כאוס, דשדוש וקרב על הכוח | אריה זיסמן מסכם שבוע

לאחר שבועיים של היעדרות, חזרנו השבוע אל אותן הכותרות ממש. שום דבר לא השתנה בתחום הצבאי והמדיני בכל הקשור להחלטות על המשך המערכה בעזה. הכל נע סביב שלוש המילים "עסקה או הכרעה", ושוב כינוסי קבינט "מכריעים", ושוב משפחות החטופים מפתחות ציפיות. חלקן דורשות עסקה מלאה, ואחרות מסתפקות בחלקית. ובתווך, יש מי שמנצל את הכאב שלהן להפגנות פוליטיות במסווה של הזדהות.

הריטואל קבוע, התרחיש מוכר. תרשים הזרימה לא משתנה: הצבא מוריד לחץ מהחמאס, המחאות גוברות, חמאס מקשיח עמדות. בהמשך באים איומים ישראליים בהחרפת התקיפות והחמאס מתעלם. הצבא מגייס מילואים ומאשר תכניות מבצעיות, ואז פתאום כבמטה קסם מגיעים איתותים מפתיעים על נכונות לעסקה, מספר ימים לאחר שהקשיחו עמדות עקב הפגנות המחאה, שהעניקו להם אוויר נוסף. אלא שהעסקה, אם תצא, כוללת שחרור מאות ואולי אלפי מחבלים, חימוש מחדש בעזה וחזרה חלילה לאותו סבב.

אין מנוס מלקבוע כי גם עתה, כמעט שנתיים מהטבח, חמאס הוא זה שקובע את הטון, את קצב הלחימה ואת סדר היום. מדינת ישראל נגררת אחריו, ובין לבין סופגת את הקמפיין השקרי על "רעב בעזה", קמפיין שמולבש היטב על ידי השמאל והופך לגל צונאמי מדיני.

בימין דורשים הפעם הכרעה מלאה: שחרור כל החטופים והשמדת החמאס. אלא שהכדור בידי נתניהו, ואיש לא יודע לאיזו יד להאמין לימין או לשמאל, כפי שאריאל שרון, לעג לו בעבר. את שריו הוא משאיר בערפל, רומז על "התפתחויות" מאחורי הקלעים, אך בפועל ממשיך למשוך זמן. אם לא היינו מכירים את נתניהו, היינו חושבים שבאמת קורה משהו.

באופן פרדוקסלי, מי שסיבך עוד יותר את נתניהו השבוע, היה הנשיא טראמפ שהצהיר כי ללא השמדת חמאס לא תהיה החזרת חטופים. נתניהו קיבל לכאורה אור ירוק לצאת למבצע רחב, אך חושש שהירוק הזה יהפוך בן רגע לאדום. המפגש הזה בין טראמפ ההפכפך לנתניהו מושך הזמן, הוא שמביא לתוצאה הזהה: "וחוזר חלילה", בדיוק כפי שהכותרת מבטיחה.

הנדסה והתססה

בעידן העבר שבו התקשורת נשלטה כמעט בלעדית בידי השמאל, היה קל להנדס תודעה. כך נקבעה כעובדה "הפגנת ה־400 אלף" בכיכר מלכי ישראל בת"א לאחר אירועי סברה ושתילה בלבנון, אף שבפועל לא היה מקום בכיכר למספר כזה. אותה הפגנה הובילה לפיטורי שר הביטחון דאז אריאל שרון.

כיום, בעידן הרשתות והמצלמות מכל זווית, קשה יותר להמציא מספרים ולתת לציבור מידע שקרי ומוגזם. ולמרות כך ניסו השבוע כלי תקשורת שונים, לנפח את הפגנת המחאה (במסווה ההזדהות על החטופים) והגזימו עם מספרים מנופחים במספר המשתתפים. זה התחיל ברבבות, המשיך במאות אלפים, טיפס למיליון ובסוף כבר דווח על "שניים וחצי מיליון". גמל פורח באוויר.

בפועל, התברר כי "יום העצירה" לא עצר את המדינה. כמות המשתתפים בהפגנות ובחסימות הייתה קטנה, למרות הקמפיין התקשורתי האדיר ששיחק ברגשות משפחות החטופים. הציבור ברובו הבין שמארגני ההפגנה הם בוגרי בלפור וקפלן שתופסים טרמפ על מצוקת המשפחות ומצלים את כאבן לצרכים פוליטיים.

