נדוניה מכובדת העניק רבי משולם אויערבך, בנו של הגאון רבי מאיר אויערבך מקאליש ורבה של ירושלים, בעל ה-'אמרי בינה', לעילוי המפורסם שנשא את נכדתו. שמעו הגדול של הגאון הצעיר רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זיע״א, בן רבו של בריסק, יצא למרחוק, והכול היללוהו ושיבחוהו. כאשר זכה רבי משולם באוצר זה לנכדתו מרת הענדל, לא חסך מממונו והעניק לחתן, מלבד הנדוניה, אף בית דירות גדול בוורשה, כדי שיוכל לשקוד על התורה בנחת ואת פרנסתו להפיק מדמי השכירות החודשיים.
כמה שנים לאחר מכן, כאשר האמירו מחירי הנדל״ן בוורשה ושוויו של הנכס עלה מאוד, החליט רבי יצחק זאב למכור את הבניין ולחסוך את הטירדות הכרוכות בגביית דמי השכירות ובטיפול בשוכרים. הוא מצא איש עסקים מקומי שגילה עניין בקניית הנכס, ונכנס עמו במשא ומתן. אלא שעיכובים שונים צצו, והעסקה לא יצאה אל הפועל עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, אשר טרפה את כל סדרי החיים והשביתה לחלוטין את המסחר.
לאחר שוך הקרבות, כאשר חזר העולם מעט לסדרו, זינק ערך הדירות בעיר ורשה לגבהים חדשים, שכן בתים רבים נחרבו במהלך המלחמה והביקוש הגיע לשיא. כעת התפנה הרב מבריסק למכור את הבית שמחירו עלה בינתיים עוד יותר, ובכסף זה קיווה שיוכל לשבת על התורה במנוחה. שוב תר אחר קונים, ומיד נמצאו כאלה, וביקש לגמור את העסקה. אולם כאשר באו שני הצדדים אל בניין העירייה כדי להעביר את הבעלות, הופתעו לגלות שהבית כלל אינו רשום על שמו. הנכס שהיה שלו לרשות גמורה, רשום היה על שמו של אדם זר, שאותו לא הכיר כלל.
לאחר דרישה וחקירה התבררה תרמית קשה: אותו איש עסקים שניהל עם הגרי״ז את המשא ומתן לפני המלחמה זייף את חתימתו של הרב, העביר את הבית לרשותו למרות שהעסקה לא בוצעה מעולם, מכר אותו לאחר – וכך נותר הרב מבריסק נקי מנכסיו. הרב קרא אליו את אותו סוחר והציג בפניו את המסמכים המוכיחים את הגזל. השאלה שניצבה מולו הייתה חריפה: כיצד מכרת את ביתי שלי לאדם אחר? חוורו פני הסוחר שנחשף בקלונו, והוא הודה במבוכה עצומה: הצרה שפקדה אותו והפסדו הגדול דחפוהו למעשה חמור זה. הוא זייף את החתימה, העביר את הבית לשמו וגרף הון רב, אך לא שרתה בו ברכה ובתוך זמן קצר הפסיד את הכול. אילו היה הכסף בידו היה משיבו לרב בשלמות, אך עתה נותר חסר כל, ובוש הוא במעשיו אך את הנעשה אין להשיב.
באותה שעה שבה נודע לרב מבריסק שאיבד את כל הונו, לא אבדו עשתונותיו ולא בא לידי כעס. הוא הרהר: מה אעשה לאדם זה שגזל ממני את כל רכושי? וכי אמסור אותו לשלטונות? מוטב שאעסוק ב״שער הבטחון״ שבחובות הלבבות, וכך אדע להאמין ולבטוח בבורא שהכול נעשה ברצונו. לימים סיפר לתלמידיו: אנשים סבורים שעשיר הוא מי שיש לו בית דירות גדול בוורשה. אבל האמת היא שעשיר הוא מי שיש בליבו ובאמונתו את ״שער הביטחון״ שבחובות הלבבות.
