הגאון רבי יהודה צדקה זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת פורת יוסף, מבאר בספרו 'וזאת ליהודה' טעם נכון למנהג להדליק את נרות החנוכה בצד שמאל של הנכנס לבית. מימין ניצבת המזוזה ומשמאל נרות החנוכה, והדבר איננו מקרי. יסודו שיש בנרות החנוכה כוח פנימי להאיר את החושך הגדול.
כשאדם מתבונן במעשה ההדלקה הוא רואה פלא: שלהבת זכה ומאירה יוצאת מתוך חומר גשמי חשוך – שמן גס ופתילה שאין בהם אור מצד עצמם. דווקא מתוך אותו חומר עכור בוקעת השלהבת הנפלאה. בכך מתגלה תוכנו העמוק של חג החנוכה כפי שתיקנו לנו חז״ל, משום שבאותם ימים האיר אור גדול בתוך חשכת הגלות.
זו הייתה תקופה קשה שבה התפתחו מינים ואפיקורסים בישראל, שכפרו בתורה שבעל פה ואף בעצם מציאותו של אלוקים בישראל, שלפירושו שהשפע האלוקי שורה בליבות חכמי ישראל. בתוך אותו חושך בקע כוחם של בני חשמונאי, הכוהנים הגיבורים שהתמודדו עם האפלה הרוחנית והאירו את הנשמות. מהות הנס, מהלך הישועה, משתקפים בהדלקת הנר – שלהבת קטנה היוצאת ממעמקי החושך ומאירה את המציאות.
רבי יהודה צדקה מוסיף ומבאר שכאשר יהודי יוצא מביתו הוא מביט באופן טבעי לצד ימין, ושם הוא פוגש את נרות החנוכה. בכך הוא לומד מסר יסודי: ביתו של יהודי הוא מבצרו הרוחני, המקום שבו הוא מגדל את ילדיו ושומר על הגחלת מפני הרוחות הזרות שבחוץ. עם זאת, יש צורך לצאת לרחוב, אל רחובה של עיר, ושם עליו לזכור שתפקידו להביא עמו את האור שטיפח בביתו. כשהוא יוצא עם אור זה אל החוץ הוא זוכה להאיר את עיניהם של ישראל, את אחינו שאולי רחוקים יותר, לקרב אותם, ובו בזמן להישמר מפני חשכת הרחוב שלא תיגע בו חלילה.
ומשום כך, כאשר האדם שב אל ביתו, מימינו עומדת המזוזה, השומרת את הפתח ומגבילה את כוחם של המזיקים. הרחוב מגיע עד מקום המזוזה, אך משם ואילך האדם נכנס אל תחום טהרתו, כשהוא נקי מחלאת הרחוב ומן הדברים המחשיכים שבו.
ימי החנוכה מטילים עלינו חובה נפלאה לפרסם את הנס ועניינו, לפרסם בעולם וברבים שיש אלוקים בישראל, שיש אור אלוקי החבוי בתוך עולם מלא חושך. צריך רק לחפשו, וכשיהודי מבקש את האור באמת, הוא בוקע ועולה מאליו ומאיר לכל העולם.
שבת שלום ומבורך.