לתקשורת המוטית, חברו גם גורמים בעלי השפעה מקרב ראשי האוניברסיטאות והאקדמיה, שקראו לסטודנטים להשתתף במחאה ובשביתה השנויה במחלוקת. הציבור כאמור לא קנה את הדברים והתוצאות היו בהתאם. נהגים רבים, שבעבר ניסו להבין את תחושת המפגינים, איבדו את סבלנותם ועימותים פרצו מול משבשי התנועה. למרבה הפלא, המשטרה עמדה מנגד ואפשרה את חסימת הכבישים. אימת היועצת המשפטית ואימת התקשורת נפלה גם עליה.   

גם ראש הממשלה נתניהו חושש מההפגנות. מצד אחד הוא אחוז אימה מהבייס התומך בו. מאידך הוא חושש כאמור ממטה משפחות החטופים ולכן משתדל ללכת בין הטיפות כדרכו ולמשוך זמן (כפי שתואר לעיל).

מי שבאמת חגגו וחיככו ידיים בהנאה, היו החמאס ואיראן, שדיווחו בהבלטה על הפגנות המחאה בישראל, תוך שהם מצטטים את התקשורת הישראלית על "מיליוני מפגינים נגד המשך המלחמה".  

בין לבין נמשך השבוע המאבק התקשורתי נגד ניסיונו של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן לבדוק את כשלי המחדל שהוביל לטבח הנורא. למגינת ליבו של השמאל, מגבש אנגלמן את הדו"ח שלו סביב כשלי הצבא, בעוד שהם מבקשים שיתמקד נגד הדרג המדיני. מכאן קלה דרכם לתקוף את אנגלמן באופן ישיר כעושה דברו של ראש הממשלה. "מתניהו בעד נתניהו", הם מלהגים כדי לקבע זאת בדעת הקהל.

האבסורד זועק: אנגלמן נחשב ל"שומר סף", דבר שלא מונע מהשמאל לתקוף אותו, בעוד שהוא עצמו דורש מהממשלה להימנע מלתקוף את היועצת המשפטית בהיותה "שומרת סף". אמור לי מה סדר היום שלך, ואומר לך מי "שומרי הסף" שלך. 

באופן דומה מנסה התקשורת לגונן על ראש אמ"ן לשעבר, אהרון חליווה, שהקלטות שלו פורסמו השבוע "במפתיע". חליווה מנסה להרחיק מעצמו אחריות, בשפה גסה ובטון מתגונן. קשה להאמין למילה מפיו אבל בתקשורת, גם לזה יימצא הסבר כל עוד זה משרת את "הקו הנכון".

שורפי הקולות

מה שהשמאל עושה כעת לבני גנץ, מזכיר מאד את מה שניסה לעשות לבן גביר בבחירות 2021, רק שהפעם בצורה הפוכה. באותה מערכת בחירות, פעל השמאל ככל יכולתו כדי לגרום לבן גביר לרוץ לבד, מתוך מטרה שהוא לא יעבור את אחוז החסימה ובכך ישרוף כמה שיותר קולות לגוש הימין. הדבר כבר קרה בסבבי הבחירות הקודמים, כאשר בן גביר נחשב לשורף הראשי של קולות הימין.

באותם ימים כתבתי כאן ב"מקור נאמן" על שיחה שקיימתי עם איש שמאל חיפאי, שסיפר לי בגילוי לב, כיצד הוא וחבריו נוהגים להיכנס לכל הסקרים המופצים ברשתות החברתיות ולהצביע שם באופן מלאכותי עבור בן גביר, כדי לגרום לו לחשוב שיש לו כוח אלקטוראלי גדול, ובכך לעודד אותו להתמודד לבד. בסופו של דבר בן גביר לא התפתה למניפולציה הזו, התאחד עם סמוטריץ' והשניים התמודדו יחד. הדבר אמנם לא עזר באותה מערכת בחירות לגוש הימין להקים ממשלה, דבר שקרה רק בבחירות לאחר מכן (בסבב החמישי), אך העיד על התופעה: השמאל ניסה להתערב בתוך גוש הימין כדי לגרום לפיצולו ולשריפת קולותיו.

הפעם זה הולך הפוך: לשמאל יש רצון למנוע מבני גנץ לרוץ בנפרד, מחשש שיחזור על תקדים מרצ, שהתמודדה בבחירות האחרונות לבדה ושרפה ארבעה מנדטים לגוש מתנגדי נתניהו. האשמה אז נפלה על יו"ר העבודה דאז מירב מיכאלי, שסירבה לאיחוד בין שתי המפלגות. הפעם נחוש השמאל למנוע זאת ולכן הלחץ על גנץ ילך ויגבר ככל שנתקרב לבחירות.

