בתקשורת הישראלית מסוקרים, בין השאר, שני נושאים חשובים: סוגיית המלחמה בעזה וסוגיית החטופים.
משך חודשים ארוכים שתי הסוגיות היו קשורות אחת בשניה ברמה התקשורתית: כאשר סיקרו את הלחימה – דיברו על הדרכים לשחרור החטופים. שמתי לב שמזה זמן מה שני הנושאים הללו שכאמור בתחילה היו מחוברים כמו תאומים סיאמים – הפכו לשתי סוגיות נפרדות.
נשאלתי לאחרונה האם התקשורת מסקרת מספיק את סוגיית החטופים? התשובה המיידית היא "כן", ולראיה אין מהדורת חדשות שהחטופים אינם מוזכרים בה, כולל שידורים ישירים מהפגנות ועוד סיפורים אישיים של חטופים ובני משפחותיהם.
אבל, שמתי לב שלאחרונה נפסק, כמעט לגמרי, הקישור בין שני הנושאים. מסקרים לחוד את המלחמה ולחוד את סוגיית החטופים, כאילו שהיא אינה קשורה כלל לסוגיית המלחמה בעזה. באשר למלחמה – מדברים כל העת על השאלה האם המלחמה שם תהיה עצימה או לא, מדברים על "היום שאחרי", מדברים על רפיח ועל ציר פילדלפי וחאן יונס וסג'עיה ועוד – אבל אף אחד לא שואל התקשורת את השאלה הכי חשובה: איך כל המהלכים הללו מקדמים את שחרור החטופים.
גם הדיווחים על מגעים כאלה ואחרים לשחרור החטופים אינם מקושרים לקרבות הצבאיים. זו עוד הוכחה שסוגיית החטופים ירדה מהפוקוס התקשורתי, למרות המקום שהיא מקבלת במהדורות החדשות.
סוגיה כואבת מאד היא זו של חיילי המילואים העצמאיים. המילואימניקים השכירים מקבלים את שכרם כמו שעון. יתרה מזאת הם מוגנים מאפשרות לפטרם עד תקופה ארוכה לאחר סיום שירות המילואים.
נכון, לא קל להם, לא קבל למקומות עבודתם, כמובן שלא קל למשפחותיהם, אבל כלכלית – השכירים בקרב אנשי המילואים מטופלים כראוי. מי שאינו מטופל מספיק טוב הם העצמאיים. אני לא נכנס כרגע לכל שלל הנוסחאות לתגמול העצמאיים בקרב המילואימניקים, כי המדינה כן דואגת לפיצוי כלשהו, אבל תכלס אנחנו שומעים מכל עבר על עוד ועוד עסקים קורסים. אז כנראה שמשהו בשיטה לא עובד.
אולי האוצר קופת את ידו, אולי הבירוקרטיה, כך שמעתי, אומרת לעצמאיים ולבעלי חברות שעליהם להמתין לסיום המלחמה כדי לדרוש פיצויים מלאים ואם פנית וקיבלת – אתה לא יכול לקבל על תקופה נוספת בה שירתת את המדינה וכדומה.
בעיני, כל עסק עצמאי שבעליו שירת במילואים וקרס – זהו כשלון מהדהד של המערכת, האמורה להעלות את אנשי המילואים על נס ולהבין שהם מקריבים בענק. אסור להפקיר את המילואמניק העצמאי!
גם בעתיד
השבוע שחרר השב"כ את מנהל בית החולים שיפא ממעצרו בישראל. זהו מחדל גדול. נכון היו מחדלים גדולים ממנו, אבל עדיין – מחדל גדול. הבעיה היא ששום ועדת חקירה לא תעזור למנוע את המחדל הבא, לא בסדר הגודל הקטן הזה ולא בסדרי גודל משמעותיים יותר.
אנחנו, הישראלים, מבורדקים, לא מסודרים, לא ממושמעים, ממציאי תרבות ה"יהיה בסדר". גם ועדת החקירה של המלחמה לא תמנע את המחדל הבא. הועדה שתקום תחקור ותחקור ותחקור. התוצאה תהיה – עריפת ראשים וסימון האחראיים למחדל.
כן, יהיה חלק משמעותי שיסמן לכולנו מה צריך לעשות כדי להימנע מעוד 7/10, אבל תכלס יישום משמעותי חוצה מערכות שלטוניות – לא יהיה. כאלה אנחנו: פיקחים שיודעים לצאת מצרות, אבל לא חכמים שיודעים איך לא להיכנס לאותן צרות. כל האסונות שפקדו אותנו, למשל אסון מירון ואחרים נבעו מסיבה מרכזית אחת:"ישראליות". כך, לצערי, יהיה גם בעתיד.
