הרבנית הבר: "בעלי נפטר, מתנת חיים לא יכול למות יחד איתו"

יש המון דרכים להתחיל את הסיפור הזה, ואולי דווקא לכן הכי נכון להתחיל אותו מהסוף.

כיום, ארגון מתנת חיים עומד על קרוב ל2000 השתלות. כמעט אלפיים איש נכנסו בריאים לחדר ניתוח כדי לתרום איבר מהגוף שלהם, למישהו שהם לא מכירים. החזון של מייסד הארגון הרב ישעיהו הבר ז"ל היה לחסל את רשימת המועמדים להשתלה, ולשלוח את כל אחיות הדיאליזה להסבה למילדות, הרבנית רחל הבר, אלמנתו וכיום יו"ר הארגון תעשה הכל בשביל להגיע לשם.

היא לא מפסיקה לדבר עליו, ולהתגעגע. חמש שנים מאז נפטר ממחלת הקורונה ועדיין צריכה למצוא כל בוקר את הכוחות לקום בלעדיו. והיא צריכה המון כח. החיים שלה עמוסים. היא אמא לשני ילדים, סבתא לנכדים, מורה מחנכת בכיתה ז' שלא מוכנה לוותר על התפקיד הקדוש של חינוך, ובנוסף להכל יושבת ראש של ארגון החסד העצום "מתנת חיים".

מתנת חיים הוא ארגון שהתחיל מסלון קטן, מחברת חומה, וזוג אנשים שלא מתייאשים מכלום. אחרי שנזקק בעצמו להשתלה והבין כמה מורכב לחבר בין תורם לנתרם, הבין הרב הבר שיש צורך בגוף שיחבר בין האנשים. הארגון, שבתחילה נשא את השם "ידידים למען תורמי כליות" היה צריך לפרוץ שורת מחסומים: הלכתיים, משפטיים, רפואיים ואתים.

אבל הרב הבר לא נרתע מכלום. "היינו יושבים כל מוצאי שבת עם מחברת חומה, ומחפשים דרכים להתקדם". כשהיא מדברת עליו, אפשר ממש לשמוע את הגעגוע בקול שלה. "והוא עשה כל מה שצריך. דיבר עם רבנים, עם רופאים, מנהלי מחלקות, ב2008 הגיע עד הכנסת שחוקק את חוק ההשתלות".

והיא תמיד היתה שם, בכל מקום. שומעת הכל, רואה הכל. הוא תמיד ביקש ממנה להצטרף, והתנצל שהיא צריכה לעשות את זה. אחרי כל השתלה הם היו באים לבקר, את התורם והחולה, ואם על אחת המיטות היתה אישה, תמיד העדיף שהיא תיכנס לפניו."זה נעים יותר לאישה לקבל אישה", ככה היה אומר, והיא היתה שם, איפה שצריך, מתי שצריך.

השעות שבילתה איתו בדרכים, עשרות הטלפונים ששמעה אותו מבצע וההרצאות שהיא עזרה לו לכתוב עזרו לה בדיעבד, לדעת כל מה שהיא יודעת היום. היא בטוחה שבלי לדעת הוא הכין אותה ליום הזה שתצטרך לעשות הכל בלעדיו.

הרב הבר דיבר בכל מקום. הוא רצה להשפיע על כל מי שאפשר – היו לו הרצאות באוניברסיטת תל אביב, בטכניון וברב-תחומי. הוא דיבר בפני פרופסורים ואנשי אקדמיה שהיו מרותקים לכל מילה שלו. אם יש משהו שהרבנית גאה בו יותר ממה שהוא היה – זה מה שהוא נשאר. "הוא היה יהודי טוב, לפני הכל, וככה הוא נשאר. עלה עם הפראק לבמה, לא התרגש, ולא שינה כלום באורח החיים היהודי והשמרני שהקפיד עליו כל כך".

החלון של משפחת הבר פונה להדסה עין כרם, בקו אופקי. אנשים היו מגיעים אליהם הביתה מיואשים, והרב הבר היה לוקח אותם לחלון, מצביע על בית החולים ומעודד: "בבית חולים הזה יש כל כך הרבה אנשים חולים שאין תרופה לבעיה שלהם. למחלה שלך יש". ונכון, לא תמיד הצליחו לעזור. יש הרבה יותר חולים מתורמים, אבל הרב הבר דאג להדגיש בכל הזדמנות שאנחנו לא קבלני הצלחות. "מתנת חיים זה לא רק לתרום כליה, זה לפעמים גם לתת תקווה", היה אומר. "לתקווה יש המון כח, וזה תמיד אפשר לתת".

גם בעבודה שלה היום כמחנכת היא מרגישה שהיא נותנת מתנת חיים לאלפי תלמידות שעברו תחתיה, וזה מה שהיא אומרת גם לאנשים שרוצים לתרום כליה, אבל לא יכולים. כל אחד יכול לתת מתנת חיים, בדרך שלו. לא צריך להיכנס לחדר ניתוח בשביל זה.