בדיוק מהסיבה הזו, יש רצון עז בגוש הימין לעודד את גנץ לרוץ עד הסוף. אם ייכשל ולא יעבור את אחוז החסימה, הוא ישרוף קולות למחנה המרכז-שמאל. מאידך, אם יעבור, הוא עשוי  להצטרף לגוש נתניהו עקב סלידתו מכל מפלגות השמאל והקפלניסטים, אותם הוא רואה אשמים בדרדור מעמדו בסקרים. גנץ מאמין שהלחץ שהפעילו עליו לעזוב בזמנו את הממשלה, הוא שגרם לירידתו הדראסטית בסקרים מ-37 מנדטים ועד למצבו הנוכחי – סביב אחוז החסימה.

כך או כך בשמאל כבר החלו הלחצים על גנץ והדבר מתבטא בשורת מאמרים נגדו. המוטו המרכזי: גנץ מהווה את הסכנה הגדולה ביותר למחנה שרוצה להחליף את נתניהו. במסגרת זו נטען כלפיו כי הוא נחשב למפר הסכמים ומפרק שותפויות פוליטיות סדרתי. דוגמאות לא חסרות: בוגי יעלון, יאיר לפיד, גבי אשכנזי, גדעון סער וגדי איזנקוט. כולם צעדו עמו יחד ובסופו של דבר נפרדו – חלקם בטריקת דלת. "הוא לא מצליח להחזיק ולתחזק שותפות עם אף אחד מאנשיו", נטען כלפיו.

גנץ כאמור מנסה להתעלם מכל רעשי הרקע ובמפלגתו מציינים כי הם מתכוונים להתמודד עד הסוף בראשותו "על אפם וחמתם של מפעילי הרעל". לאחרונה השיקו שם קמפיין תחת הכותרת: "ישראל עוברת להסכמות", שנועד להזכיר את הקמפיין הקודם: "ישראל לפני הכל". אפשר להעריך בזהירות, שאם גנץ יעבור את אחוז החסימה, הוא לא ישלול השתתפות בממשלת נתניהו, ולו כדי לראות את עיניהם הכלות של מבקשי רעתו מכל מפלגות האופוזיציה.

חבל הצלה

יש הטוענים בעקשנות שגנץ לא ימתין עד הבחירות, וכבר בקרוב יצטרף לקואליציה. ההיגיון פשוט: אין לו מה להפסיד, ואולי רק להרוויח. לפי דיווחו של מיכאל שמש (כאן 11), יו"ר "המחנה הממלכתי" מקיים התייעצויות ממשיות על חזרה לממשלה לצורך עסקת חטופים, מהלך שעלול להתנגש בהתנגדות החריפה הצפויה מצד בן גביר וסמוטריץ'.

עד כה דיברו באופוזיציה (יאיר לפיד) על מתן "רשת ביטחון" מבחוץ, אך גנץ הולך רחוק יותר, ולא שולל כניסה מחודשת לממשלה. ח"כ אלון שוסטר נשאל על כך והשיב: "כרגע אין מגעים, אבל אם זו הדרך לשחרור חטופים, זה מה שנעשה. לא ניתן להם למות".

העובדה שגנץ כרגע מכחיש את הידיעות האלה לא אומרת שאין אמת בדבר הזה. בעבר הכחיש לא מעט פעמים מגעים כאלה ואחרים שקיים עם נתניהו על מנת לחבור אליו. בשיחות סגורות הוא כבר אמר כבר לפני חודשים כי כניסה חוזרת לממשלה היא לא עניין פסול.

בהקשר זה צריך להזכיר כי גנץ הצליח בקדנציה הנוכחית לאבד את שני השותפים שלו, גדעון סער וגדי איזנקוט. מתנגדיו אומרים כי עובדה זו מלמדת ששותפות עמו היא בעייתית. יעידו על כך גבי אשכנזי, משה בוגי יעלון, יאיר לפיד ועוד. תמיד זה נגמר בפיצוץ רע.

