טוב שברופאים לשבח או לגנאי ומה דין רופא שהזיק?

אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. (שמות כא, יט)

הנה מצינו בגמ' בבבא קמא (פה, א) תניא דבי ר' ישמעאל אומר, 'ורפא ירפא' מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ופירש"י שלא אומרים שהקב"ה הכה ואיך יכול לרפאות. והקשו בתוספות, שהיה אפשר ללמוד רק מהמילה 'רפא' ומדוע כפל בלשון 'ורפא ירפא', ותי' שאם היה נאמר רק 'ורפא' היה מקום לומר דוקא למי שהוכה ע"י אדם שמותר לרפאותו, משא"כ חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת מלך לפי שנגזר עליו שיחלה משמים, ולכך נאמר 'ורפא ירפא' שמותר גם באופן זה.

והב"ח (יו"ד שלו, א) הקשה שהרי מצינו בדברי הימים (ב' ט"ז) אצל אסא 'וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים' ומשמע שאסור להתרפאות מיד הרופא במכה הבאה בידי שמים, ותי' לפי שלא דרש בה' כלל כי אם ברופאים בלבד ולכך נענש אבל אם בטח בה' שישלח לו רפואה על ידי הרופא מותר לדרוש ברופאים אפילו במכה הבאה בידי שמים וכך נהגו בכל גבול ישראל.

אמנם הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש, ענין הסכנה) כתב, במה שנתנו לרופא רשות היינו רשות של מצוה לרפאות והוא בכלל פיקוח נפש, כמו שמצינו ביומא (פב, א) שמאכילים את החולה ביום כפור על פי בקיאים בהלכה, וכן מה שמצינו שם (פג, ב) במי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו על פי בקיאים לדעת מה טוב לו ומה יכול להזיק, וכן במה שמחללים עליו שבת ברפואות מוכח שהם פיקוח נפש והיא מצוה רבה והזריז בה משובח, וכן כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים.

והנה בטור (יו"ד סי' שלו) הביא ב' טעמים בדברי תנא דבי ר' ישמעאל 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות, וכן שלא יאמר שהקדוש ברוך הוא מוחץ ואני ארפא, שכן אין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות.

במהר"ץ חיות (בב"ק פה, א) הקשה, שלא מצאנו שהביא הרמב"ם שיש מצוה לרופא לרפאות, רק בהל' נדרים (פ"ו הל"ח) כתב, מרפא חולי הנפש שזה מצוה לו ולא הביא שום לימוד ע"ז, וכן בפי' המשנה (נדרים מב) הזכיר את הלימוד 'והשבותו לו' וגם (סנהדרין עג, א) אבל לא הזכיר את הדרשה של 'ורפא ירפא'.

כשיש רופא טוב ממנו

ועוד הביא הטור דברי הרמב"ן (שם) שלא יתעסק ברפואה אא"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא עוסק בה וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה דהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו, ואם לא נתעסק בה כלל הרי"ז שופך דמים ובן גיהנם הוא בודאי.

אמנם הבית יוסף הביא גירסא בדברי הרמב"ן הרי"ז שופך דמים בודאי, כלומר שהרופא שמתעסק במקום שיש רופא שגדול ממנו, ולדברי הטור הוא במקום שהרופא הוא המומחה ואינו מתעסק שהוא שופך דמים, וקשה שהרי הטור הביא שאם מונע עצמו הרי הוא שופך דמים, והדרישה ביאר את דברי הטור שמדובר ברופא שעדיין לא התעסק כלל ובא להתעסק ברפואת ישראל ללא נסיון שהוא שופך דמים, גם זה קשה שכבר כתב שמי שאינו יודע בטיב המלאכה שלא יעסוק בה.

ובין לגירסת הטור ובין לגירסת הב"י נראה לכאורה שהרופא מוזהר בכך, ולא נזכר אזהרה על החולה שצריך לילך לרופא הגדול, אבל מסברא נראה שכ"ש שהחולה עצמו מוזהר בכך, שהרי מלשון הטושו"ע משמע שאלו הם התנאים שעל פיהם ניתנה רשות לרופא לעסוק ברפואות, וכשאין לרופא רשות, שוב מוזהר החולה שלא לדרוש בו, וכן משמע בברכ"י (סימן שלו).

