מכירת חמץ, מצווה או חובה? דרשת שבת הגדול של 'המחדש'

בשו"ת שיח יצחק (סימן רד) כתב בשם החק יעקב (תל, ג), שכשחל ערב פסח בשבת דורשים דרשת שבת הגדול בשבת שלפניה, וכן מפורש במחזיק ברכה (תל, ג) נהגו לדרוש בשבת הגדול ואין פוחתים לעולם משלשה ימים לפני פסח, ולכך אם ערב פסח חל בשבת שהוא שבת הגדול דורשים בשבת שלפניה, ויש סמך נכון בדבר.

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּלאֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. (שמות יב, טו) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. (שמות יג, ז) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּלאֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. (שמות יב, יט).

מצינו בגמ' בפסחים (ב, א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, וברש"י שם כתב, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, והק' בתוס' שהרי אמרו שם בגמ' (ו, ב) שהבודק צריך שיבטל ומדאורייתא מועיל ביטול בלבד כמו שמצינו בגמ' (ד, ב) שבדיקת חמץ מדרבנן שמדאורייתא מספיק ע"י ביטול, וכ' רש"י שם שנא' 'תשביתו' ולא תבערו שהשבתה בלב היא השבתה, וא"כ מדוע הצריכו חכמים גם בדיקה, ותי' ר"י שמצד הדין מועיל רק ביטול מ"מ החמירו חכמים לבדוק את החמץ שלא יבוא לאוכלו, וכמו שמצינו שם בגמ' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה, ומה שהחמירו יותר בחמץ כיון שהוא מותר כל השנה ונאסר רק בפסח לכך יותר חוששים, ועוד כתבו, שמא יבוא לאוכלו.

איך מבטל את החמץ

ובעיקר דין הביטול כתבו בתוס' בפסחים (ד, ב) שמועיל ביטול מדאורייתא שאחר שביטלו הוא הפקר ויצא מרשותו ולמד ממה שנא' 'לא יראה לך', שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ומה שמצינו בנדרים (מה, א) שהפקר צריך דוקא בפני שלשה, לגבי דין דאורייתא אין צריך.

אמנם ברש"י נקט שנלמד מהפסוק (שמות יב, טו) 'תשביתו' ופי' תרגום אונקלוס תשביתו תבטלון, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב), וביאר הר"ן את דבריו שמשמע מלשון 'תשביתו' גם ביטול וגם ביעור, וכתב המהרי"ק בדברי רש"י שביטול הוא שמבטלו מתורת לחם ומשחשבו כעפר, וכן דעת הריטב"א (פסחים ו, ב), ואינו מדין הפקר, וכ' הקה"י (פסחים סי' א) שאם היה הפקר לא היה צריך לכך פסוק מיוחד, אמנם הרש"ש שם כתב שגם לרש"י הוא משום הפקר.

הר"ן כתב, שהרי חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו, כשמבטלו ואינו רוצה בו, ממילא התורה לא עשאתו כאילו הוא ברשותו, ויש לדון בדבריו האם הביטול מסלק את דין עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, וממילא מועיל משום שהחמץ חוזר להיות אינו ברשותו (כשאר איסורי הנאה), או שמועיל מדין הפקר.

באבן האזל (הלכות חמץ ומצה פ"ב ה"א) כתב, שאין נראה שהרמב"ם סובר שלומדים מ'תשביתו', שהרי בהפסוק 'והשבתי חיה רעה' פי' ג"כ התרגום ואבטל, ולכן נראה דהרמב"ם סובר דהלימוד על דין ביטול הוא מדרשת הספרי 'לא יראה לך' בטל בלבך וכמש"כ הר"ן, והיינו שנאמר 'לך' שהאיסור הוא דוקא אם מחזיקו שיהיה אצלו, אבל בדין 'תשביתו' לא נאמר לך, ואף דאם הוא באמת אינו ברשותו וכגון שגזלו ממנו את החמץ, אינו מחויב גם בתשביתו, אבל דין היתר ביטול נלמד מהפסוק 'לא יראה לך' בטל בלבך, ולגבי תשביתו לא נאמר 'לך'.

שכח לבטל והיה רוצה לבטל

בקצות החושן (רסב, א) כתב, לגבי מי ששכח מחמת אונס לבטל את חמצו בערב פסח קודם שש שעות ואחר כן נזכר וביטל חמצו, דמותר בהנאה אחר פסח כיון שנקטו האחרונים שמועיל ביטול גם בלא מכירה, ונהגו לבטל בנוסח כל חמירא וודאי שיעשה כסדר הזה ולכך ודאי ביטלו קודם, אלא שבנדון זה הרי לא ביטל בזמנו, וכתב ללהוכיח כיון שקודם לכן היה נוח לו לבטל את החמץ משום שזה מצוה רק שבפועל שכח מועיל מה שהיה בדעתו לבטל גם אם לא ביטל בפועל, אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים (או"ח תלד, ב) לא משמע כן אלא שזה צד להתיר שיש הרבה צדדי היתר.

