סיפר הרה"ג מנחם עזרא אברמסקי זצ"ל, בנו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעל ה'חזון יחזקאל' שכבר מילדותו היה רגיל לראות את אמו הרבנית ע"ה, נוהגת להכין את כל צרכי השׁבת כבר ביום חמישי. תמיד כאשר היו נכנסים הביתה בליל שישׁי, חשו היטב באווירת השׁבת הממשמשת ובאה.
המפה הצחורה כבר היתה פרוסה מבעוד מועד על השולחן, כלי השׁבת היו מוצבים ומסודרים על מקומם, ריח התבשילים נדף מהסירים העומדים על הגז במטבח, הכל עמד מוכן ומזומן לכבוד השׁבת.
הוא עצמו באופן אישי, מעולם לא ראה בכך הנהגה יוצאת דופן, שכן הורגל כך מעודו, אך כאשר התארס, וכלתו באה לראשונה ביום חמישי בלילה לבית הוריו, וראתה כי הכל כבר מוכן לקראת שבת – השתוממה, וציינה לשבח בפני חתנה את המנהג המופלא הזה. החתן שיתף את אמו בדברי הכלה.
הרבנית אברמסקי ע"ה בקשה מהם שישבו, והיא תספר להם מה עומד מאחורי ההנהגה הזו, שהיא מקפידה עליה כה באדיקות.
וכך סיפרה: סבי הגאון הרידב"ז זצ"ל, שימש כרבה של צפת. בהיותו צעיר חלה אנושות, ומצבו הלך והחמיר מיום ליום עד שבאחד הימים אבד את הכרתו.
הרופאים הודיעו כי מצבו קשה ונותרו לו שעות בודדות בלבד לחיות. בני המשפחה והמקורבים נאספו סביב מטתו, קראו פסוקי יחוד, כשבסתר לבם קוו שהנורא מכל לא יקרה.
לפתע -לתדהמת בני המשפחה- התעורר הרידב"ז מעלפונו, פתח את עיניו וסובב את ראשו לכוון העומדים בסמוך אליו. היה נראה כי הוא שרוי בחרדת קודש ובהשראה מיוחדת. לאחר שנח מעט והתאושש, החל לספר את אשר אירע עמו בשעה ששׁכב ללא הכרה.
בחלומו ראה את עצמו עומד בפני בית דין של מעלה, שם החלו לדון לגביו, אם להשאירו בחיים אם לאו. פתאום הוא שומע את הכרוז יוצא למעלה ומכריז את גזר דינו: 'הגיע זמנו של יעקב דוד בן זאב להפטר מן העולם'. אך לפני כן נמנו וגמרו לקרוא לבעל הדין עצמו, כדי להשמיע את טענותיו, שמא יש לו יכולת ללמד זכות על עצמו להשאירו בחיים.
פתח הרידב"ז וטען, כי מכח היותו רב העיר צפת עליו להשאר בחיים, כיון שכל יסודות ההלכה והקדושה של העיר תלויים על צווארו; מקוואות, עירובין, שמירת שבת וכדומה, ובאם יסתלק, תשאר העיר בלי מגן ושומר ראוי על צרכי הדת שלה. בית הדין דנו בתוכן טענתו, והכריעו שטענה זו אינה מספקת דיה, משום שגם רב אחר שימונה במקומו יוכל לפעול כמותו באותה מתכונת, ואין חובה משום כך להשאיר דווקא אותו בחיים.
שוב שאלוהו בבית דין של מעלה, האם יש לו זכות נוספת ללמד על עצמו והשיב הרידב"ז שהוא עוסק כעת באמצע חבורו ' נמוקי הרידב"ז' על הירושלמי , ובאם יסתלק מן העולם בטרם עת, לא ישלם החבור. שוב דנו בבית דין על טענתו, והכריעו שגם טענה זו אינה מספקת להשאירו בחיים, כיון שיכולים גם תלמידי חכמים אחרים להשלים את החבור. בשלב זה הודיעוהו כי נתנת לו כעת אפשרות אחרונה ללמד זכות על עצמו.
לאחר שהרהר הרידב"ז ממושכות, אמר בבטחה: "הבה תחפשו בכל העולם, אם ישנו בית שמכבדים בו את השבת כמו בביתי! והראיה לדברי היא, עצם העובדה שכבר ביום חמישי כל צרכי השבת ערוכים ומסודרים בביתי לכבוד שבת!"… שוב ישבו ודנו חברי בית הדין בטענתו בכובד ראש, ואכן הסכימו עם הטענה, כי אכן אין בית שמכבדים בו את השבת כמו בביתו של הרידב"ז, ומחמת טענה זו זכה בבית הדין ופסקו דינו לחיים. ואז 'הקצתי מחלומי' – סיפר הרידב"ז.
פנה הרידב"ז לילדיו בבקשה: 'הנה שומעים אתם כמה חשיבות מייחסים להנהגה זו בשמיים, על כן מבקש אני מכם ומכל צאצאי, להשתדל לקבל על עצמכם גם כן, להקדים ולהתכונן לשבת כמה שיותר מוקדם, שהוא בכלל כבוד שבת. "כנכדתו של הרידב"ז" – סיימה הרבנית אברמסקי את דבריה, "משתדלת אני להקפיד בכל עוז לקיים את בקשתו".
זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ: מסביר ה'ספורנו' שהפירוש ב'זכור את יום השבת' הוא, "הֶיֵה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה וכו'". וכיצד יביא האדם את עצמו לידי זכירת השבת גם בעסקיו בימי החולין ? – על זה אמרה התורה: 'לקדשו'; פירוש – 'הִזְהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה, באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת'. כלומר, שלא 'יעמיס' על עצמו עבודה בימות החול באופן שגם בשבת לא יצליח לנתק המחשבה מעבודתו, אלא יעבוד רק כפי מה שצריך לו ולא כמו ש'מקובל' כיום, שאנשים משתגעים בעבודתם בלי גבול, ביום שישי עובדים עד כניסת שבת וכל עסקם איך ניתן לעבוד עוד ולהרוויח יותר, וממילא גם כשמגיעה השבת, קשה להם להסיח דעתם מהעבודה, וגם ביום המנוחה אין להם מנוחה.
וזה מה שמבאר הספורנו גם בפסוק הבא: " ששת ימים תעבוד " – ' בעסקי חיי שעה, שהם עבודת-עבד בלי ספק, שרוב עניינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו'. ועשית כל מלאכתך – 'ההכרחית למסתפק'. המצוה לזכור את יום השבת אינה נסובה, כמובן, רק על ימי החולין… גם בשבת עצמה, מוטלת עלינו מצוה-רבה לזכור את השבת".
שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: [כ ח]
שואל האור החיים הקדוש, הרי מצווים פה על שמירת שבת, מה פתאום יש כאן לשון ציווי על 'ועשית כל מלאכתך', מדוע הזכירו את עניין העבודה בימי השבוע? מבאר האור החיים הקדוש, 'ועשית' כאן אינו מלשון ציווי, אלא לשון הבטחה: אם תזכור את יום השבת לקדשו, הרי שבששת ימים שתעבוד ועשית כל מלאכתך – ששה ימים יספיקו לך להתפרנס כל צרכך. גם אדם שכל יום עובד ולא מקבל משכורת אלא אוכל לאותו היום, דע לך, כאשר תזכור את יום השבת, הרי שכל הימים יתברכו ופרנסתך תוכפל ותשולש!
מובא בזוהר הקדוש שהמכבד את השבת מעורר עליו רצון העליון וי"ג מידות רחמים, הרי גם בזה מידה כנגד מידה, שבשכר כבוד השמים נתעוררו עליו הי"ג מכילין דרחמי במספר י"ג. וכך זכה גם הרידב"ז בזכות י"ג מידות רחמים לחיים וזה שפירש רבינו יוסף קרא [מגדולי תלמידי רש"י, ומצוטט רבות בבעלי התוספת, גם רש"י עצמו מצטט דבריו בשם רבי מנחם ברבי חלבו ששמע מבן אחיו רבי יוסף [עה"פ] ישעיהו שם].
וקראת לשבת עונג וגו' אז תתענג על ה' – אזי מידה כנגד מידה תזכה להמשך הכתוב, 'והאכלתיך נחלת יעקב אביך', שתזכה ותירש נחלה בלי מצרים.
ומה לנו יותר מהמסופר בגמרא [שבת קיט.] על 'יוסף מוקיר שבת' הידוע לכל בר בי רב דחד יומא, על אותו גוי עשיר שנודע לו מחוזי הכוכבים כי כל נכסיו יפלו לידי שכינו היהודי 'יוסף'. משכך מכר כל רכושו וקנה תמורתם מרגלית יקרה, ותפר אותה הדק היטב בכובעו שהתעופפה לו עם הרוח היישר אל תוך הנהר, ובלעה אותה דג שמן שאותה קנה לא אחר מאשר 'יוסף מוקיר שבת' וכך נתעשר. וכלשון הגמרא שם שאח"כ פגש ביה ההוא סבא, ואמר ליוסף, מאן דיזיף שבתא [מי שמלווה לכבוד שבת] פרעיה שבתא [השבת פורע לו] ע"כ.
וכשנעיין במעשה נראה עוד, שהנה כמופיע בגמרא שם, היה השווי של אותו יהלום י"ג אלף דנרי זהב [וי"א י"ג עליות ואוצרות של דנרי זהב, ראה שם ברש"י ותוס'] ולכאורה האם זה מקרה שזה היה שוויו, י"ג דייקא, לא פחות ולא יותר, או תימא וכי מה הוצרכה הגמרא לציין בדיוק את שוויה, הוי ליה למימר שנתעשר ודי. אלא וודאי חלילה וחלילה אין כאן שום מקרה, אלא חז"ל רוצים לאלפינו בינה וללמדנו שהמענג את השבת זוכה למידה כנגד מידה, יוסף הוקיר את השבת והאמין ב"ה' אחד ושמו אחד" ועל סמך זה הלך ללוות כספים. לכך זכה במידה כנגד מידה לי"ג אלף דנרי זהב – י"ג גמטי' אח"ד. האמין באחד וזכה באחד – בשכר כבוד השמים נתעוררו עליו הי"ג מכילין דרחמי במספר י"ג והתעשר.
וזה שאמר הקב"ה למשה [שבת י:] מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, מי אומר לנו את זה הקב"ה בעצמו: יש לי מתנה טובה, ולא סתם מתנה שרגילים בני אדם לתת אחד לשני, אלא משהו שנמצא בבית גנזי. מתנה שנמצאת מקום שבו אדם שומר על אוצרות שלו. אתם מבנים, אנו מקבלים כל שבוע מתנה מהאוצרות של הקב"ה. ולא סתם מהאוצר אלא ממקום השמור ביותר שלו מבית הגנזים.
אין לנו מתנה יותר חשובה מאשר שבת, ואילו היה האדם מבין ערך המתנה ומה שמרוויח עבור שמירת שבת, היה יושב ומצפה אליה בכלות הנפש מתי כבר תבוא.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
