מסופר על הרב אליהו דב קלור ז"ל, שבימי בחרותו למד בישיבתו של הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל בווילנה. באחד הימים התפרסמה הידיעה שהגאון הקדוש החפץ חיים זי"ע עומד לבקר בעיר. כל העיר געשה ורעשה, והכל התרגשו מהזכות שתינתן להם לראות את פניו הטהורות ואף לקבל את ברכתו הקדושה. באופן טבעי, כל בני הישיבה התכוננו לקבל את פני הצדיק יחד עם שאר עמך בית ישראל.
אביו של הרב קלור, ששמע אף הוא על הביקור, חשש לגורל בנו. הוא דאג שמא הלחץ והצפיפות בקהל הרב יפגעו בו, ועל כן מיהר לשלוח לו מברק ובו אסר עליו לצאת לקבל את פני החפץ חיים. ואכן, ביום המיועד נהרו כל שמונים הבחורים לרחובות העיר, ורק הוא נשאר לבדו בהיכל הישיבה, מקיים במסירות נפש את מצוות כיבוד אב.
לאחר זמן מה, חזרו כל הבחורים בהתרגשות ובשמחה רבה. הם סיפרו לו שזכו לקבל ברכה מאת הכהן הגדול, מרנא החפץ חיים, לזכות לאריכות ימים. באותה שעה התכרכמו פניו של הרב קלור. הוא חש בלבו הפסד כבד – וכי מילתא זוטרתא היא לקבל ברכה כזו מהחפץ חיים בכבודו ובעצמו? ומדוע הוא נגרע מהזכות הזו?
באותה שעה העלה על הכתב את שמות כל שמונים בני הישיבה שזכו לברכה. עברו שנים ארוכות, והרב אליהו דב הגיע לגיל 95. הוא סיפר לנכדו כי באותו היום נלקח לבית עולמו השריד האחרון מבין שמונים הבחורים שזכו לקבל את הברכה, ואילו הוא, להבדיל בין חיים לחיים, נשאר עדיין בחיים עלי אדמות.
הרב קלור האריך ימים עוד כשלוש שנים נוספות, כשהוא בבריאות גופא, הולך על רגליו ללא מקל, ועיניו לא כהו והוא לא נזקק למשקפיים. הרי החפץ חיים הבטיח אריכות ימים ושנים, וכל מילה שלו הייתה קודש קודשים. ובכל זאת, אם האבא אומר לבנו לא ללכת – הוא לא הולך.
'כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך' (דברים פרק ה')
בעשרת הדיברות שבפרשת 'ואתחנן', כותב הנצי"ב ב'העמק דבר' יסוד גדול במצוות כיבוד אב ואם שכדאי לחרוט על לוח הלב: 'באשר מצוות כבוד אב ואם היא מצווה שכלית, שכל דעת אדם מודה בה, הזהיר הכתוב כאן שיעשה מצווה זו בשביל ציווי ה' כמו כל חוקי התורה. ויש בזה נפקא מינה לכמה דינים, כמ"ש בספר שמות (י"ח ט"ז, כ' י"ב)'.
כלומר, מצוות כיבוד אב ואם היא לכאורה אחת המצוות הכי שכליות והגיוניות. הראיה לכך היא שגם אנשים שאין בהם ריח של תורה ומצוות, ואפילו גויים, מקיימים אותה ולפעמים בהידור רב. לכן, התורה מדגישה במפורש שנקיים את המצווה החשובה הזו 'כאשר ציווך ה' אלקיך', כלומר, אך ורק מפני שזהו ציווי של הקדוש ברוך הוא, ולא בגלל ההיגיון האנושי שבה.
הנה דוגמה לדברי הנצי"ב שהגיעה אלינו ישירות מארצות הברית. בחור כבן עשרים נסע לאמריקה. לפני צאתו, מסר לו אביו חבילה וביקש שימסור אותה לכתובת מסוימת בניו יורק. הבן הסכים כמובן למלא את רצון האב, נטל את החבילה והטמין אותה במזוודותיו. בהגיעו לנמל התעופה בארה"ב, נערכה בדיקה שגרתית של חפציו. לפתע, הבחין הבחור שהבודקים מביטים בו בחומרה, וללא אומר ודברים הם מזעיקים שוטרים, מניחים אזיקים על ידיו ורגליו ומודיעים לו שבאחת החבילות התגלו חומרים שאסור להכניס לאמריקה. לכן, הוא יובא באופן מיידי למשפט.