רופא שהזיק

והקשה הרמב"ן (שם) שהרי מצינו בתוספתא (ב"ק פ"ט ה"ג) רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק הרי זה גולה ומבואר שיש עונש בשוגג, ותי' שהרופא הוא כדיין שמצווה לדון ואם טעה ולא נודע אין עליו עונש כלל, כמו שמצינו בסנהדרין (ו, ב) שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה תלמוד לומר (דה"ב יט, ו) 'ועמכם בדבר המשפט' שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף על פי כן אם טעה ונודע לבית דין שטעה משלם מביתו, ואפי' שאם דן ברשות בית דין פטור, אף כאן בדיני אדם פטור מן התשלומים, אלא שאינו פטור מדיני השמים עד שישלם את הנזק ויגלה על המיתה, כיון שנודע שטעה והזיק או המית בידיים.

וכן אמרו בתוספתא דבבא קמא (פ"ו ה"ו) לגבי פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות בית דין פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ומכל מקום אם לא נודע אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור גם בדיני אדם וגם בדיני שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה, ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק חייב בתשלומין אפי' אם הוא בקי וכ"ש באחד שאינו בקי שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי, אבל אם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו, ומ"מ א"צ להימנע מפני חשש טעות.

גדר רופא אומן

וביאר התשב"ץ (חלק ג, פב) מהו רופא אומן, שהוא רופא שעושה רפואה בידיו ששגגתו וזדונו הם חבלה ורציחה לפי שעשה בברזל שאפי' מחט אינו צריך אומד להרוג, ולשון אומן הוא שמחתך בברזל, כמו מי שמל שנקרא אומן כמו שמצינו בשבת (קלג, ב), אבל רופא חולים במשקים ובתרופות ובמרקחות ובמרחצאות וכדו' אינו נקרא רופא אומן אלא רופא סתם ואינו בכלל זה לפי שאינו בא לידי חבלה להתחייב בנזקין, ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאות ולא התכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים שאין לו אלא מה שעיניו רואות, אלא שאין לו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כדן דין ולא לסמוך על נסיונותיו.

טעה באבחון בדיקות

בשו"ת שבט הלוי (חלק י סי' רצד) כתב לדון לגבי רופא שהזיק ע"י גרמא באופן שראה את בדיקות ולא הבחין בכלום וכעבור זמן נמצא מחלה שכבר לא היה אפשר לטפל בזה, האם חייב בזה, כדין כמראה דינר לשולחני ונמצא מזויף, וכתב, שהדבר ברור דאין הנדונים דומים כלל, שהמראה דינר עשה מעשה ע"פ המומחה לקבלו בכסף מלא ונכנס בגדר גרמי, וכן הדבר גלוי לעין אם טוב אם רע, משא"כ כאן הרי מצינו שרופא מומחה שריפא ברשות בי"ד והזיק בשוגג גולה, והיינו כשהזיק וחבל והמית בידיים, וכשלא עשה כלום ושגג ולא ראה את המחלה ק"ו לפי שהוא לא הזיק כלל, ופשוט דאין לחייבו כלום גם בדין שמים, והביא את דברי התשב"ץ שיש חילוק בין רופא חיצוני לרופא פנימי שפטור אף מדיני שמים כשהזיק כיון דאין לו אלא מה שעיניו רואות, וכאן כל מה שטעה היינו באבחון של הדבר ובאופן זה אינו חייב שאינו נקרא אומן בזה.

שכר הרופא

וכתב הרמב"ן לענין שכר רפואה, נראה דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלימוד אסור, שחייב לחברו מדין תורה של אבדת גופו שנא' 'והשבותו לו', ומצינו (בכורות כט, א) לענין מצוות, מה אני בחנם אף אתה בחנם, לכך שכר החכמה והלמוד אסור שהוא כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחה מותר שהוא כשכר הבאה ומילוי שמותר, וכן שכר בטלה מותר כמו שמצינו (שם ע"ב) אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה.

וכן מי שיש לו סממנין ותרופות וחברו חולה צריך אותם, שאסור לו לעלות במחירם יותר מהראוי, ואפילו אם סכמו שישלם לו ממון רב לפי שלא מצאו אלא אצלו שאין לו אלא דמיהן, והוכיח מהגמ' ביבמות (קו, א) בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר רב פפא שיחלוץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז, ולמסקנה יכולה לומר לו משטה אני בך, וכדין מי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני שאין לו אלא שכרו, וכל זה כשהתנה במחיר התרופות, אבל אם התנה בשכר הרופא חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים.