אם יצטרף לממשלת נתניהו, זו לא תהיה הפעם הראשונה שגנץ מתנדב להציל אותו. בפעם הראשונה הקים עמו את "ממשלת החירום" בקורונה, שותפות שנגמרה כאשר נתניהו מצא פרצה להתחמק מהרוטציה. בהמשך, במלחמה הנוכחית, שב ונכנס לממשלה, זינק בסקרים, אך נכנע ללחצי השמאל ופרש. כעת מדובר ב"פעם שלישית", מה שגורם לתקשורת להתפלץ ולהגיב בלעג: "כמו ביוב שעולה על גדותיו אחרי הגשם הראשון, שוב חוזר רעיון הצטרפותו של גנץ לממשלת נתניהו".

כאמור אם זה יקרה, גנץ עשוי להרוויח: יעביר את העסקה בקולותיו ויגיע לבחירות עם הקמפיין "אני זה שהחזרתי את החטופים". מי שעלול לסכל את הקרדיט הוא כמובן נתניהו, שיידע היטב להרחיקו מהממשלה עוד לפני מועד הבחירות. נתניהו יאפשר לו את הקרדיט על החטופים, רק כדי לקחת ממנו את הקרדיט בקלפי. במקרה זה גנץ עוד יגלה, כי מי שמציל את נתניהו, נשאר תמיד זה שצריך הצלה.

בין לוויין ללוליין

מבחינת הקואליציה, כניסתו של גנץ בשלב זה אינה מוסיפה דבר. גם אם בן גביר או סמוטריץ' יחליטו לפרוש במחאה על עסקת חטופים, אין לכך משמעות ממשית בזמן הפגרה, תקופה שבה אי אפשר להפיל ממשלה. רק בתחילת חשוון תשפ"ו ייפתח חלון ההזדמנויות להכרעה פרלמנטרית. במונחים פוליטיים, מדובר בנצח. גנץ מודע לכך, אבל מבחינתו מדובר בחבל הצלה הכרחי ומיידי.

בתוך כך דווח, כי נתניהו מגביר את פגישותיו הפוליטיות לקראת אפשרות של בחירות מוקדמות. עמדתו הרשמית שוללת זאת, אך ברור שגם הוא מבין את גובה המהמורות שבדרך. אחת הבעיות המרכזיות: הפיצול האפשרי בגוש. בעבר השקיע נתניהו מאמצים לאחד את כל הפלגים, עד כדי שריון נציג "הציונות הדתית" (אופיר סופר) בליכוד, כדי למנוע שריפת קולות. כעת, לנוכח האיבה בין בן גביר לסמוטריץ', החיבור נראה כמעט בלתי אפשרי, בעוד הסקרים כבר רומזים על סכנת אי־מעבר של סמוטריץ' את אחוז החסימה.

לצד זאת בוחן נתניהו הקמת "מפלגת לוויין" מימין, כתובת לבוחרים שאינם רוצים להצביע לא לליכוד, לא לבן גביר ולא לסמוטריץ'. החשש ברור: הקולות הללו עלולים לנדוד אל בנט או לליברמן. בין השמות המוזכרים: יוסי כהן, עופר וינטר ודדי שמחי. כמו תמיד אצל נתניהו כל האפשרויות על השולחן. הלוליין הפוליטי מחפש לוויין שיאפשר לו קליטת בוחרים באופן עקיף. 

בליכוד כבר אומרים בחיוך עוקצני: גם לוויינים בסוף שורפים דלק. השאלה היחידה היא, האם ינחתו בקלפי, או יתרסקו בדרך.

הפרדוקס הערבי

מלבד המטרה לגרום לגנץ לפרוש מהמרוץ, למחנה אנטי-נתניהו יש מטרה נוספת, והיא פרדוקסלית: לצמצם את כוחן של המפלגות הערביות, ואפילו לתמוך בפסילת בל"ד. הסיבה פשוטה: בנט, איזנקוט וליברמן לא יוכלו לשבת יחד עם המפלגות הערביות באותה ממשלה.

רק לאחרונה, איזנקוט אמר זאת מפורשות כשהצהיר שרע"מ לא תשתתף בקואליציה עתידית, כיון שאינה תואמת את "תנאי הציונות הלאומית והממלכתית". בנט הצהיר על כך בעבר באומרו שבממשלתו יהיו "רק מי שיכולים לשבת איתו בנגמ"ש", וליברמן אמר לפני כשנה, "לא אשב בממשלה עם רע"מ". לפיכך, האינטרס שלהם הוא לגמד את כוחן של המפלגות הערביות, כך שלא יגזלו קולות ממחנה השמאל.

