משפט שלמה 2020 – מי היורש האמיתי של ארץ הקודש ?

לקראת כוונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחיל את חוק הריבונות כפי תכנית טראמפ סוערות הרוחות בתוך הציבור הימני והדעות מפוצלות לחיוב ושלילה. גם בתוך מועצת יש"ע ישנה מחלוקת עקרונית האם להסכים למתווה המוצע או לא.

מצדדי התכנית סוברים שיש להסכים לה כדי להחיל את הריבונות על מה שניתן ואחרי זה לסמוך על הצד הערבי שלא יעמוד בהתחיבויותיו וממילא לעולם לא יקבלו את עוגת המדינה הפלסטינאית.

מאידך, שוללי התכנית סוברים שעצם ההכרה בתכנית המקבלת מדינה פלסטינאית בשטחי יהודה ושומרון מהווה סתירה לרעיון הציוני ולאידיאל שלמות הארץ.

הפיצול ההשקפתי הזה בתוך הציבור היהודי אינו חדש וכבר התרחש בעבר בהתמודדות עם תכנית חלוקה קודמת בראשית ימי המדינה.

לעומת רוב תושבי הישוב העברי שצידדו ושמחו על תכנית החלוקה של האו"מ עמדו מיעוט נאמני ארץ ישראל השלמה וזעקו "פשע כלפי האמת ההיסטורית וגזל כלפי העם היהודי – העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור חבלי מולדתו".

גם מנחם בגין, מנהיג האצ"ל ולימים מייסד תנועת הליכוד, היה בין הזועקים מרה ובשידור מחתרתי למחרת החלטת האו"מ אמר "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם:
ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי – הוא לא יוכר לעולם.
חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף – היא לא תחייב את עם ישראל".

אלא שמאז כבר השתנו הדעות ונתחלפו הדמויות…

תכנית המאה של טראמפ – עוד תכנית חלוקה

תכנית טראמפ היא למעשה שדרוג אמריקאי של תכנית החלוקה של האו"מ שהתקבלה בתאריך כ"ט בנובמבר 1947 – החלטה 181 לחלק את השטח ממערב לירדן למדינה יהודית ומדינה ערבית (אז עדיין לא המציאו את האקזיט השמאלני "מדינה פלסטינאית") כאשר ירושלים ובית לחם נשארות בשלטון האו"מ.

בעוד היהודים חוגגים ברחובות על הכרה בין-לאומית ראשונה במדינה יהודית – הערבים כבר ציחצחו חרבות. כבר למחרת ההחלטה פרצה מלחמת העצמאות באופן רשמי כאשר הערבים תקפו אוטובוס אזרחי של אגד ליד פג'ה ורצחו 5 נוסעים יהודים. מיליציות ערביות חמושות וצבאות מדינות ערב השכנות החלו במהלך של תוקפנות רצחנית כלפי הישוב העברי והתקדמו בפלישה קרקעית לסכל בפועל את החלטת האו"מ ולהשתלט בכח על שטח המדינה היהודית העתידית.

למרות ההכרה העקרונית בתכנית החלוקה של האו"מ – בתקופה זו חל המהפך המחשבתי של מנהיגי הישוב לשנות את כיוון החשיבה ממדיניות של הבלגה כלפי התוקפנות הערבית למדיניות של הכרעה ושימוש בכח צבאי אקטיבי לאלץ את הערבים לקבל את החלטת האו"מ ולאפשר את קיום המדינה בגבולות של תכנית החלוקה.

השינוי החשיבתי גם כלל הרחבה דה-פקטו של תכנית החלוקה באמצעות שימוש בכח צבאי בעיקר באזור הגליל המערבי (מבצע בן עמי) וצפון הנגב (מבצעי לרל"ר-דני, פלשת, גי"ס וחורב) שלא נכללו בתחום המדינה היהודית בכדי להרחיב את גבולות טבעת החנק של המדינה שרק נולדה. בעקבות מבצעים אלו נכללו עכו ונהריה, לוד ורמלה, אשדוד ואשקלון בתחום המדינה היהודית.

עקרון לאומי אינו עמיד ללא דת

במהלך שנות ההיסטוריה מאז קום המדינה התערער ונחלש אותו יסוד עקרוני של ההבנה שרק הכרעה ברורה ותקיפה מול הלאומנות הערבית יגרום לערבים לזנוח את החלומות האלימים שלהם להשליך את כולנו אל הים.

במחנה השמאל נכנעו כבר לאחר מלחמת ששת הימים בתשכ"ז אך גם במחנה הימין, יורשי חזון ארץ ישראל השלמה, חילחלה והשתרשה הכרה והשלמה עם קיום מדינה ערבית ממערב לירדן. מנחם בגין זרע את זרעי ההכרה בהסכמי השלום עם מצרים, יצחק שמיר בועידת מדריד ובנימין נתניהו בהסכמי חברון, נאום בר-אילן וכעת בתכנית החלוקה המודרנית של הנשיא טראמפ.