ובנתיה"מ הק' על הקצוה"ח וכתב שאין לומר כן, אלא נקט כיון שמעיקר הדין אינו ברשותו והתורה העמידה את החמץ כאילו הוא ברשותו הרי מה שהיה ניחא ליה לבטל את החמץ הרי חייב לבטל את החמץ בפה או בלב.

והגר"ש שקאפ כתב, שכל מה שמועיל באופן שניחא ליה שיקרה הדבר ומעיל גם ללא ידיעתו וכוונתו היינו דוקא במקום שאי"צ כוונה ומחשבה ולכך מועיל באופן שהיה רוצה רק ששכח, משא"כ במקום שצריך מחשבה וכוונה לא מועיל באופן זה, ולכך בביטול חמץ לא יועיל כשהיה ניחא ליה ושכח כיון שצריך ע"י מחשבתו או שיהיה הפקר או לבטל ומועיל רק ע"י ידיעתו וכוונתו או בפה או בלבו, ולא כדברי הקצוה"ח שמועיל גם באופן שניחא ליה.

אם מועיל ביטול במחשבה

כתב הר"ן, שדין הביטול הוא כדין הפקר, ומועיל כשמגלה בדעתו שאין רוצה שיהיה לו זכויות בדבר ומועיל גם לחמץ שיודע עליו, כמו שמצינו שההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו, הרי מבואר בדבריו שצריך גילוי דעת ולא מועיל ביטול בלב ממש.

אמנם המאירי (פסחים לא, ב) חלק וסבר שמועיל גם כשבטלו בלב, שכל מה שאומרים דברים שבלב אינם דברים היינו דוקא בדברין שבין אדם לחברו שחייב רק מה שסכמו בפה או בשטר משא"כ בדברים שבין אדם למקום שהעיקר תלוי בכוונה הרי מועיל גם באופן שבטל בלב, שהרי רחמנא ליבא בעי.

ובמחנה אפרים (הל' זכיה מהפקר סי' ג) כתב, שמועיל ביטול בלב בדברים שהם מוכחים שזה כוונתו, וודאי יודעים שביטל בלבו כדי שלא יעבור באיסור, וכן מצינו לגבי ע"ז שמור לבטל בלב, והביא ראיה מהניחוה עובדיה בשעת שלום דמותרת דאי לא ביטלה לא היה מניחה והולך ומוכח בודאי שביטלה, ובמקום שלא הביא ישראל דמים יודע הגוי שהישראל ישברנה כדי לאבדה וגם הוא גמר וביטלה.

וא"כ שדברים שבלב מועילים לבטל חמץ הרי גם במקום שהתכוון בלב שלא לבטל את החמץ גם אם בטלו בפיו לא יועיל הביטול כיון שכל עיקר הביטול הוא בפיו.

ביטול לאחר הזמן

בקובץ שעורים (פסחים אות ח) כתב, שאם בטלו לאחר הזמן כיון שכבר עשאהו הכתוב כאילו הוא ברשותו הרי לא יפקע ממנו החיוב ע"י גילוי דעתו, ולשיטת רש"י שהביטול הוא השבתה בלב אפשר לומר שדוקא בשעה שהחמץ חשוב שייך לומר שע"י מחשבתו מבטלו מחשיבותו ומחשיבו כעפר, אבל לאחר שנאסר שהוא כבר כעפר לא יועיל לבטל שכבר התחייב בבל יראה, והקשה לשיטה זו ממה שסבר רבי יהודה שביעור הוא רק בשריפה, הרי אין ביטול גדול מזה שמפררו וזורה לרוח.

ובתורת הקנינים (פרק טו ענף ג) כתב, שמה שאין יכול לבטל לאחר שנאסר, לפי שכל מה שיכול לבטל קודם משום שנחשב שאינו ברשותו ע"י הביטול וגם אחרי שיבוא הזמן הרי אינו ברשותו, משא"כ אם כבר עבר הזמן ונאסר וכבר עשאו הכתוב כאילו ברשותו הרי אינו יכול לבטל ולהוציא מרשותו ע"י הביטול כיון שכבר עשאו הכתוב, אמנם הקשה שהרי מצינו שאינו יכול לבטל מה שנגזל ממנו והרי שם אינו ברשותו ומדוע לא יכול לבטל, והרי בגזל אינו יכול להקדיש לר' יוחנן לפי שאינו שלו.