לימים, כאשר סיפר זאת לתלמידיו, אמר להם: "אנשים סבורים שעשיר הוא זה שיש לו בית דירות גדול בוורשה, אולם כך האמת היא עשיר הוא מי שיש לו בליבו ובאמונתו את 'שער הבטחון' שבספר 'חובות הלבבות'…"
דברים אלו מאירים את פרשת יוסף, שנאמר בה: ״כי אם זכרתני… והזכרתני אל פרעה… ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו״. וכתב רש״י: מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר ״אשרי הגבר אשר שם מבטחו בד׳ ולא פנה אל רהבים״. במדרש נאמר: ״אשרי הגבר אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף; ולא פנה אל רהבים – זה יוסף שפנה לשר המשקים״. ותמוה: אם יוסף בעל ביטחון, מדוע נענש? וביאר הבית הלוי יסוד גדול: ההשתדלות הותרה לאדם כדי להשקיט את לבו, אך מי ששלם במידת הביטחון, ככל שמדרגתו גבוהה כך עליו למעט בהשתדלות. מה שמותר לאחד אסור לחברו. אדם גדול בביטחון נדרש להישען על ה׳ לבדו. משום כך דווקא מפני שיוסף היה בעל ביטחון גמור ועליו נאמר ״אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו״ – לכך נתבע על פנייתו לשר המשקים, כי מדרגתו חייבה שלא לפנות כלל ואף לא בדיבור קל.
בספר 'יחל ומחוללו' מובא בשם האדמו״ר מצ׳ורטקוב פירוש נוסף: יוסף ביקש בתחילה משר המשקים ״זכרתני״, אך מיד חזר בו והתפלל שהקב״ה יסיר מלב השר את זכר הבקשה. וכך היה – ״ולא זכר שר המשקים את יוסף״ – מפני ש״וישכחהו״, הקב״ה נענה לתפילתו של יוסף שישכח.
מכאן הכלל הגדול: בענייני ביטחון והשתדלות יש לכל אדם את השולחן ערוך שלו. מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט״א העיד כמה פעמים שראה את הגרי״ז שוקל היטב אם פעולה מסוימת היא השתדלות הכרחית או מיותרת לפי מדרגתו, ולבסוף נמנע מפעולה שראתה לו כפוגמת בביטחון. אמו סיפרה ששאלה פעם את הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל על גבולות ההשתדלות, והשיב שאין כלל אחד לזה, אך בוודאי אין להרבות יתר על המידה בענייני העולם הזה ולהפסיד זמן מחיי נצח. אם עסק הפרנסה נעשה לשם שמים, כדי לחנך ילדים לתורה וליראת שמים, הרי הוא עצמו נהפך לרוחניות ממש.
ובכך מיושבת גם הנהגתו של מרן הגראי״ל שטיינמן זצ״ל. ראש כולל שהתאנח בפניו על קשיי התקציב ועל כך שאינו מסוגל להחזיק מאה ועשרים אברכים, קיבל ממנו עידוד וברכה ואף עצה להוסיף עוד עשרים. לאחר זמן שב שוב לראש הישיבה וסיפר ששמחו של ה׳ סייע בידו וכעת הוא קרוב למאתיים אברכים. כעת שאל אם כדאי להוסיף עוד. אמר לו הרב: לא, אל תוסיף, ואף המאתיים בסכנה. תמה ראש הכולל: מה נשתנה? והשיב הרב בפשטות: אז הרגשת שאינך יכול כלל והיית תלוי בבורא בלבד, ולכן יכולת להוסיף; כעת אמרת שהתבססת, ונשמעה בקולך תחושה שאתה מסתדר לבד. וכיון שכך – יש סכנה אף למצב הקיים.
מכל הדברים הללו מתברר מהי מידת העושר האמיתי: לא נכסים חיצוניים, אלא בטחון אמיתי בה׳ יתברך, הבוקע מלב מי שהפנים את דברי שער הביטחון וידע כי כל אשר יעשה ה׳ – לטובה.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