ויש שחולקים בדין בורח שטעמו משום שחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל, ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע, ודחה הרמב"ן את דבריהם לפי שמדמים דין זה לחליצה שלא שייך משום השבת אבדה, משא"כ בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואף על פי שמצוה עליו לרפאות.

בשו"ת מהר"ם בר ברוך (סי' ל"ט) כתב, שהוא דבר פשוט אפי' צוה הטובע אל תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא וכן אם נשבה לעכו"ם ופדאו חברו מממונו, שחוזר וגובה ממנו מה שהוציא אף שאמר הנשבה שלא לפדותו, ובתוספת הרא"ש בברכות (ס, א) הקשה בשם הר"י מאורליינש מדוע צריך ללמוד מ'רפא ירפא' שיש רשות לרפא והרי נאמר 'והשבותו לו' שחייב בהשבת גופו וכן 'לא תעמוד על דם רעך', ותי' שניתן רשות לרפאות בשכר שהיה מקום לומר שחייב בחנם, ואם אין החולה רוצה לתת שכר לרופא וודאי מחויב לרפאותו ולא יניחנו למות ואח"כ מוציא שכר טרחו ברפואתו כפי שומת הב"ד או כפי מה שרגילין לתת אל הרופא באותו מקום.

אם חייב הרופא ללכת לחולה

בפתחי חושן (חלק ו פרק יב) כתב דיש לעיין אם מוטל עליו לילך מעצמו לחולה ולרפאותו, או שאם בא אליו החולה או שקורא לו צריך להתעסק ברפואתו, ולא ישתמט ולומר שיש מי שירפאנו, ואפי' שיש מומחה כמותו שצריך לעסוק ברפואתו אם מבקש ממנו החולה, ובברכ"י משמע שהחיוב עליו כשיקרא לו החולה, וכתב שם שאם אינו רוצה להתעסק כלל ברפואה ויש רופא אחר שוה לו אם מניעתו מחמת שירא שמא יטעה, פשוט שמותר, ואף אם מניעתו מסיבה אחרת ונמנע לגמרי יש צד להתיר, ואף כשאין שוה לו מותר אם נמנע לגמרי מפני היראה, וכתב שיש פעמים שחייב.

וכן האם מוטל על כל אחד לילך לרופא המומחה ביותר שבעיר וכן אם אין בעיר אבל יש בעיר אחרת, או במדינה אחרת, האם מוטל על החולה לטרוח ולנסוע למקומות רחוקים כדי למצוא הרופא המומחה יותר, וכן יש לעיין עפ"י דברי השו"ע איך יכול רופא לעסוק ברפואה כשיש מומחה גדול יותר ממנו.
והנה הרמב"ן למד הלכה זו שלא יעסוק ברפואה כשיש גדול ממנו, בק"ו מדינים והוראות, ולגבי הוראות איסור והיתר מצינו בשו"ע (יו"ד סימן רמב) באיזה אופן מותר להורות במקום רבו, והוא משום כבוד רבו וזה אינו שייך כאן, ובשו"ע (חו"מ י, ב) כתב לגבי דיני ממונות, שאם יש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו, ה"ז בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה, ולפי"ז גם ברופא שהוא כעין דיני נפשות.

ומבואר שהוא משום גסות הרוח, כשיש גדול בעיר, ואין חיוב להמלך בגדול שאינו בעיר ואפילו ישנו בעיר אלא שקשה להתייעץ אתו, הרי שעיקר החיוב הוא על הרופא ולא על החולה, וגם החולה מוזהר בכך שלא לסמוך על הרופא שהוא בכלל רשע וגס רוח, וכל שאין על הרופא חיוב להמלך, יכול החולה להתרפא אצלו בלא חשש, ואם סומך על הרופא שבעירו אפי' אם יש יותר מומחה בעיר אחרת אין על החולה חיוב מעיקר הדין לצאת מן העיר למומחה יותר גדול, וזה בכלל מה שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואם אינו סומך ברופא שבעירו, או שלבו נוקפו שמא אצל רופא פלוני או במדינה פלונית יצליח יותר ברפואה, מסתבר שחייב לטרוח למצוא את הרופא שסומך עליו.