ההיגיון הפוליטי פשוט: כשהמפלגות הערביות רע"מ, חד"ש-תע"ל ובל"ד מתאחדות לכדי רשימה אחת, כוחן גדל והן מכניסות יותר מנדטים לכנסת. אך מה שהצטייר בעבר כהיגיון, הופך כיום לחרב פיפיות שחותכת היישר בבשר החי של גוש השמאל-מרכז. איחוד המפלגות הערביות, פוגע בסופו של דבר בסיכוייו של המחנה הזה להקים ממשלה.

התופעה נחשפת שוב ושוב בסקרים האחרונים: כשהמפלגות הערביות מתפצלות, קולות רבים בציבור הערבי אינם יודעים למי להצביע. חלקם נשארים בבית, וחלקם הקטן זולג לעבר מפלגות אחרות בגוש המרכז-שמאל כמו "יש עתיד" או "הדמוקרטים". אותם מנדטים, שבעבר היו בבחינת "תקווה" עבור גוש המרכז-שמאל, עוברים כעת באופן כמעט אוטומטי לרשימה המאוחדת. זהו לא "איחוד כוחות", אלא "הנדסה פוליטית" מתוחכמת, שגורמת למנדטים לנדוד ממחנה אחד למשנהו.

ההשלכות הרות-גורל עבור המחנה ששואף להחליף את נתניהו: על כל מנדט שנוסף לכוחן של המפלגות הערביות כתוצאה מהאיחוד ביניהן, עלולות מפלגות המרכז-שמאל לאבד מנדט יקר שבא על חשבונן. פתאום, קולות שבעבר התפזרו בין יאיר לפיד, בני גנץ ואף מפלגת העבודה, מתרכזים אצל הרשימה הערבית, דבר שמקטין את סיכוי השמאל-מרכז לקבל 61 מנדטים.

המיתוס איפוא על "האיחוד" שהולך לחזק את גוש השמאל, מתברר כמסך עשן שכל תפקידו הוא להסתיר את המציאות העגומה מבחינתם: ככל שהמפלגות הערביות יגדילו את כוחן, יפחתו הסיכויים להקמת "ממשלת שינוי", אלא אם איזנקוט, בנט וליברמן יחליטו ללכת שוב עם הערבים. כאמור, לעת עתה מכריזים כל השלושה כי ימנעו מכך.

המפלגות הערביות מתעלמות מרעשי הרקע. במפגש שהתקיים לאחרונה ביפו בין בכירי ארבע מפלגותיהן, הם הסכימו להמשיך במגעים לצורך איחוד אפשרי להתמודדות בבחירות. בעבר, בבחירות 2020, זכה האיחוד הזה ב-15 מנדטים, ועתה הם משוכנעים שאם יתאחדו, יוכלו להיות המפלגה השנייה בכנסת עם 16-17 מנדטים. האיחוד יהיה טכני בלבד ולאחר מכן הן יתפזרו כל מפלגה לדרכה.

ובעוד השמאל שואף לצמצם את כוחן של המפלגות הערביות, מעוניינים במחנה נתניהו לעשות הכל כדי שכל המפלגות הערביות יתמודדו יחד. לגודל האבסורד, הפעם לליכוד יש אינטרס שלא להגיש את התביעה הקבועה לוועדת הבחירות לפסול את בל"ד. במקביל ייתכן שבקרוב נראה את הליכוד מסביר בערבית מדוע כדאי להצביע למפלגות הערביות, ובלבד שהערבים ינהרו בהמוניהם לקלפיות.

התבטאויות בוטות

הוויכוח הפומבי השבוע בין שר המשפטים יריב לוין לח"כ טלי גוטליב, אליו הצטרף גם השר שקלי, מסמל עד כמה הפריימריז בליכוד נותנים את אותותיהם, עוד טרם הוכרז על הקדמת הבחירות.

היה זה לאחר שח"כ גוטליב השתלחה במאבטחים שהוציאו אותה מאולם ביהמ"ש בעת הדיון בפרשת קאטרגייט. בהמשך תקפה גם את השר לוין וטענה כי הוא "מחזק את פשעי השופטים נגד חברי הכנסת". בתגובה יצא נגדה לוין, בשצף קצף וטען כי הזדעזע מהתנהגותה המבישה כלפי מאבטחי ביהמ"ש. "ההשתלחויות שלה כלפי ראה"מ, שרים וחברים לסיעה גורמות נזק אדיר לליכוד, כשאנו בפתחה של שנת בחירות".