אי אפשר לספר את הסיפור שלה, בלי לדבר עליו. הם תמיד היו ביחד. הוא מקדימה, היא מאחורה. גם כשחיכו שש שנים לילד הראשון, ואחריו עוד 13 (!) שנה לבת השניה, הם היו שם יחד, אחד בשביל השני, וגם בשביל הציבור. את כל הידע שהם צברו במהלך הטיפולים הם נתנו לכל מי שרק ביקש. כאלה הם.

גם כשבעלה נפטר ב2020 מסיבוך במחלת הקורונה לא היה לה ספק שמפעל חייו חייב להמשיך. "בעלי נפטר, מתנת חיים לא יכולה למות יחד איתו".היה לה ברור שחייבים להמשיך, וגם ברור שהמון מהתפקידים שלו היא לא תוכל לקחת על עצמה, אז היא פיזרה סמכויות. הרב אוסטרוף, תורם כליה בעצמו הפך להיות הרב של הארגון, שרונה שרמן לקחה את המנכל"ות על הארגון, והיא נשארה אמא. אמא של אלפי תורמים, נתרמים והמשפחות שלהם.

והיא שם. תמיד. "במלחמה האחרונה איבדנו שלוש תורמים שלנו", וכשהיא אומרת איבדנו היא ממש מרגישה שאיבדה מישהו מהמשפחה שלה. היא זוכרת שמות, זוכרת סיפורים. מגיעה לבית העלמין, ולנחם את המשפחה שיושבת שבעה. היא מספרת על הרב נערן אשחר, ר"מ בישיבת הסדר בשדמות מחולה שתרם כליה ארבעה חודשים לפני המלחמה, התגייס למרות שיכול היה להישאר בבית ונהרג בהתהפכות טנק בלבנון. הוא השאיר שני יתומים. שני יתומים של מתנה חיים.

גם עמישר בן דוד היה תורם כליה שנהרג במלחמה, בדרום הרצועה. עמישר השאיר אישה וחמישה יתומים, ומבחינתה של הרבנית הבר הם יתומים שלה. היא הגיעה לבית העלמין בהר הרצל, ללוות אותו בדרכו האחרונה, והתרגשה לספר שהכליה שלו גם הגיעה ללוויה.

אם יש רגע מרגש בסיפור הזה, הוא כנראה דווקא ברגעים הכי קשים.

בשבעה של אליאב אביטבול, תורם כליה שנהרג בלבנון, ישבה ילדה בת 14, ששנתיים קודם קיבלה את הכליה של אליאב והבטיחה להורים השכולים שכל מעשה טוב שתעשה מהיום , ייזקף לזכותו. תרומה לא נגמרת במסדרונות בית חולים, היא רק מתחילה שם ולפעמים נשארת שנים אחרי שהתורם כבר לא פה.

 משהו אחד הייתי חייבת לשאול. הפרסים. בשנת 2014 קיבל הרב הבר את אות הנשיא למתנדב משמעון פרס שהיה אז נשיא המדינה, ב-2016, קיבל הרב אות מגן משר הבריאות למתנדבים מצטיינים, וב – 2023 קיבלה הרבנית הבר פרס מפעל חיים משר החינוך. מדובר בפרסים מדיניים. גדולים. משמעותיים. זה מרגש? מחכים לזה?

הרבנית הבר רק צוחקת כשהיא שוב מדבר על בעלה. "מבחינתו זה היה הקנס של כל הפעילות הזאת, אבל באותה מידה הוא הבין שאין ברירה. חלק גדול מהפעילות שלנו מושתת על הסברה, ואם זה יעודד אפילו עוד מישהו אחד לתרום – זה שווה הכל".

כשהיא מדברת על הסברה והנגשת מידע, שזאת היתה האסטרטגיה מימיה הראשונים של הארגון, חשוב לה להבהיר מה שאולי ברור מאליו. הארגון לעולם לא ישכנע בן אדם לתרום כליה. מדובר בפרוצדורה מורכבת שכוללת כניסה לחדר ניתוח, ואף הליך רפואי לא חף מסיכונים, פחדים וכאבים. חשוב להם שכל מי שנכנס להליך הזה יהיה שלם במאה אחוז עם ההחלטה, ועם גיבוי מלא של המשפחה. הארגון כן מתמקד בהמון הסברה והנגשת מידע, והמון מהתורמים שלהם הגיעו בזכות הפעילות הזאת.

בנאום של הרבנית על הבמה, אחרי שקיבלה את פרס ישראל היא אמרה את מה שאולי מסכם את כל הראיון הזה: "אנחנו רואים אנשים בריאים שנכנסים לחדר ניתוח, נפרדים מחלק מגופם, עוטפים את הכליה בצלופן של אהבה ומעניקים אותה ללא תמורה, לזולתם. והם אלה שמגיע להם את פרס ישראל".

הרבנית, כל שלהם, שלך הוא.