ובתשובות והנהגות (ח"א סימן תתסו) כתב, שבמחלה קשה או נדירה צריך מומחיות, אבל במחלות הרגילות, רופא הדיוט שהתמחה בזה הרי הוא כמומחה ואין צריך לחפש פרופסור דוקא, והעיקר לחפש רופא שהוחזק כמוצלח לרפא המחלה שממנה הוא סובל, כשנתפרסם שחולים רבים נתרפאו על ידו, שהוחזק בבקי באבחנה או רפוי, שריפא כמה וכמה פעמים, וכ"ש אם מוצאים רופא מומחה שריפא בלי להזדקק לניתוח שמסוכן ראוי להעדיפו.
טוב שברופאים.

הנה מצינו בגמ' בקידושין (פב, א) טוב שברופאים לגיהנם, וכתב רש"י שאינו ירא מן החולי ומאכילו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא, וכן כתב בחדושי הר"ן (מועד קטן דיני קבורה, אבילות ומנהגיהם) שהם אותם שאינן משגיחין ומעיינין ברפואתם ורופאים בפשיעה, וכ"כ במאירי (קידושין פ, ב) מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו או שאינו יודע לפעמים סבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי.

במהרש"א (קידושין פב, א) הביא, שיש לפרש טוב שברופאים דהיינו שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו וסומך ביותר על המחאתו מתוך גאוותו ולפעמים הוא טועה בטבע החולה וממית את החולה ברפואותיו בדבר שמזיק לחולה ויש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיון שהוא סכנת נפשות, ומבואר כיון שיש לו גאוה ולכך הוא מזלזל ולא בודק ושואל במה שעושה.

בתפארת ישראל [יכין] (קידושין ד, יד) כתב, שאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח הרופא המומחה, שמי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם, דבגאותו סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חבריו, והם ענייני סכנת נפשות, וראה שלא אמר התנא שהוא רשע או יבא לגיהנם רק אמר לגיהנם, שיש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם, ואם גובר על גאוותו הרי שכרו גדול ומדה טובה מרובה.

תפילה ורפואה

כתב השו"ע (יו"ד שלו, א), נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא וכו', ואפילו יש מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות, ובט"ז (סק"א) הקשה שאם היא מצוה למה כתב שנתנו רשות, ותי' כוונת הענין שהרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש 'מחצתי ואני ארפא' אלא שאין האדם זוכה לכך, וצריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזהו נתינת רשות של הקדוש ב"ה.

ואמרו בגמרא (שבת דף לב ע"א) לעולם יבקש אדם רחמים עד שלא יחלה וכו', ולאחר שחלה צריך להתאמץ יותר בתפלה, ואמרו בגמרא (ב"ב דף קטז ע"א) מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, והביאו הרמ"א (יו"ד שלה, י), וכן בנדרים (מ, א), וכן מבואר בגמ' בברכות (ס, א) אמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות ופירש"י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים, אמר אביי שלא יאמר כן דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא, נראה פי' הגמרא שמבקש רחמים להנצל ע"י רחמים של מעלה מ"מ אחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע"י הטבע גם אני עושה כן ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך כי א-ל רופא נאמן אתה, וכתב שבזה חלק אביי.

ובחובות הלבבות (שער ד שער הבטחון פרק ד) הביא בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות, אשר מטבעם זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שצוה הבורא יתעלה: ורפא ירפא, מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא, וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה, כמו שנא' 'ישלח דברו וירפאם וגו'.

כתב הרמב"ן (ויקרא כו, יא) והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך.
וזו היא כונתם באמרם 'ורפא ירפא' מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו, אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

כתב החכמת אדם (כלל קנא, כה), הקדוש ברוך הוא ברא בעולמו עשבים ואילנות שיש בהן הטבע להתרפאות ונתן לנו רשות להתרפאות, וכתב הברכ"י (יו"ד סימן לו, ב) שאין סומכין על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם ולילך לרופא וכל המתרשל בדבר זה אינו אלא מהשוטים, ועתיד ליתן את הדין, וכתב החזו"א [אגרת ח"א סימן קלו] אני לעצמי חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות למצוה וחובה ואחת החובות להשלמת צורת האדם, וכ"כ הקישו"ע (קצב, ג) מי שאינו הולך לרופא עושה ב' רעות. א. אסור לסמוך על הנס, ועי"ז גורם שיזכרו עוונותיו בזמן חוליו. ב. הוי כיוהרא שסומך על צדקותו.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com