במערכת הפוליטית מפרשים את התנהלותה של ח"כ גוטליב, כרצון לצוד את עיני בוחרי הליכוד במאבקי הפריימריז הקרובים. מדובר במלחמה פנימית וסמויה בתוך המפלגה, רחוק מעיני התקשורת, בין הדמויות הבולטות והחריפות ביותר במפלגה: נשות הליכוד, הנאבקות ביניהן מי תהיה הבכירה ברשימה.

השרה מירי רגב, שבעבר הצהירה כי היא רואה עצמה בעתיד כמועמדת ליו"ר הליכוד, מוקמה בפריימריז בצמרת הרשימה, אך מצבה כיום פחות בטוח. למרות שתיק החקירה נגדה נסגר לאחרונה, הפרסומים והביקורת הציבורית עדיין מרחפים מעל ראשה ומאיימים על מעמדה לקראת הפריימריז הבאים. ייתכן שהשנים האחרונות שחקו מעט את כוחה בקרב המתפקדים.

מנגד, ח"כ גוטליב, מתמידה במאבק נגד מערכת המשפט והתקשורת, ומקווה לקצור בכך פירות פוליטיים. התבטאויותיה הבוטות והישירות, שמזינות שערוריות יום-יומיות, אולי מרחיקות ממנה את "המרכז הרך", אך מחזקות את מעמדה בקרב ליבת הבוחרים. גם השרה לשעבר ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, המרבה להתבטא בכל הזדמנות בעד לומדי התורה וראויה לשכר שיחה נאה, זוכה לתמיכה פנימית רחבה בבייס הליכודי, שתסייע לה לטפס גבוה ברשימה.

לצד שלושתן יש גם את ה"זרם השקט" בליכוד, הנאבק לשרוד. מדובר בין השאר בשרה גילה גמליאל, שנמצאת שנים רבות בצמרת המפלגה ומחזיקה תיקים חשובים, אך אינה מהקולות הבולטים (והבוטים) ביותר במפלגה. כוחה נובע ממעמד ותיק ומקשרים פנים-מפלגתיים.

לצדה פועלות חברות כנסת כמו קטי שטרית ואתי עטיה, הנחשבות לוותיקות יחסית, שאינן מייצרות כותרות דרמטיות. הן פועלות בעיקר בוועדות הכנסת, עושות עבודה פרלמנטרית שקטה ואיכותית ומייצגות את הזרם היותר ממלכתי ושקט במפלגה. מיקומן תלוי בעיקר בהערכה פנימית של המתפקדים. מנגד, השרה מאי גולן, מייצגת זרם נוסף במפלגה, ומקדמת סדר יום נגד הסתננות ובעד תקיפת השמאל הקיצוני. היא נאבקת על מיקום בינוני-גבוה ברשימה.

מחוץ לכנסת יש את ח"כ לשעבר, ציפי חוטובלי, שגרירת ישראל בבריטניה, שתנסה לשוב  במהרה לחיים הפוליטיים בישראל ולהתמודד על מקום ריאלי וגבוה ברשימה. חוטובלי מהווה איום ישיר על המקומות של חברות הכנסת המכהנות. שם נוסף שמוזכר הוא שמה של עו"ד כנרת בראשי, המוכרת כמשפטנית וכפרשנית פוליטית בולטת, שיוצאת חוצץ נגד מערכת המשפט. בראשי עשויה להוות אלטרנטיבה למי שרואים את גוטליב כקיצונית מדי, אך עדיין רוצים לוחמת נגד המערכת.

בליכוד יודעים כי הקרב האמיתי לא יתנהל באולמות המשפט, אלא בקלפיות הפריימריז.

מבחן האמת 

הנה סיפור שהגיע אלי השבוע מאחד (מעשרת) הקוראים, סיפור שחייב להישמע, במיוחד בימים טעונים אלו. אכתוב אותו במילותיו של הקורא, כדי לשמור על האותנטיות והכנות שבו.

"בשבת האחרונה התפללתי בבית הכנסת הגדול בי-ם, דיבר שם אורח מארה"ב תחת התואר 'ד"ר-הרב', על הצורך להתגייס לצבא, תוך שהוא מרחיב בעניין מזוויות שונות. למחרת לא יכולתי להתאפק וניגשתי אליו: 'האם אני יכול לשאול אותך שאלה?'. הוא הנהן בראשו בהסכמה ולא ידע מה עומד לנחות עליו.

