החפץ חיים זצ"ל נהג לספר סיפור מדהים, הממחיש עד כמה המבט האנושי עלול להיות מוטעה וחיצוני:
מעשה ביהודי פשוט, בור ועם הארץ, שהגיע לבית הכנסת וראה כיצד פלוני זוכה לכבוד רב: הוא קיבל 'מפטיר' בשבת, ושוב הוזמן ל'עליה' ביום שני. קנאתו של היהודי בערה בו. הוא ניגש לגבאי ודרש הסבר לאפליה. הגבאי הסביר בסבלנות: "לאותו יהודי יש 'יארצייט' (יום שנה) השבוע, לכן הוא קיבל מפטיר בשבת ועליה ביום שני, שחל בדיוק ביום השנה".
"אם כך," הכריז היהודי, "גם לי יש יארצייט ביום שלישי הקרוב, דאג שגם אני אקבל עליה!". הגבאי חייך בביטול: "אבל ביום שלישי אין קריאת התורה". היהודי, שלא האמין לגבאי, הלך לברר אצל מתפלל אחר, שהסביר לו כי קוראים בתורה רק בשני, חמישי, ראש חודש, חנוכה ובתענית ציבור.
באותו רגע נרקם במוחו של האיש רעיון נורא. הוא ניצל את ידידותו עם הפריץ המקומי, הגיע לביקור, והשקה אותו לשוכרה. כשהיה הפריץ שיכור כלוט, הצליח היהודי לחלץ ממנו צו גירוש חתום לכל יהודי הכפר. הוא שב לכפר והציג את האיגרת בדרמטיות. התושבים המבוהלים התכנסו ובכו על הגזירה, והיהודי – בשיא צביעותו – בכה יחד איתם. הוא הבטיח שיש לו קשרים ושאם יאספו אלף רובל כשוחד, הוא ינסה לבטל את הגזירה.
הכסף נאסף במהירות. "כדי שאצליח בשליחותי," הוסיף הרשע, "עליכם להכריז על תענית ציבור ותפילה". למחרת, הכפר כולו צם והתפלל. קראו בתורה, והיהודי קיבל בשמחה את ה'עליה' הנכספת ביום היארצייט שלו… לאחר התפילה, עם אלף הרובל בכיסו, הלך לפריץ וסיפר לו על הנייר עליו חתם בשכרותו. הפריץ, שמעולם לא התכוון לגרשם, ביטל את הצו מיד. היהודי חזר כמנצח ובפיו הבשורה הטובה.
אמר החפץ חיים: אחרי מאה ועשרים של אותו אדם, בוודאי יספידו אותו בקהילה כצדיק ומושיע. ישבחו את יראת השמים שלו, שהרי לא הסתפק בכסף אלא גם קרא לציבור לצום ולהתפלל. אבל בשמים יודעים את האמת המרה: בבית דין של מעלה הוא ייענש על שחיתות איומה – על כך שבשביל גאווה אישית של 'עליה לתורה', הוא התעלל בקהילה שלמה, גרם להם צער נורא והוציא מהם הון עתק במרמה.
"האדם יראה לעיניים ואלוקים ללבב". לפעמים, מה שנראה כמעשה נשגב, מסתיר תחתיו שחיתות נוראה.
תובנה זו זורקת אור חדש על המפגש המטלטל בפרשתנו: "אֲנִי יֹוסֵף, הַעֹוד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".
המדרש אומר: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא – על אחת כמה וכמה". והשאלה מתבקשת: היכן בדברי יוסף מונחת תוכחה? הוא בסך הכל שאל "העוד אבי חי?", זו שאלה, לא תוכחה!
כדי להבין זאת, עלינו לצייר את המעמד: יהודה עומד לפני יוסף ונושא נאום נרגש. הוא מתאר את הקשר הנפשי העמוק של אביו הזקן לבנימין, בן זקוניו שנותר יחיד מאמו. הוא מסביר שאם יקרה לנער אסון, האב ימות ביגון. דבריו היו כה נוגעים ללב, עד שהנוכחים בוודאי הזילו דמעה מול אהבת הבן המופלאה והנכונות שלו להפוך לעבד במקום אחיו.
אך ברגע שיוסף חושף את זהותו ואומר: "העוד אבי חי?", הוא דוקר בסיכה את הבלון הנפוח של יהודה. במילים אלו הוא אומר לו: "האם עכשיו אבא כל כך חשוב לך? האם הוא עדיין חי אחרי מה שעשיתם לו כשמכרתם אותי? האם דאגתם לשלומו כששלחתם לו את כותנת הפסים טבולה בדם ושאלתם 'הכר נא הכתונת בנך היא?'… עכשיו אתה מדבר על רחמים על האב, אבל בדותן החלטתם שהדין גובר על הרחמים!".
זו הייתה תוכחה שאי אפשר לעמוד בפניה. כשאדם מעומת עם הסתירה הפנימית של עצמו – אין לו פתחון פה. רש"י מבאר שהם לא ענו לו "מפני הבושה". אין בושה גדולה יותר מאשר לגלות שאתה סותר את עצמך.
וזוהי התוכחה שתהיה לעתיד לבוא. יבוא יהודי לפני הקב"ה ויישאל: "מדוע ברחת מהתפילה לפני 'עלינו לשבח'?" והוא יענה: "ריבונו של עולם, הייתי חייב לרוץ לעבודה, לא היה לי זמן!". ואז יראו לו איך באותו ערב הוא עמד עשרים דקות ברחוב ופטפט בנחת עם מכר ותיק על "דא ועל הא"… פתאום היה לו זמן.
נוראותה של התוכחה היא שהאדם הוא המוכיח של עצמו. כשתופסים אדם בסתירה בין מעשיו לדיבוריו – הקליפות נופלות. כשיוכיח הקדוש ברוך הוא כל אדם "לפי מה שהוא", לא תהיה תשובה, כי האמת תזרח מתוך מעשינו שלנו.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
