אחד מידידיי, שבתו בת תשע, לומדת בבית ספר חרדי בארה"ב. הוריה רצו מאוד לגמול אותה מאכילת ממתקים, שהייתה נפוצה מאוד בקרב ילדי ארה"ב. הם החליטו להגיש לה בארוחת הערב ירק ששמו ברוקולי ולנסות לשכנע אותה שזה טעים הרבה יותר מכל הג'אנק פוד והממתקים שהיא רגילה לאכול.
אך הילדה, כמובן, לא השתכנעה. ההורים ביקשו, ממש התחננו: "תנסי לטעום ותראי בעצמך כמה זה טעים!" אך היא לא הייתה מסוגלת להכניס זאת לפיה. וכצפוי, ההורים בכו והילדה בכתה. לאחר זמן רב, יום אחד היא פנתה אליהם בעצמה ואמרה: "הוריי היקרים, אהיה מוכנה לאכול את הירק, וזאת בתנאי אחד: שגם אתם תמלאו את בקשתי. מוכנים?" ההורים חשבו לעצמם מה כבר היא יכולה לדרוש מהם? והחליטו להסכים למלא את בקשתה, העיקר שתאכל את הברוקולי.
הם השיבו לה בחיוב ואמרו שימלאו כל שתבקש. הילדה החלה באכילת הירק והתאמצה להסתיר שאינה מסוגלת בשום פנים ואופן לאכול ממנו. כעבור חצי שעה סיימה לאכול, בשעה טובה. "נו, ומה את מבקשת מאיתנו?" שאלו. והיא ביקשה מהם לשבת, לא להתרגש, וגם לא ליפול מהכיסא כשישמעו את בקשתה… ההורים כבר החלו להבין שאולי הסתבכו בהסכמתם למלא את בקשתה, אך לא היו להם הרבה ברירות… "תזכרו שהבטחתם!" הקדימה ואמרה.
ההורים בלעו את רוקם כמה פעמים, ואז פתחה הילדה וביקשה: "אני רוצה שתגלחו את כל שיער ראשי, ולאחר מכן תקנו לי מטפחת, שבה אעטוף את הראש, וכך אלך לבית הספר."
ההורים, נפשם כמעט פרחה. האמא פרשה מהחדר, עברה לחדר אחר ופרצה בבכי נסער, וגם האב לא ידע את נפשו מרוב פלצות. "מה נפל לך על הראש?" הוא שאל את הילדה. אך היא אמרה רק מילה אחת: "הבטחתם!" והוסיפה: "אני מקווה שתקיימו את דבריכם ותעמדו במילתכם!" האמא התנגדה נמרצות, אך האב אמר לה: "אני מתכוון לעשות מה שהילדה אמרה, מבלי לדעת אפילו את הסיבות לדרישה המוזרה כל כך. מבחינתי, אם הבטחנו בצורה כה מפורשת, חייבים לקיים. אחרת, נאבד לגמרי את האמון אצל ילדתנו." וכך היה: הם קיימו את דברי הילדה, גילחו את ראשה לגמרי, הלבישו לה מטפחת. והנה האב לוקח את הילדה במכוניתו לבית הספר. גם נפשו של האב כמעט פרחה, אך הוא ביקש לשמור על האמון, כאמור.
והנה, בהגיעם אל שער בית הספר, הם נתקלים במכונית נוספת, שממנה יוצאת ילדה, חברת כיתתה, וגם היא מגולחת וראשה עטוף במטפחת… עיניו של האב יצאו מחוריהן, והוא פנה אל בתו ואמר: "תגידי, מה עבר על הכיתה שלכן? השתגעתן לחלוטין?" ועד שהילדה מספיקה להשיב, ניגש אביה של הילדה השנייה אל האב ואמר לו:
"אתה לא יודע איזו בת יש לך! אילו מידות טובות מעטרות אותה!" "מידות טובות?" תמה וזעק האב: "על מה אתה מדבר? הבת שלנו השתגעה ויצאה מדעתה, ועכשיו אני רואה שגם בתך מתנהגת בצורה דומה. צריך לבדוק מה קורה שם בבית הספר?!"
אביה של החברה פרץ בבכי וגילה לאב הנדהם מה באמת קרה כאן. "בתי חלתה במחלה, ולאחרונה עברה טיפולים כימותרפיים, וכל שיער ראשה נשר. היא התביישה מאוד להגיע כך לכיתה ונשארה בבית. כך עבר יום ועוד יום, שבוע ושבועיים, ולדבר לא היה סוף. היא סירבה ללכת לבית הספר.
