פרשת שמות פותחת עבורנו לא רק ספר חדש, אלא צוהר להבנת המהות העמוקה של עם ישראל ושל הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינו לבין בוראו. אנו רגילים לכך שפרשה נקראת על שם המילה הראשונה או השנייה הפותחת אותה, אך כאן השם "שמות" חולש על החומש כולו, דבר המלמד כי המושג "שם" טומן בחובו את כל פנימיותו של הספר.
הפסוק הראשון בחומש, פותח במילים "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". מיד עולה התמיהה מדוע התורה, הידועה בנטייתה לקצר במקום שניתן, מוצאת לנכון לשוב ולמנות את שמות השבטים. הרי שמותיהם כבר פורטו בהרחבה בפרשות ויצא, וישלח וויגש, ואם כן לשם מה הכפילות הזו.
ההסבר הראשון טמון בכך שהשם מבטא את המהות הפנימית של האדם. התורה באה לרמז לנו כי לאורך כל מאתים ועשר שנות הגלות המפרכת במצרים, לא שינו בני ישראל את שמותם. למרות עבודת הפרך, הניסיונות הקשים וגזרותיו האכזריות של פרעה שטבח בתינוקות, המהות היהודית נותרה איתנה כצור.
אנו רואים את הנקודה הזו מהדהדת גם בימינו אנו, כאשר לאחר המלחמה הקשה שעברנו, התגלה בסקרים כי שמות כמו דוד ומשה חזרו לקדמת הבמה. דווקא מתוך הקושי והחשיכה, הנקודה היהודית הקדושה שבתוכנו מצמיחה מחדש את הזהות המקורית שלנו, ומתברר שגם תחת עומס הצרות, השם והזהות אינם משתנים.
זווית נוספת להבנת עניין השמות נוגעת לאהבתו העצומה של הקדוש ברוך הוא לעמו. דרכו של עולם היא שכאשר אדם אוהב מישהו באמת, הוא קורא לו בשמו שוב ושוב, שכן השם מעניק חשיבות ומונע מן הדבר להישכח. הקדוש ברוך הוא מבקש להדגיש בפני בניו כי גם רגע לפני שהם נכנסים לחשכת השעבוד, הם רשומים לפניו באופן אישי. הוא מונה את ראובן, שמעון וכל השבטים כדי לומר להם כי גם כשבחיצוניות נראה שבעל הבית שכח את כרמו, ובתוך ייסורי הגלות עולה התחושה הקשה של הסתר פנים, בפנימיות הדברים הוא מעולם לא עזב.
החזרה על השמות ארבע פעמים בפרשות השונות היא הכנה רוחנית שנועדה להזכיר לנו שגם בתוך הניסיונות המרים ביותר, אנו הדבר החשוב לו ביותר בעולם, ולעולם לא נהיה הפקר. אנו רואים זאת בעדויות של החטופים ששבו, המספרים על שיחות עמוקות עם השם בתוך האפלה, רגעים שבהם דווקא מתוך המצוקה התגלה הקשר הפנימי והחי, כמו אותו חטוף שסיפר על הגעגוע לשיחות הנפש שהיו לו עם בורא עולם בתוך מנהרות החושך.
הטעם השלישי לחשיבות השמות טמון במדרש חז"ל המלמד שצדיקים דומים לבוראם. אצל הרשעים השם מופיע בסוף, כמו "נבל שמו", אך אצל הצדיקים והקדוש ברוך הוא, התואר והשם קודמים לאדם, כפי שכתוב "ושמי השם לא נודעתי להם" וכן "ואלה שמות" ורק לאחר מכן השמות הפרטיים. הדבר מלמד שכל יהודי הוא צדיק במהותו וקשור לאלוקות, גם אם בחיצוניות הדברים נראים אחרת. בתוכנו קיימים כוחות של צדיקים, נפש אלוקית שמפמפמת תמיד ומחכה שנבליט אותה.
דוגמה חיה לכך מצאתי בשיחה עם אמונה ניסים, אחותו של אליקים ליבמן הי"ד. אליקים נחשב במשך חודשים ארוכים לחטוף, ורק לאחר זמן התגלה כי נרצח ביום הטבח ונקבר יחד עם נפטר אחר, עד שהוצא ונקבר מחדש בלוויה קורעת לב. אמונה, שכשמה כן היא, גילתה תעצומות נפש שנובעות מהמהות של השם שלה.
היא סיפרה כיצד בשבת אחת קראה בהפטרה על המלחמות הקשות של עם ישראל, על הנרצחים והנופלים לאורך כל הדורות, ודווקא מתוך הכתובים הבינה שעם ישראל תמיד ממשיך להתקיים. תמיד עברנו פוגרומים וצרות, אך בסופו של דבר עם ישראל נשאר לעד וקיים לנצח.
זו הנקודה הפנימית שכל אחד מאיתנו צריך לאמץ – לא משנה מה קורה בחוץ, ולא משנה כמה הנפש הבהמית מנסה להפיל אותנו, הנפש האלוקית שלנו תמיד שם. עלינו לשים לב אליה, להבליט אותה ולתת לה מקום, ובכך נזכה לגלות את כוחנו האמיתי ולהתחבר לנצחיות של עם ישראל, אמן ואמן.