כל טענותיו שהוא בסך הכל שליח ולא ידע מה מכילה החבילה נפלו על אוזניים ערלות. כשהוא הוכנס לאולם בית המשפט, ביקש לעשות שיחת טלפון אחת לישראל, עוד לפני שהשופט פתח את הדיון. השופט, שהבחין שמדובר בבחור ישר ונעים הליכות, התיר לו לבצע את השיחה. הצעיר התקשר אלינו וסיפר את הסיפור. הוא הודיע שאם יורשע, הוא צפוי לשנת מאסר. הוא שאל: 'אם אודיע לשופט שהאשם בכל הסיפור הוא אבא שלי שמסר לי את החבילה, ואני לא ידעתי כלל מה היא מכילה, אפטר לגמרי מעונש. האם מותר לי לגלות לשופט את העניין?'.
ציטטתי בפניו את דברי הנצי"ב ואמרתי לו שאסור לגלות מאומה, כי בכך הוא עובר על איסור 'מקלה אביו ואמו'. אילו היינו מצווים במצווה זו רק בגלל ההיגיון שבה, הרי שבמקרה הזה, השכל היה אומר שמכיוון שלא עשה דבר, אפשר לגלות לשופט מי האשם. אבל כיוון שציוו עלינו לכבד את הורינו מפני שכך ציווה ה', לציווי הזה אין חילוקים ואין אוקימתות, וצריך תמיד לכבדם, 'כאשר ציווך ה' אלוקיך', ללא שאלות. ועל אחת כמה וכמה להיזהר שלא לבזותם. 'האם אשב במאסר בגלל אבא שלי?', שאל הצעיר. אמרתי לו שכן, אין ברירה. זהו ציווי ה', ואין עצה ואין תבונה נגד ה'.
הצעיר קיבל עליו את הדין. פלא הפלאים היה שהשופט הגוי הבין מעצמו שהצעיר התקשר לרב ומה הייתה התשובה שקיבל, ולכן קיצץ בעונשו וגזר עליו רק חצי שנת מאסר.
"יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"
אומרת הגמרא (מסכת סוכה מה, ב) "אמר ר' ירמיה משום רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו." ומי היה יותם בן עוזיהו? אומר רש"י: 'יותם בן עוזיהו – צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו. ועליו נאמר 'בן יכבד אב' (מלאכי א) שכל הימים שהיה אביו מצורע, והוא היה שופט את העם כדכתיב (מלכים ב טו) 'ויותם בנו שופט', וכו', לא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכל הדינים שהיה דן אמרם בשם אביו'. הרי לנו שיותם בן עוזיהו יכול לפטור את כל העולם מן הדין בזכות מצוות כיבוד אב ואם.
אחים יקרים, כיבוד הורים הוא מצווה נעלית, וכגודל מעלתה, כן גודל חשיבותה. כולנו עסוקים וטרודים, ועלולה להזדחל במוחנו המחשבה: 'אין לי זמן לשהות, לדבר או לעשות תיקונים קלים בבית'. תפיסה זו מוטעית ושגויה. אין דבר חשוב יותר מלשהות בחברת ההורים, לסייע להם, לשמח אותם, ולהוקירם. וכשאנחנו באים לבקר – הבה נהיה שם באמת. לא לבוא כדי לצאת ידי חובה, לא לבוא כי חייבים, אלא לבוא כדי לדבר, לשוחח, להעניק תחושה טובה, ולהחזיר ולו במעט מכל השעות הרבות שהם השקיעו בנו. נניח את הטלפון הנייד בצד, נשים את השעון על המדף, ונשרה אווירה ביתית חמה ונעימה. ננסה להביא מטעמים, נתנדב לבצע עבורם קניות, ונשאל אם יש משהו שנוכל לסייע בו. בואו נכבד הורים באמת!
וככל שנזכה לכבד את הורינו בכל הלב, בורא עולם ישיב לנו כגמולנו הטוב. לא רק שלא נפסיד זמן, אלא נרוויח שנות חיים טובות וארוכות, בעולם הזה ובעולם הבא.
יזכנו הקדוש ברוך הוא להתחזק במצווה החשובה של כיבוד אב ואם, וממילא יסיר מעלינו חרון אף ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן ואמן!
יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
