זה הזמן לספר על מי שנודע בכינוי 'סבא הזקן'.
בפי רבים, הוא נקרא ר' יענק'ל מלמד, אך שמו המלא היה רבי יעקב יצחק קלמנוביץ זצ"ל. הוא היה מגדולי ירושלים של פעם ומראשי חבורת 'העובדים' בשטיבל של ברסלב במאה שערים. על ברכיו ומורשתו צמחה משפחה ענפה וגדולה. יש רבות לספר על דמותו המאירה, אך הסיפור הבא הוא דווקא סיפור שהוא עצמו מעולם לא שיתף. הוא גם לא הסכים לאשר או להכחיש, ולמעשה התעלם מכל השמועות שהועברו מדור לדור במשפחה.
הייתה רק פעם אחת בה אמר בחצי פה דבר מה, וזה נתן אישור למעשה שככל הנראה התפרסם מאוד בירושלים הקטנה של אותם ימים. דבר מוזר ניכר במראה החיצוני של בני הזוג. רעייתו, 'סבתא שאשע', הייתה אישה נמוכת קומה באופן בולט, לעומתו שהיה גבוה, בעל קומה זקופה והופעה מרשימה ביותר עד יומו האחרון.
סיפורם מתחיל בערב חורפי אחד בחצר החורבה שבעיר העתיקה בירושלים, שם ניצבה החופה הישנה שתחתיה נישאו דורות רבים. הכלה כבר ישבה מכוסה על כיסא הכלה והמתינה לאות, המבשר כי החתן כבר עומד תחת החופה והיא יכולה לצאת עם שושבינותיה להקיף אותו כמנהג האשכנזים. ההמתנה התארכה, ולאוזנה של הכלה נלחש כי החתן ביקש לצאת להביא דבר חשוב ששכח להביא לחתונה, אולי את הטבעת או את המתנה לחדר הייחוד.
הכלה ניצלה את הזמן לתפילות נרגשות, בלי לדעת על הדרמה האמיתית שהתרחשה בעזרת הגברים. שם, המחותנים כבר ידעו שהחתן לא הלך להביא דבר, אלא נעלם מבלי לשוב, מחוסר רצון לשאת את הכלה המיועדת.
כמנהג הפרושים באותם ימים, החתן והכלה לא נפגשו כלל, מלבד דקות ספורות לפני החופה, אז קיים את מאמר הגמרא שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה. לאחר שהחתן פגש את האישה שיועדה לו זה שנה ארוכה, הוא יצא משם במהירות ובתדהמה. "זו כלה נמוכה מאוד, ואיני מוכן להתחתן עם כזו!" אמר בנחרצות. וברגע אחד, לפני שמישהו הספיק לנסות לשכנע או לעורר את מצפונו, הוא כבר לא היה שם…
דקות נוספות חלפו, החיפושים אחר החתן הנעלם נמשכו בקדחתנות, ובצד השני של בית הכנסת, על הכיסא המעוטר, הבינה מישהי שמשהו אינו כשורה. זה היה לא נעים בלשון המעטה… בחתונות של אותם ימים, כאשר כל היישוב בירושלים מנה משפחות מעטות, כולם נכחו. מרבניה הגדולים של ירושלים ועד אחרון העניים. כולם היו עדים לדרמה. כאשר השקט המתוח הפך ללחשושים, ואלה הפכו לדיונים סוערים, נשמעה דפיקה על השולחן.
אחד מגדולי ירושלים [במשפחה יש דיון על זהותו] הכריז בהתרגשות: "אני מבטיח! מי שיציל בת ישראל מבושה יזכה לשלום בית כל ימיו ולאריכות ימים מופלגת!" מקצה האולם יצא בחור, עולה חדש יחסית לירושלים עיר הקודש. ליבו הרגיש לא עמד במצב. לבחור קראו יעקב יצחק קלמנוביץ. הוא ניגש אל מסדר הקידושין, אמר את אשר אמר, סידרו את אשר סידרו, שטריימל ישן הובא והחליף את הכובע הישן שעל ראשו, ובשאלת פיהם ואמרו הן, ניגשו אל החופה כדת משה וישראל.
הם חיו כאילו נולדו יחד, שנים רבות היו זוג מיוחד במינו. והנקודה היא שמעולם, אבל ממש מעולם! הוא לא הסכים לדבר על הסיפור. אותה פעם יחידה בה אמר דבר מה הייתה לאחד מצאצאיו שניסה בפעם המי יודע כמה להוציא מפיו אישור כלשהו למעשה המפורסם. שניה לפני שהעביר את הנושא כהרגלו, הוא אמר לו: "ממה נפשך? אם זה נכון, אין שום היתר לבזות בת ישראל גם אחרי שנים רבות…"
כששאלו את הסבתא עליה השלום על פרטי הסיפור ועל אמיתותו, היא הדגישה: "את הסיפור עצמו מעולם לא הצלחנו לאמת מפיו, אף על פי שהיה מפורסם בכל ירושלים. אבל עם רוחו חיינו כל הזמן, את המסר הוא העביר כל ימיו בכל דרך שיכול היה. סיפור כזה מתאים לאיש שכל ימיו ראה רק טוב בזולת, לאיש שמעולם לא התלונן על דבר ותמיד שמח בחלקו. גם גילו היה לשם דבר, הוא נפטר קרוב מאוד לגיל מאה בצלילות הדעת עד יומו האחרון, כשזכה לראות ולגדל על ברכיו עשרות רבות של בני נינים במשפחה ענפה ומסועפת המשתדלת ללכת לאורו ולנהוג תמיד כבוד זה בזה."
"כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו" [ויקרא כ"א, ב'] רש"י: 'שארו זו אשתו'.
אמרו בגמרא יבמות דף סב: "תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו".
מסופר על רבי משה פיינשטיין זצ"ל: פעם הוא שב לביתו מתפילת שחרית בשבת והיה מוכן לקידוש, אך הרבנית עדיין לא הייתה מוכנה. רבי משה לא בזבז זמן, פתח גמרא והתחיל ללמוד, תוך כדי המתנה לרבנית. אחרי עשרים דקות הגיעה הרבנית ואמרה לו: "אפשר לעשות קידוש".
כהרף עין הוא סגר את הגמרא ומיד ניגש לקדש על היין. שאל אותו אחד התלמידים: "מדוע כשהרבנית באה סגרת את הגמרא מיד, הרי מן הסתם היית באמצע עניין, ואם כבר חיכית עשרים דקות, מה היה קורה אם היית מתעכב עוד שתיים-שלוש דקות, כדי לסיים את העניין שאחזת בסוגיית הגמרא?" השיב רבי משה: "זו גמרא מפורשת במסכת יבמות [ס"ב ע"ב]: 'והמכבדה יותר מגופו'. מה זה מכבדה יותר מגופו? על ידי שאני דורש מעצמי כלפיה יותר ממה שאני דורש מעצמי כלפי. במה דברים אמורים: כשהשני קורא לי לבוא ואני אומר לו: 'רגע, אני כבר בא' – יש בזה נימה של זלזול. מי שמכבד את השני, כשהשני קורא לו הוא בא."
היסוד בנשיאת עול אישה הוא שימת לב אליה, ואל כל ענייני הבית. ובמדרש [איכה רבה ג, ט] נאמר: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו עול אשה". הפעולה הראשונה שהבעל צריך לקבל על עצמו בבואו להקים את ביתו, היא לקבל על עצמו את עול אשתו, דהיינו לשאתה בכל מצב ובכל זמן, ולא לפרוק לעולם את העול הזה מעל כתפיו.
עול זה, כותב הגר"ש וולבה זצ"ל, מתבטא לפעמים בדברים קטנים, כאלה שהם ההיפך מטבעו של איש, אבל הם כל תוכן חייה של האישה. עול זה דורש שימת לב תמידית, האישה לובשת בגד חדש, ומצפה למילה טובה. מתעטפת במטפחת חדשה ומקווה שתמצא חן בעיניו, ואם אינו רואה כלל, ולא אכפת לו אם המטפחת כחולה או ירוקה, מתאימה או לא מתאימה – היא מאוכזבת. האישה מבשלת ארוחת צהריים, וטורחת שתהיה לפי טעמו, והנה הוא חוזר הביתה, ובולע את האוכל, ובקושי נזכר מה בא לפיו, וממילא אינו יכול לומר לה מילות שבח וקילוסים על טוב טעמה. זה שוב אכזבה בשבילה.
יש צורך בתיקון כלשהו בבית, והוא אינו שם לב לזה. היא תלתה תמונה על הקיר, הניחה עציץ על השולחן והכל בשבילו, והוא אינו רואה מאומה. לאט לאט היא נוכחת לדעת שבעלה אינו מעוניין כלל בדברי הבית, שהם עבורה תוכן חיים ממש. כך, מדברים קטנים כאלה, נוצר במשך הזמן ריחוק ופירוד, וכל אחד חי את חייו לעצמו – ה' ישמרנו מזה!
הוי אומר, היסוד הראשון בנשיאת עול אישה – שימת לב אליה. אל ענייני הבית, אל עמלה ועבודתה! מהו כבוד? סיפר תלמיד על רבו הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל: "באתי פעם ללוות את ראש הישיבה לחתונת אחד מתלמידי הישיבה. הוא ישב בביתו מוכן לנסיעה. שאלה הרבנית אם אפשר לחכות לה כמה רגעים עד שתהיה מוכנה. השיב לה רבי משה שמואל מיד, בלשון הזו: "כל זמן שאת לא מוכנה, זה לא שאנו מחכים, אלא אם את לא מוכנה, זה אומר שעוד לא הגיע הזמן לצאת"…"
אומר רבי חיים ויטאל: "כי מידותיו של אדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אשתו. אדם העוסק בגמ"ח עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן וכלה – בוודאי ישחק ליום אחרון בבוא עת פקודתו, ויחשוב כי זכויות רבות לו במעשי חסד. אך יידע נאמנה, כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו! אם גם עימה גמל חסד כל ימיו – אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח, בביתו כעס והקפיד ללא רחם, ללא חסד ונשיאת בעול, הנהגה זו תכריע את דינו, ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים."
אנו נמצאים בימי ספירת העומר שציווייה נמצאים בפרשתנו ומחוברים בקורות דברי הימים עם ההתחזקות בכבוד כל אחד מישראל. האבל על אלפי תלמידי רבי עקיבא שנפטרו בימים אלו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, מעורר אצל כל אחד את ההזדמנות לחשוב ולהעמיק את נושא כבוד הזולת והדרך לשפר עוד ועוד.
