המזרח התיכון כולו דרוך לקראת צעדיה הבאים של ארצות הברית, אך בתוך איראן פנימה המציאות הופכת למרחץ דמים של ממש. למרות האיומים הישירים והצהרותיו התקיפות של הנשיא דונלד טראמפ, משטר האייתוללות אינו נרתע וממשיך במסע טבח אכזרי כלפי אזרחיו. נכון לבוקר זה (שלישי), הדיקטטורה בטהראן שומרת על ניתוק מוחלט של רשת האינטרנט במדינה, מצב שנמשך כבר למעלה מ-280 שעות, בניסיון להסתיר מהעולם את הזוועות המתרחשות ברחובות.
עדות מחרידה שהובאה ב-חדשות 12 חושפת את עומק הפשע שהתחולל בלב הבירה טהראן ביום שישי ה-9 בינואר. "בליל שישי, היום השני של הקריאה לפעולה, בסביבות השעה 21:30, ברחוב אנדרזגו בטהראן, הם ירו ישירות על האנשים. הם ריסקו את כולם בכדורים. מספר ההרוגים ברחוב היה בסביבות 40 עד 50 אנשים, ראיתי זאת במו עיני, אני מוכן להישבע בחיי חסרי הערך שבמרחק של 50 עד 100 מטר ממני הם הרגו 50 איש, אני רק אומר את מה שראיתי בעצמי", סיפר אחד המפגינים ששרד את התופת.
אותו עד ראייה המשיך ותיאר את אובדן חבריו הקרובים ואת האכזריות של הכוחות החמושים, תוך שהוא מתחנן שהעולם לא ישכח את זהות הקורבנות: "שלושה מחבריי, רזא כרימי, מוחמד פישאוונד ונדדה יארי – כולם נהרגו, חברים שחייתי איתם במשך שבע שנים. אנא, הפיצו את שמותיהם, אל תתנו להם להילקח מאיתנו, אל תיתנו להם להיקרא בסיג'ים או שהידים. כחמישה חמושים במדים שחורים לחלוטין ירו על האנשים ברובים, רוב אלה שנורו אפילו לא ידעו מאיזה כיוון מגיעים הכדורים".
המראות בבתי החולים, לפי עדותו, מזכירים זירות מלחמה מהסוג הקשה ביותר. "הצלחנו לאסוף כ-15 גופות ממש מול מרכז הקניות אנרזגו ולקחת אותן לבית החולים פארמניה. באותו לילה, בבית החולים, ראיתי מחזה שאולי לעולם לא ייעלם מזיכרוני: הם העמיסו והובילו את הגופות על עגלות – כ-250-200 קורבנות ירי, רובם נורו בראש וברגליים, שכבו על מיטות, ללא כל טיפול, נטושים לחלוטין. היקף הפשע היה כה עצום ונורא, שעד השעה 09:00 בבוקר למוחרת, כשיצאתי לרחוב כרימי המוביל לאנדרזגו, עדיין היה דם על הרצפה".
בעוד מסע הטבח תחת שלטון האייתוללות נמשך, עיני המפגינים נשואות אל הבית הלבן. התושבים המקומיים, חסרי אונים מול הנשק החם, מתחננים לנשיא טראמפ שיתקוף ויממש את איומיו, מתוך אמונה כי רק התערבות אמריקנית חיצונית תוכל להושיע אותם מהגורל המר. בינתיים, ארצות הברית ממשיכה להזרים כוחות אדירים לאזור, הכוללים צוללות ונושאות מטוסים ענקיות, מה שמעלה בקרב את השאלה האם התקיפה היא כבר לא עניין של "האם", אלא רק עניין של "מתי".