וכ' לבאר ע"פ הגר"ש שקאפ (שער ה פרק כג) שיסוד הביטול הוא גילוי דעת שאינו חפץ בחמץ ועי"ז מסתלק ממנו ונחשב שאינו שלו כמו הקדש, ולאחר זמן האיסור אינו יכול להסתלק כיון שאי"ז שלו וכשם שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו כך אין יכול להסתלק ואפי' שעשאו הכתוב כאילו ברשותו מ"מ אי"ז נחשב שלו.

אמנם הביא בשיעורי הגרש"ר (פסחים אות קיד) מהמקור חיים שכתב דאפילו בחמץ לאחר ביטול שכבר אין חיוב של 'תשביתו' ובל יראה יש חיוב שריפה, שהחיוב שריפה הוא מצד דין איסור הנאה ואינו ענין כלל לתשביתו, אכן באחיעזר השיג על המקו"ח בכמה פליאות דא"א לומר כן.

בל יראה ובל ימצא

בשו"ת שאגת אריה (סימן פא) כתב שדעת תוס' שהוא לאו הניתק לעשה ומותר להשהותו בשביל לבערו בתוך פסח ואם בטלו אינו עובר גם למפרע, ודעת רש"י שהוא לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו אבל מ"מ אפי' אם ביערו בתוך הפסח ואפי' משהה אותו כדי לבערו וביערו אפ"ה כל מה שעבר עליו מימי הפסח קודם הביעור עובר על בל יראה ובל ימצא.

שיטת הרמב"ם שבל יראה אינו ניתק עשה

והנה הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ג) כתב, שאינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה.

והקשו איך לוקה על לאו של לא יראה ולא ימצא, והרי בפסחים דף (צה, א) מבואר שהלאוין של לא יראה ולא ימצא הם לאו הניתק לעשה של 'תשביתו', וקשה על הרמב"ם שפסק שאם קונה חמץ בפסח שעושה מעשה ולוקה.

וכתב בחידושי רבינו חיים הלוי, לתלות ע"פ מש"כ הגר"ע איגר האם מותר להנות מהאפר לאחר ששרפו את החמץ, שיש חילוק האם המצוה היא רק ע"י שריפה כשיטת ר' יהודה כיון שעיקר המצוה היא רק ע"י השריפה הרי"ז מותר ע"י השריפה כדין כל הנשרפים כיון שכבר נעשה בו דינו, משא"כ אם המצוה היא לער את החמץ בכל אופן כחכמים הרי עיקר המצוה שלא יהיה לבעלים חמץ ולא ניתר ע"י השריפה כיון שלא קיים במעשה עצמו את הביעור אלא את התוצאה שאין לבעלים חמץ ולכך גם אפרו אסור, וכן כתב הטור לחלק.

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שלוקין על לאו של לא יראה ולא ימצא, ואינו חשוב לאו הניתק לעשה משום שעיקר 'תשביתו' הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ ולא נחשב ניתק לעשה לפי שאין העשה מתקן את הלאו, וכ"ז רק אם השבתתו בכל דבר שעיקר הפסוק שלא יהיה להם חמץ, משא"כ אם מצותו רק בשריפה הרי"ז מצוה שנעשית בגוף החפץ, והוא ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדו', וא"כ דברי הגמ' בפסחים הם בשיטת ר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם, ולר"י מצותו בשריפה הרי"ז ניתק לעשה, משא"כ הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' חמץ ומצה) דהשבתתו בכל דבר, הרי שאינו ניתק לעשה ולוקין עליו.

אם צריך שיהיה לו חמץ לבערו

והנה במנחת חינוך (מצוה ט) הסתפק האם מצות השבתת חמץ היא מצוה שיהיה החמץ מושבת והוא מקיים את המצוה באופן של שב ואל תעשה, ולכך אם אין לו חמץ אינו חייב שיהיה לו חמץ ולבערו כיון שמקיים את המצוה במה שאין לו חמץ וכן אם בא אחר וחטף לו את החמץ וביערו שאין חייב לו את המצוה לפי שהמצוה היא במה שכבר אין לו חמץ, או שהמצוה היא בקום ועשה ולכך יהיה מוטל עליו שיהיה לו חמץ ולבערו, וכן יש נ"מ אם מצוות צריכות כוונה אם צריך כוונה במה שיבער את החמץ, וכן הביא אם ביער את החמץ ע"י שאכלו באיסור שאם המצוה היא בקום ועשה הרי"ז מצוה הבאה בעבירה ולא יצא, והביא שמדברי החינוך משמע שהוא בשב ואל תעשה וכן למד בשי' רש"י והרמב"ם אמנם בתוס' מבואר שע"י הביטול הוא כהפקר הרי המצוה היא בקום ועשה.

