המרחק בין החופש לבין השנתיים הארוכות בשבי נמדד לא פעם ברגעים קטנים של שבירה וניסיונות הישרדות, אך עבור אלקנה בוחבוט, המאבק האמיתי היה מול הניסיון של שוביו לרמוס את עולמו הרגשי. בוחבוט משחזר כיצד המחבלים זיהו את נקודות התורפה הכי רגישות שלו – אשתו רבקה ובנו ראם – והשתמשו בהן כדי לייצר טרור פסיכולוגי מתמשך. לדבריו, השובים ידעו בדיוק היכן ללחוץ: "הם גם ידעו שזו הייתה נקודת חולשה שלי. והם היו דואגים להשפיל אותי", הוא מספר על אותם ימים אפלים.
בראיון המלא שישודר מחר (שני) בחדשות 12, מתאר בוחבוט כיצד השובים הזינו אותו במידע כוזב ובקללות קשות כדי לערער את אחיזתו במציאות. "הם היו באים אליי ואומרים לי שרבקה כבר לא איתי, והיו רגעים שאומרים לי שהיא מתה. הקללות האלה שהיו מקללים את אשתי ואת הבן שלי – זה משהו שהיה לי… הכי קשה בעולם", הוא מעיד.
השיא הגיע ברגע בלתי נתפס של אכזריות, כאשר אחד המחבלים ביקש לדעת את שמו של בנו הקטן. "אחד מהם מסתובב אליי, והוא אומר לי, איך קוראים לבן שלך? אמרתי לו, ראם", משחזר בוחבוט. התגובה של המחבל הייתה מחליאה: "אז הוא אומר לי, אני עכשיו הולך להתפלל, אנשאללה הוא ימות. ככה. והוא אומר את השם שלו". בוחבוט תיאר בבעתה כיצד השובה החל להשתחוות על הרצפה מולו: "אני רואה אותו מתחיל להשתחוות שם על הרצפה – וזה רק בשביל שהבן שלי ימות".
הדאגה למשפחה שליוותה אותו לאורך כל השהות בשבי לא הרפתה ממנו גם כאשר התבשר על שחרורו והחזרה הביתה למבשרת ציון. למרות הכמיהה העזה, הפחד מילא את ליבו לקראת המפגש עם בנו, מחשש שהזמן שעבר יצר תהום שאינה ניתנת לגישור. "בהתחלה לא רציתי לראות אותו", הוא מודה בכנות כואבת, "כי פחדתי שהוא לא ירוץ אליי, או שהוא לא יזהה אותי, או שאני לא אזהה אותו. והיה לי פחד גדול". בוחבוט מספר כי באותם רגעים גורליים ניסה לחפש הדרכה כיצד לנהוג ברגע המפגש הטעון, אך נותר ללא מענה: "פשוט אמרתי להם, תגידו לי מה אני עושה, תסבירו לי מה אני הולך לעשות – ואין להם תשובות".
גירוש כיבוש התיישבות