הילדה היחידה שהתקשרה אליה כל הזמן ושאלה לשלומה הייתה בתך. הן דיברו ביניהן ארוכות, כשבתי סיפרה לבתך מה עובר עליה, ועל הקשיים והבושות שיהיו לה אם תצא כך מהבית. בשלב מסוים, בשיחתן לפני כמה ימים, אמרה בתך לבתי: 'אני מאוד מבינה אותך ויודעת מה עובר עלייך. ואני מוכנה לסייע בידך'. 'כיצד תוכלי לסייע לי?' שאלה בתי האומללה, 'ועכשיו תשמע, אבא יקר…'
היא פנתה אל בתי ואמרה לה: 'בואי נעשה עסק. גם אני אגלח את שיער ראשי, ושתינו נגיע לכיתה ללא שיער, ועם מטפחת לראשנו… תשומת הלב של החברות לא תוסט רק אלייך, אלא אל שתינו, ובכך תימנע ממך הבושה – אמנם לא לגמרי, אך שתינו נהיה יחדיו באותה סירה…'"
"בתי הסכימה לעסקה. היא רק לא האמינה שבתכם תעשה זאת… אך אמש התקשרה בתכם והודיעה לבתי שגילחה את שיערה, וכי כעת היא יכולה כבר להגיע לבית הספר. בתי נתנה את הסכמתה להגיע לכיתה…" האב שמע, ורגליו רעדו זו אל זו, והוא כמעט נפל ארצה מרוב התרגשות. שתי הילדות נכנסו יחד לכיתתן, וכך אכן נמנעה הבושה מהילדה החולה. ואדרבה: כל הילדות דיברו על הנושא מתוך רצינות וכובד ראש, שיתפו את שתי החברות עטופות המטפחת ברגשותיהן, וכך עלתה הכיתה ונתעלתה ברמת מוסריותה וערכיותה…
רק נתבונן: אילו נשמות טהורות מסתובבות בעולמנו, בני דורנו. בנוסף, נתבונן מה היה קורה אילו האב לא היה עומד בדיבורו, לא היה מסוגל לעמוד בדיבורו…
"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" [במדבר ל', ג'] פירש רש"י: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".
החיד"א הקדוש אומר בדרך רמז ודרוש: מי שלא יחל את דברו – כל מוצא פיו הקב"ה יעשה. מה שיוציא מפיו, הקב"ה ישמע. צדיק גוזר, וגם תפילתו תתקבל. ומי שאצלו מילה זו מילה, יש לו זכות ש"ככל היוצא מפיו ייעשה". כתב הגר"א: "אך העיקר לזכות בעולם הבא, באמצעות שמירת פיו". וזה יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קודשים מכל הדברים הצריכים חיזוק.
שלוש הפטרות יש לפני תשעה באב: האחת – דברי ירמיהו, "שמעו דבר ה'", ולאחר מכן חזון ישעיהו. אומר ר' יונתן אייבשיץ: זה אומר לנו מה צריך לתקן – עיקר חטאי האדם הם בפה, ולאחר מכן לשמוע לשון הרע, ולאחר מכן חזון לתקן את הראייה.
פעם נכנס אדם אחד אל אדמו"ר חשוב ושאל אותו: "'אני רוצה שהרב יגלה לי את הסוד איך נעשים ל'בעל מופת' – אני רוצה להיות 'בעל מופת'! זה נשמע דבר מעניין וטוב: מוציאים איזה דיבור מהפה, והכול מתקיים! פלאי פלאים! ובפרט שבאמצעות זה שייך גם להרוויח קצת כסף בצד. ובכן'," ביקש היהודי מהרבי, "'למדני נא את דרכיך, איך נעשים ל'בעל מופת'…'". אמר לו הרבי: "'דע לך, שכל הסוד טמון בפסוק אחד בתורתנו הקדושה!'… 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'."
"וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב" [במדבר ל״א, ח׳] הוא בא… ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר 'ועל חרבך תחיה' [רש"י].
בלעם ניסה לתפוס את אומנות ישראל ולקללם בפיו, אך אומנות זו לא צלחה בידו, מפני שטעה בהבנת עומקה של אומנות הפה. הוא חשב שאומנות הפה היא ככל האומנויות שאדם מצליח בהן בזכות כוחו ובזכות התמחותו. אך האמת היא שאומנות הפה, שישראל כה דבקו בה, כלל אינה מבטאת את כוחו של האדם, אלא זוהי רק צורה כיצד לזכות בכוחותיו של הקב"ה. הסיבה לכך שעם ישראל מצליח כל כך באומנות זו, היא רק משום שהם מבינים שאין זה מכוחם ועוצם ידם, אלא, אדרבה, טיבה של אומנות התפילה הוא בהנמכת ובענוות כוחו של המתפלל, ובהאדרת והעצמת כוחו של הקב"ה.
אך בלעם, בגאוותו, טעה וייחס כוח לפיו, כאילו בכוחו הם מתקללים. לעומת זאת, לעיתים בני ישראל תופסים באומנות האומות, אומנות החרב. זהו משום שהחרב, לעומת הפה, מסמלת את כוח המעשה. אם כן, במצוות, אינם מסתפקים בתפילה ובהשתדלות שהדברים ייעשו על ידי הקב"ה, אלא הם פועלים עם החרב, הם עושים מעשה ב"קום ועשה", כי כך ציווה ה'.
ולסיום, צריך לזכור: כשאנו מתפללים בשמונה עשרה בברכת "ולירושלים עירך", ומבקשים להוסיף פירוש למילים כאמור, אזי במילים "ותשכון בתוכה – כאשר דיברת"!
כדאי להיזכר בסיפור זה ולומר בפשטות רבה ככל האפשר: ריבונו של עולם, אתה הבטחת שתבנה את ירושלים ואת בית המקדש ותחזור לשכון בתוכה. אם כן, "ותשכון בתוכה – כאשר דיברת", עמוד בדיבורך וחזור לשכון בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, במהרה בימינו אמן. כמה פשוט, כמה חזק וכמה אמיתי!
יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
אמאלה…
אחר כך יגידו הדור של היום…