אופן ביעור החמץ

והנה בשו"ע (תמה, א) כתב, כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים, וכ' במשנה ברורה (סק"ה) כתב שכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת שאינו קשה שצריך שיפורר כשמטילים לים ולנהר, אכן אם משליכו לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה, וכתב הרמ"א שהמנהג לשורפו, ובסעיף ג כתב, קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויין שם ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים אע"פ שהמקום הפקר לא יניחנו אלא יבערנו, ובמ"ב (סק"ו) כתב שאחר שעה חמישית צריך לשרפו או לכה"פ שעה שישית, ובחזו"א (קיח, ג) כתב שלאחר זמן איסורו לא מועיל להטילו לבה"כ וחייב לבערו שנחשב עדיין בעולם.

ביעור חמץ באשפה

ובאגרות משה (או"ח ח"ג סי' נז) כתב לגמי מי שהשיך את החמץ לאשפה שלמחרת יבוא הגוי וישרפנה, כיון שנמצא ברשותו או שנמצא סמוך לרשותו לא מועיל מה שמבער באופן זה ולכך צריך לבער ע"י שריפה ואם משליך במקום הפקר צריך שיפקיר בפירוש, ובחלקת יעקב (סי' קצו) כתה עצה שכשמוכר את חמצו לגוי שימכור גם את הכלי של האשפה ויקנה הגוי את החמץ המונח שם ומועיל גם אם לא יפנו עד הלילה, ובקנין תורה (ח"ב סי' פו) כתב שודאי מגלה בדעתו שמפקיר לגמרי לפי שהשליכו במקום מאוס, ואי"צ למכרו, וכתב שודאי אם הגוי הניח שם חמץ בפסח שאין חשש לפי שהוא חמץ של הגוי, ובזמנינו, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' נו) שנכיון והמקום של הפח קנוי לעירייה נחשב כאינו ברשותו שאינו חייב בביעור.

ובתשובות והנהגות (ח"א סי' רצב) כתב, שצריך לשרוף את החמץ עד שיעשה פחמים ולא מספיק מה שמשליכו באש ולכך יש שנהגו לפורר את החמץ לפירורים קטנים שישרפו יותר מהר, וכתב שיש ששורפים את החמץ בתוך רשותו או בתוך כלי שלו וכדברי הרמב"ן עה"פ 'תשביתו שאור מבתיכם' שיש דין לבער את החמץ שנמצא בביתו דוקא.

חמץ ומצה – יצר טוב ויצר הרע

הנה מצינו שנקרא החמץ בשם 'שאור' שנא' (שמות יב, טו) 'שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כלאכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי', והנה מצינו בגמ' בברכות (יז, א) ר' אלכסנדרי לאחר שהתפלל היה אומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, וכ' רש"י ומי מעכב, שאין אנו עושים רצונך, שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו, ובזוהר כתב שחמץ ומצה הם יצר טוב ויצר הרע, וכן מצינו שא"א לבטל חמץ כלל ולא כשאר איסורים שבטלים בשישים.

בכד הקמח (פסח) כתב, מן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר, והנה לשון חמץ מלשון (שופטים עג) 'כי יתחמץ לבבי', וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח.

וע"ז אמרה תורה 'לא יראה ולא ימצא', לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב, ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש (דברים ל) 'בפיך ובלבבך לעשותו', באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה, כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות.

וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה 'תשביתו', וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפש ולבדוק מהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב (משלי כ) 'נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצר הרע ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך.

ובשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תקמו) כתב, על כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל בדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון.

במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה ט) מבואר, ושמרתם את המצות, ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד, וכתב בפחד יצחק (פסח א) שמדת הזריזות נתבעת היא מכל עובד השם בכל עניני עבודתו, ומכל מקום מצינו שייכות פרטית למדת הזריזות עם עבודת חג הפסח, 'ושמרתם את המצות', מכאן שאין מחמיצין את המצות, מתוך דקדוק הדברים אנו למדים חידוש גדול בתוכנה של מדת הזריזות, כי חסרון הזריזות בעבודת השם ובקיום מצות אין פירושו שיש כאן העדר המעלה של זריזות, אלא שיש כאן קלקול חיובי המפסיד את שלימות צורתה של מעשה המצוה, שהרי השוו חכמים קיום מצוה מבלי זריזות לעיסה מחומצת בפסח.

לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com