"'עכשיו שבועיים בין-הזמנים', אמרתי לו, 'בכל הארץ בתי מדרשות מלאים בצעירים שלומדים בחופשתם 'מתוך בחירה". ואז שאלתי אותו את שאלת המפתח: 'למה אצלכם במגזר הדת"ל והחרד"ל אני לא רואה אפילו בית מדרש אחד מלא בצעירים? האם אתה יכול להראות בקריית משה בירושלים או באיזו התנחלות שתרצה, בית מדרש מלא בצעירים שלומדים בחופש מתוך בחירה?'

"המשכתי והצבעתי על דוגמא חיה: 'הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, תלמיד חכם חשוב שאיני יודע אם אתה מכיר, מוסר בבין הזמנים שיעור יומי בטהרות. אין שם אפילו מקום לעמוד. אף אחד מהשומעים לא מקבל אפילו כוס שתייה והמקום הומה אדם. האם יש אצלכם רב אחד שיכול למלא את בית המדרש בבין הזמנים?'

"'אני כאן עכשיו בבית כנסת הגדול, והגעתי פעמיים במהלך השבת כדי להיכנס וסגור לגמרי. הלכתי לבית הכנסת הסמוך, באותו סגנון, ומצאתי שני אנשים בלבד שיושבים ומדברים. האם כאשר דיברת על הצורך בגיוס חרדים לצבא, היית מודע לכל מה שאני מספר לך?'

"האיש מולי היה הגון. הוא לא נפנף אותי אלא עצר וחשב מה לענות. לאחר דקה רצופה של שתיקה, ענה לי: 'אין לי תשובה'. אמרתי לו: 'התשובה נמצאת בשאלה עצמה, אי אפשר גם וגם'. לפני שנפרדנו אמרתי לו שאשלח לו תמונות שצילמתי את הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א מוסר שיעור ביום הכי חם ביום ג' (לפני שבוע וחצי – א.ז) כדי שיראה במה מדובר".

רגע מכונן

 מדי שנה בימי בין הזמנים יש בידי הזכות להנחות תוכניות שונות בקעמפים של הישיבות הגדולות, כל פעם בישיבה אחרת. האווירה של ימי בין הזמנים, שמטבעה שונה במהותה, מאפשרת לדון על נושאים מגוונים שאין רגילות לדוש בהם בתוככי הזמן. כמו כן ניתן דרכה להכיר לא מעט את עולמם הפנימי של בני הישיבות בתקופתנו.

בשונה משנים קודמות, הפעם ראיתי משהו שונה ומיוחד, שאי אפשר היה שלא להתרשם ולהתפעל ממנו. כשהתקשורת הכללית עסוקה בקמפיין הסתה מתוזמר שנועד לצייר את עולם התורה באופן שלילי, האמת נחשפה במקום שונה לגמרי.

היה זה בליל רביעי כאשר נקראתי להיות "שופט" בתחרות "נואמים – המילה האחרונה", שארגנה ישיבת "נתיבות אביעזר"-וולפסון, שהתארחה בשעלבים. לצידי ישבו הרב יצחק פינדרוס והרב שלמה קוק, ובהמשך הצטרף הרב שמואל גרינברג ר"ע בית שמש. 

כבר בתחילת הערב, שהיה ארוך במיוחד אך מענג ממש, היה חשוב לשמוע ולראות את הבחורים, העומדים כיום בחוד החנית של גזירת הגיוס, אבל גם ובעיקר בחוד החנית של העצמת לימודם והתחזקותם מול חיצי המלחמה הרוחנית שאנו שרויים בה.

חייב אני להודות שהופתעתי לטובה ואני לא מתכוון לרגשות סרק, אלא לתובנה עמוקה. הופתעתי לא רק מהבגרות והאכפתיות שגילו הבחורים לנאומי חבריהם (גם לא מה"ועד" שלהם), אלא בעיקר מהמסרים שהועברו מהם בסוגיות העומדות על הפרק, תוך כדי הנאומים, לפניהם ואחריהם, כולל בשיחות רקע לפני ואחרי האירוע. היה זה מחזה מרהיב עין לראות את דור העתיד צומח לתפארה באופן מיוחד, בזמן שיש המנסים להציג סיפור אחר לחלוטין.

אמרתי לאחר האירוע לאחד מרבני הישיבה שישב בקהל בקרבת הבחורים, כמו יתר הרבנים שהשתתפו בקעמפ הישיבתי, כי פשוט וברור שאם ניכנס להיכלה הגועש של הישיבה בקרית נוער הירושלמית בימי שיגרה, נראה את הלהט התלמודי ואת הברען הצועק ועולה השמימה בקול גדול וחזק. אבל התפעלתי לא פחות מלראות את צורת ה"בן אדם" שבהם בימי בין הזמנים, בפרט בתקופה כה סוערת.

