המלחמה קצרה הימים בין ישראל לאיראן אולי הסתיימה בהפסקת אש, אך עבור אזרחי איראן היא רק פתחה פרק חדש של חוסר ודאות ודיכוי. מאז אותם 12 ימי לחימה עזים, שהותירו את המשטר בטראומה קיומית, איראן הפכה לשדה קרב פנימי – לא בין צבאות, אלא בין השלטון לאזרחיו המפוחדים. טהראן, בירת איראן, הפכה למעין "מבוך צבאי", כך דיווחו תושבים ל"טלגרף" הבריטי. מחסומים פרוסים בכל כיכר, חיילים עצבניים חמושים בנשק קל עוצרים את התנועה, ובדיקות ביטחוניות שגרתיות משבשות את חיי היומיום. "עוצרים אותי באותו מחסום כל יום", שיתף ג'וואד, מהנדס תוכנה מטהראן, בתחושה שכל יציאה מהבית היא הימור.
תחושת הפרנויה אינה מוגבלת רק לרחובות. היא מחלחלת עמוק אל צמרת המשטר. גורמים בכירים לשעבר במודיעין האיראני חשפו בפני ה"טלגרף" את החשש הקיומי מחיסולים המרחף מעל ראשי הגנרלים והבכירים. התמונה מצטיירת כמעט דמיונית: מנהיגים צבאיים נאלצים להחליף דירות מסתור מדי לילה, ללא טלפונים סלולריים, כשהם מנותקים מכל קשר עם העולם החיצון. "הם חיים כמו לוחמי מחתרת במדינה שלהם", סיפר גורם רשמי איראני לשעבר, "הפחד מהמוסד כבר נמצא מתחת לעור". הודאות איראניות רשמיות על חיסול בכירים במהלך הלחימה, חלקם באמצעות רשתות ריגול שפעלו על הקרקע, רק מחזקות את הפרנויה הזו. בתגובה, מאות אזרחים נעצרו בחשד לשיתוף פעולה עם המוסד, כשחלקם כבר הוצאו להורג במה שזכה לגינוי בינלאומי כ"משפטי ראווה".
אך המשטר בטהראן לא רק מגיב בפחד ובדיכוי. הוא מזהה במשבר "הזדמנות נדירה" להצית מחדש את גאוות הלאום, כפי שנכתב ב"ניו יורק טיימס". בניסיון לייצר לגיטימציה מחודשת, המשטר פונה לסמלים פרסיים עתיקים – שינוי דרמטי במדינה הדתית-שיעית. שלטי חוצות ברחבי טהראן ובערים אחרות מציגים כעת דמויות מיתולוגיות כמו המלך שאפור הראשון או אראש הקשת, גיבור שמסמל את קביעת גבולות איראן ההיסטורית. אולם, בתמונה המעודכנת של ימינו, החצים הוחלפו בטילים מודרניים. המסר ברור: איראן עומדת איתנה, בכל מחיר. המהלך הזה, של שילוב זהות שיעית עם מסרים לאומניים, חריג בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית. חוקרים מציינים כי בעבר, השלטון נרתע מסמלים חילוניים-לאומיים. כעת, כשהאמון במסרים הדתיים הולך ונשחק, ההנהגה מבינה שאין לה אחיזה באוכלוסייה, ובמיוחד בצעירים, ללא שיח לאומי.
השאלה הגדולה היא האם ניסיון "מהונדס" זה לייצר פטריוטיות יצליח, והאם הוא יוכל למנוע קריסה מוחלטת. כפי שאמרה סטודנטית מאוניברסיטת טהראן ל"ניו יורק טיימס": "הלאומיות האמיתית צומחת מהרחוב, מהכאב המשותף ומהמחאה – לא מהשלטון". גם אם התגייסות פטריוטית זו תאפשר לרשויות להמשיך לשלוט בכוח בטווח הקצר, רבים תוהים כמה זמן זה יחזיק. שכן בסופו של דבר, כששכבת ההתרגשות תתפוגג, אזרחי איראן יישארו עם אותה מציאות עגומה: ללא חשמל, דלק, מים או כסף, ועם הפחד המתמיד המרחף מעל ראשם.
