עיתון המבשר, מביטאוני אגודת ישראל, המזווה עם סיעת שלומי אמונים בראשות ח"כ מאיר פרוש, יוצא מתקפה חריפה בעקבות מעצר הבחור יאיר סעדה מישיבת 'כסא רחמים' וקורא לציבור "לא להתרגל".
העיתון פרסם ידיעה מרכזית על המעצר בכותרות הראשיות שם נכתב כי זעזוע בעולם התורה לאחר שהמשטרה הצבאית עצרה את הב' יאיר סעדה, מבחירי התלמידים בישיבת ישיבת כסא רחמים, בביתו שבבאר שבע. המעצר בוצע לאחר שלא התייצב לשירות צבאי, זאת בהתאם להוראותיהם הברורות של מרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א, כפי שנוהגים אלפי בני ישיבות ברחבי הארץ.
ביהדות הנאמנה רואים במעצר זה חציית קו אדום נוספת. “כאשר תלמיד ישיבה חולה נעצר מתוך מיטתו, לאחר שהוריו מתחננים ומסבירים את מצבו, מדובר בפגיעה קשה לא רק בו, אלא בכבוד התורה כולה”, אומרים גורמים בציבור. לדבריהם, דווקא בימים טעונים אלו, הקריאה היא להרבות בתפילה, להתחזק באמונה ולעמוד באחדות מלאה סביב לומדי התורה, מתוך אמונה כי רק כך ניתן לעמוד בניסיון הקשה העובר על עולם הישיבות.
במאמר מיוחד שצורף לידיעה נכתבו הדברים הבאים:
בתחילה הזדעזענו.
מעצרים ראשונים של בחורי ישיבה טלטלו את עולם התורה. דיברנו על קו אדום שנחצה, הבטחנו לעצמנו שלא נתרגל ושלא נעבור לסדר היום. אלא שככל שהמקרים חזרו על עצמם, התגנב חשש שקט ומסוכן. הזעזוע נחלש. הידיעה הבאה כבר איננה עוצרת את הנשימה. וכאן בדיוק טמונה הסכנה.
אסור שזה יקרה. אסור שהלב יתרגל. אסור שנלמד לחיות עם מציאות שבה בחור ישיבה נעצר בעוון לימוד התורה והעולם ממשיך הלאה כמעט כרגיל. ההרגל איננו הגנה אלא שחיקה, וברגע שהשחיקה מתחילה הערבות מתחילה להיסדק.
השבוע, בפרשת השבוע, אנו פוגשים את אחד הרגעים המכוננים ביותר של אחריות וערבות. יהודה ניגש אל יוסף כדי להציל את בנימין, ומסביר במילים קצרות וחדות מדוע הוא מתמסר לעניין הזה יותר מכל אחיו: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר. לא נאום, לא טיעון ארוך, אלא קביעה אחת שמכילה הכול.
חז"ל ראו בדבריו של יהודה את יסוד מושג הערבות. ערבות שאיננה סיוע מן הצד אלא עמידה ממש במקום האחר. הערב איננו רק מגן עליו אלא רואה את עצמו כאילו הוא עצמו עומד שם. ולכן יהודה נלחם על בנימין כפי שאדם נלחם על עצמו.
ומכאן גם דברי חז"ל הידועים: כל ישראל ערבים זה לזה. לא רק במובן שכל אחד תורם לשלם הכללי, ולא רק בכך שכל אחד משפיע על חברו, אלא בדרגה עמוקה יותר. עם ישראל הוא גוף אחד. גוף שבו עיקר מציאותו של כל איבר איננה בייחודיותו אלא בהיותו חלק מן הכלל. בנקודה הזו אין הבדל בין אחד לשני.
כאשר מבינים כך את הערבות, אין מקום לחלוקות. לא ישיבה כזו או אחרת, לא מגזר כזה או אחר, לא סגנון ולא עדה. בחור שיושב ולומד תורה ונעצר בשל כך, אנו צריכים לעמוד שם ולערוב לו. נקודה. זה אמור להפריע לנו את סדר היום, לערער את השגרה, לא לתת מנוח.
בוודאי כאשר מדובר בסיטואציה שבה אותו בחור נשלף ממיטתו בעודו קודח מחום, לאחר שהובא לביתו בשל מצבו הרפואי, הזעזוע צריך להיות עמוק פי כמה. לא משום שהמיטה היא המקום, אלא משום שהאכזריות נחשפת במלוא חריפותה. כאן כבר אי אפשר לומר שזה עוד מקרה שגרתי.
השבוע גם סיימנו את ימי החנוכה. ימים שבהם דיברנו על אור מול חושך, על עמידה עיקשת מול גזירות, על כך שלא מתרגלים למציאות שבה מנסים לעקור את עולם התורה. דווקא כעת, מיד לאחר שהנרות כבו, המבחן האמיתי מתחיל. האם הלהבה תפרוץ החוצה או שהוא תדעך יחד עם הפתילות.
אם כל ישראל ערבים זה לזה בכל דבר, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחור צעיר שנעצר בעוון לימוד התורה. כאן הערבות איננה רגש חולף אלא חובה. חובה שלא לשתוק. חובה שלא להמשיך הלאה כאילו מדובר בעוד ידיעה חולפת.
הסכנה הגדולה ביותר היא ההשלמה השקטה. הרגע שבו אנו אומרים לעצמנו שכך נראית המציאות. ברגע הזה לא רק בחור אחד נפגע אלא עצם מושג הערבות מאבד מכוחו.
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר איננו פסוק שנקרא בפרשה ונשכח. זו תביעה שחייבת לחלחל פנימה. אם המקרה הזה איננו מפר את סדר יומנו, אם הוא איננו מטלטל אותנו, נצטרך לשאול את עצמנו לא רק מה קורה לבחורים שנעצרו אלא מה קורה לערבות שבינינו.