היה מדהים לראות את הנואמים, שדיברו כולם בצורה מכובדת, ונגעו בנקודות רגישות שרובן ככולן הן אבני דרך מעולמם הנפשי והרוחני של בני הישיבות, עושים זאת בטוב טעם בנימוקים מיוחדים ומעוררי השתאות. הדברים והדוברים העידו יותר מכל על אומרם ואומריהם, ובעיקר על הרצונות החבויים שבתוככי ליבם: חיפוש להכיר יותר את עצמם, להבין שבבנייה נכונה אפשר להגשים את שאיפותיהם האמיתיות. רק כך יוכלו להגיע רחוק.

יצאתי מהאירוע בשעת ליל מאוחרת מאד בדרכי לחיפה, אבל כל הדרך התנגנה בי מנגינת הנכבדות, אותה ניתן היה לראות בצעירים שהם עתיד העם היהודי כולו, את השאיפות האמיתיות, את הבגרות הנדרשת להתמודדות נגד גזירות לא פשוטות המפריעות לסדר יומם ושלוותם. בטוחני, שלצוות הישיבה יש זכות מכרעת בהעמדת הבונים הללו לתפארה, אבל הבחורים מצד עצמם ראויים להערכה על עמידתם האיתנה גם בימי הקעמפ, במראיהם, התנהגותם ואחדותם.

כאשר כך נראים ונשמעים בני הישיבות בתקופתנו, אפשר בהחלט לחוש בטוחים מול המציאות המאיימת, ומול קמפיין ההסתה התקשורתי נגד לומדי התורה.

דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

"עוצרים למענם": סיסמת שביתת המחאה השבוע למען החטופים והשיבושים בכבישים, לא יצרו אחדות. להפך. הם גרמו לפילוג, כאשר חלק ממשפחות החטופים טענו כי "יום העצירה" רק יעכב את שחרור יקיריהן. התקשורת, כדרכה, נטתה לצד המחאות ועודדה את השיבושים.

"פסגת העולם": המפגש באלסקה בין טראמפ לפוטין ניסה להביא לסיום המלחמה באוקראינה. בפועל, פוטין לא התחייב לעצור, וטראמפ הפנה את מאמציו לשכנע את זלנסקי לוותר על דונבאס. בשורה אין.

ריבונות ביו"ש: יוזמת מקרון להכרזה חד־צדדית על מדינה פלשתינית מעוררת בירושלים מחשבות על צעד תגובה: החלת ריבונות רשמית ביהודה ושומרון. נתניהו רמז לכך בביקורו בעפרה. האם חלומו של הימין בדבר החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון עומד להתגשם?

נאום התבוסה: נשיא איראן פזשכיאן, האיש השני בחשיבותו בארצו אחרי חמינאי,  חשף בפומבי את מצוקת המים של ארצו, האינפלציה והחולשה הכלכלית. במשמרות המהפכה כעסו על "הכביסה המלוכלכת" שנשטפה בחוץ, וניסו לאזן את המבוכה בעוד איום על ישראל.

לחץ אטומי: הפעם לא נגד איראן, אלא נגד חמאס. ראה"מ נתניהו טען בפני בכירי צה"ל כי הארגון בלחץ אטומי, ויש ללחוץ עליו לעסקה בתנאים טובים יותר. במערכת הביטחון תוהים אם זו הערכה או תירוץ.

מלחמת שופטים: פרשת "קטארגייט" מספקת עימות נוסף: שופט השלום, מנחם מזרחי, מקל עם יונתן אוריך, בעוד שופט המחוזי עמית מיכלס, מחמיר זו הפעם הרביעית. בשני הצדדים כבר יש לשניים כינויים קבועים: "השופט הקפלניסט" מול "השופט הביביסט".

@1ביטול ויזה:@2 בשבוע שעבר צוטטו בתקשורת דבריו של ח"כ שמחה רוטמן, שהתפרשו נגד ציבור לומדי התורה, או לפחות כאי הזדהות עם כאב מעצרם של בני הישיבות, וניסיון לשלול את  הלגיטימציה להמשך לימודם. התשלום הגיע מהר מאד מכיוון אחר: אוסטרליה ביטלה את הוויזה של רוטמן, שאמור היה לבקר בה ואסרה את כניסתו בנימוק של "הפצת שנאה ופילוג והתבטאויות שנויות במחלוקת".

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'