הסיבות לערעור היסוד העקרוני בגישת היהודים כלפי הערבים נעוצות בשלל גורמים חברתיים ובין-לאומיים אך כיהודים חרדים אנו יודעים שהגורם המרכזי להחלשת הטיעון התקיף על זכותנו לשלוט בארץ הקודש קשור באופן הדוק לשמירת המצוות והדת היהודית.

פסוקים רבים בכל התורה ובכל מאמרי חז"ל מדגישים את ההתניה הברורה והמפורשת בין קיום המצוות וחוקי התורה לבין ישיבתנו כריבונים בארץ הקודש – מבחינת בורא עולם אין שום אפשרות לגיטימית לשבת בביטחון ובשלווה בפלטרין של מלך ובמקביל לצפצף בזלזול על חוקי תורתו ושומרי מצוותיו – יחס שלילי אל מצוות התורה וחוקי דת משה וישראל בהכרח גורר התנתקות ותלישה מחבלי ארץ הקודש.

המצב הדתי של יהודי ארץ הקודש משפיע ישירות על השלטון הריבוני – ללא כבוד לתורה ולמצוותיה אנו רואים כיצד העמידה הלאומית מתכרסמת אל מול אילוצי המציאות וכך אובדת השליטה הריבונית של מדינת היהודים בקצב זוחל ומתמשך.

הלגיטימיות בצדקת הדרך ובזכות הבסיסית שלנו כיהודים לשלוט בנחלת אבותינו מתערערת ביחס ישיר לפריקת עול תורה ומצוות וכך מוכנים לוותר עוד ועוד על עקרונות היסוד מול התוקפנות של הלאומיות הערבית.

מבחן היורש האמיתי

התהליך החברתי הפנימי בחברה הישראלית לוותר על אחיזה שלטונית בארץ הקודש מלמד כי הציונות החילונית הלאומית אינה באמת היורשת החוקית של הזכות היהודית לשלטון ריבוני על ארץ הקודש.

כאותו משפט שלמה שעל בסיסו נפסק מי האם האמיתית של התינוק – אותה אשה שסירבה לבתר את העולל הרך – כך בהתאם יש לפסוק כי בעלי הארץ ויורשיה החוקיים אינם אלו המוכנים לבתר חבלי ארץ ולמסרם בידי פורעי חוק ערבים טרוריסטים לבושים בחליפות ועניבות.

היורש המזוייף נחשף אל מול המציאות הקשה והאלימה הטופחת בפניהם של מנהיגי הציונות החילונית כבר מאז ימי קום המדינה – חוסר ההכרה המתמשך של האוכלוסיה הערבית בזכות הקיום מדינת ישראל נמשך עד ימינו וכל ההסכמים שנעשו בחלוף השנים הם רק שינוי אסטרטגיה להתיש ולהכחיש את כוחה של מדינת ישראל עד שתתאפשר האופציה למחיקתה מהמפה וכך המטרה הסופית נשארה רק הגישה השתנתה.

לסיכום

אל מול הוותרנות והרפיון של השיטה הציונית חילונית יש לחזק ולהגביר את ההכרה בזכותנו הדתית על ארץ הקודש ולומר בפרהסיה את האמת הפשוטה – לא ייתכן לשלוט על הארץ בכח המנדט הדתי ובאותו כח שלטוני לפגוע באותה דת – הפרדוקס השקרי והמזוייף צריך לחלוף מן העולם.

ניתן לומר כיום בבירור מוחלט כי שיטת השלטון הציונית אינה מייצגת עוד את האינטרסים של העם היהודי ואין ביכולתם לספק את הסחורה לשלטון בטוח ויציב של העם היהודי על ארץ הקודש.

רק הגישה הדתית האחוזה במקורות הקודש תחזק אותנו בדרך היסורים לקניין הארץ לדעת ולהפנים כי אין קיצורי דרך והנחות במאבק על שלטון ריבוני על ארץ ישראל ותספק לנו את העוז והתקיפות הדרושים שלא לוותר על ירושת אבותינו.

הכיבוש הציוני חילוני על ארץ הקודש עתיד להסתיים בתהליך רקבון פנימי כפי שאנו כבר מתחילים לראות ואז תיסלל הדרך אל שלטון ריבוני תורני על בסיס המשפט העברי וחוקי הדת כפי חזון הנביאים.

היורש המזוייף יפנה את מקומו בפני היורש האמיתי – דת משה וישראל – רק תפילה בליבנו שתהליך הפינוי לא יעלה במחיר יקר של דם ישראל.