור הסמוכה למפלסים אל הגבול היא עניין של 2 דקות ומשם תוך דקות ספורות אפשר להגיע ללב מ.פ ג'באליה. מי שחטף את הגופות מעיקול מפלסים אל המנהרות במ.פ יכול היה לסיים את כל האירוע ב-10 דקות".

העיתונאי שמשמש כמפקד בלחימה, סיפר גם על הפעילות עצמה: "מרחק כ-2 ק"מ מהגבול בלבד, נכנסנו לבית פעיל חמאס שהספרייה הביתית שלו מספרת את הסיפור כולו: מלבד חומרי התעמולה "הרגילים" על שחרור פלסטין מהיהודים היו שם גם סדרת ספרים עם מיטב החומרים האנטישמים המוכרים מתקופות אפילות. אנחנו יכולים להכות בהם חזק ולשלול להם את היכולות הצבאיות אבל את האידיאולוגיה הרצחנית לא נשנה. וכשזה המצב אי אפשר לבוא היום עם פתרונות של "יהיה בסדר". כל אחד שמציע מתווים ורעיונות צריך לחשוב האם הוא מוכן לגור ביום שאחרי יישומם במפלסים, כפר עזה, ניר עם שצמודים למ.פ או בכל מקום אחר שנמצא תחת האיום הזה. צריך להיות כאן פתרון יסודי לטווח ארוך עם בטחונות – ועד אז לא תהיה ברירה אלא להמשיך להילחם" הוא קובע.

גם סוגיית המנהרות זוכה לתובנותיו: "כל ג'באליה מפוצצת פירי מנהרות. שעתיים אחרי שהתמקמנו מצאנו אחד מהם בסריקות סמוך למקום שבו שהינו, על האחרים שמענו שוב ושוב ברשת הקשר, בסך הכל 12 ק"מ של פירים אותרו והושמדו במבצע הזה. המנהרות האלו הן לב התשתית והיתרון היחסי של חמאס – הן איפשרו להם להעביר את כל "הסבבים" מתחת לאדמה בלי סיכון ולצאת משם לשיגורים בלי להיחשף, והיום הן מאפשרות לפגוע בכוחות צה"ל. למה עשו את זה רק עכשיו? לא יודע, אבל עובדתית לא נכנסו ללב המ.פ ולאזורים האלו בסבב הראשון".

אחת השאלות שנשאלות שוב ושוב בציבור, היא מדוע נכנסים ויוצאים כל הזמן, מאזורים שאותם הלוחמים כבשו. "גם לזה אני לא יכול לתת תשובה" הוא אומר ומותח ביקורת, "אני אישית חושב שהיינו צריכים כמהלך אסטרטגי לפנות את כל צפון הרצועה ולאחוז בשטח וגם כתבתי על זה, אבל אני כן יכול להסביר את הרציונל: כשאתה בתוך השטח אתה הופך לסטטי ויותר פגיע, האויב לומד אותך, כשאתה עובד בשיטה של פשיטות האויב אמנם משתקם אבל אתה יכול להיכנס בכל רגע נתון שוב, בזמן שאתה בוחר וכשהאויב מחזיק בתשתית חלשה יותר בתת קרקע. האם זה הפתרון? חד משמעית לא, דעתי האישית שאנחנו צריכים לפעול אחרת, אבל השיטה הזו כן מאפשרת לשמור את חמאס עם יכולות מבצעיות נמוכות בהשוואה לעבר ולהמשיך לפגוע בו, בלי להיות סטטי ועם שימוש בסד"כ סביר".

ינובסקי מוסיף ומציין כי "לא משנה מה מדינת ישראל תחליט לעשות – דבר אחד בטוח והוא שכל פתרון ידרוש צבא גדול שכולל מאות אלפי מילואימניקים שעושים עשרות ימי מילואים בשנה. אין דרך אחרת. מדינת ישראל לא ערוכה לזה, החברה הישראלית לא ערוכה לזה והכלכלה הישראלית לא ערוכה לזה. הכי קל היה להתגייס למילואים ב-7 באוקטובר, לא היה בן אדם בארץ שלא חווה את הלחימה, הייתה רוח גבית מהציבור ומהמעסיקים וזה הפך את החזרה לשגרה לאפשרית. היום מעסיקים כבר מתחילים לעקם את האף וזה רק יילך ויחמיר, ולא אמרתי מילה על עצמאיים שמפסידים הון ולחלקם אין שום דרך להשתקם.

אני לא רואה שום דרך להפחית את נטל המילואים בטווח הקרוב ולכן החברה כולה צריכה לשנות תפיסה והמדינה חייבת להביא תכנית אסטרטגית לפחות ל-5-10 שנים לאיך מתמודדים עם הדבר הזה. מענקים זה אחלה אבל זה היה פתרון נקודתי קצר טווח לסבב הראשון".

"אחרי שאמרנו את זה – הצוות שלי הוקפץ ביום שני ה-20.5 ב-7 בבוקר, ביום שלישי כבר היינו בסיור מפקדים בתוך הרצועה וברביעי כבר כולם היו כבר בפנים במשימות. כל מי שהיה בארץ – התייצב. זה לא אומר שלא התחרפנו מההתראה הקצרה אבל בסוף אנחנו כאן, יש מלחמה ואנחנו נגיע.

בניגוד לסבב הראשון, קיבלנו משימות די אפורות ושוחקות. כן היו ימים של סריקות מהבוקר עד הערב בחום כבד שבהם שברתי שיאי זיעה, אבל היו גם ימים שהיינו סטטיים בהגנה ודפקנו את הראש בקיר. היו לי גם כמה ימים משעממים רחמנא ליצלן. אבל כשמדברים על נטל המילואים צריך להבין שעל זה מדובר. הצבא הולך להיות בהגנה סיזיפית בסד"כ עצום. זה הולך להיות שוחק, אפור, משמעם וקשה. בסוף כשיצאתי משם נזכרתי שהייתי חלק ממבצע אוגדתי שבו חולצו והובאו גופות לקבר ישראל. אמנם בורג קטן מאד, אבל עדיין בורג".