איש המשטרה, רב סמל ראשון, רן גואילי חולץ השבוע מציפורני החמאס בעזה והובא לקבר ישראל. בכך מילאה מדינת ישראל את חובתה כלפי כל החטופים החיים והחללים ובשעה טובה אין יותר ישראלים בשבי החמאס בעזה. נקווה שמצב זה יישאר לנצח.
כמובן שתמיד יישאר בינינו הוויכוח האם ניתן היה להביא את החטופים מוקדם יותר והאם המחיר שהיינו נדרשים לשלם עבורם בהפסקת הלחימה היה ראוי לשלמו? במצבים כאלו אין בעיני תשובה מוחלטת. למשל – אם ניתן היה לשחרר את כלל החטופים לפני למעלה משנה במחיר שמצבו של החמאס בעזה היה טוב יותר מאשר עכשיו, ובמחיר שהחיזבאללה על מנהיגו, נסראללה, היה מהווה עדיין איום על מדינת ישראל – מה נכון היה לעשות? הדעות חלוקות.
לטעמי, אין על כך תשובה מוחלטת – האם מדינה חייבת לבניה השבויים בידי אוייב לשלם במחירים צבאיים וביטחוניים, או שתמורת פדיון שבויים מדינה צריכה לוותר על נכסים ביטחוניים אסטרטגיים. בעיני, סוגיות לא חד משמעיות, שעוד שנים קדימה נדון בהן.
הזדמנות שהוחמצה
הקרע בעם הולך ומעמיק. לקראת סוף השבוע היינו עדים למעשה שנוי מאד במחלוקת: הפעיל הימני מרדכי דוד חסם את רכבו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, "בשם הדמוקרטיה". אני מבין את הקטע של מרדכי דוד להראות לשמאל מידה כנגד מידה על מעשיהם בעת מחאות. על כך אשיב: לא מתקנים עוול אחד על ידי עוול אחר.
יתרה מזאת, בעיני יש לראש הממשלה הזדמנות להחזיר מעט נקודות של ממלכתיות שאבדו לקואליציה. אמירה של ראש הממשלה כנגד מעשהו של מרדכי דוד וקריאה להפגין בדרך ארץ ולא להיות דומים למחנה האחר – תוסיף לו נקודות זכות בקרב חברי ליכוד שבסקרים עזבו את גוש נתניהו ועברו לבנט או לליברמן בגלל תפיסתם שהליכוד נוהג בחוסר ממלכתיות.
רבים מתומכי הליכוד לא יסכימו איתי כי הם שוחרי נקמה: מידה כנגד מידה. אני בטוח שתומכי קואליציה רבים נהנים מהסיטואציה בה נשיא העליון לשעבר, מי שאחראי על שינויים דרמטיים בעולם המשפט הישראלי, כאלה המעניקים לבג"ץ כוח אין סופי – נחסם בדרכו הביתה, כפי שנחסמו נהגים רבים כתוצאה מהפגנות קפלן ואחרות. לי יש כלל לפיו אם הכנסת למישהו ונהנית מזה – סימן שטעית.
מחאה וביקורת צריכה להיות ברמה ובסטייל. לא נכון לרדת לרמתו של היריב. שמירה על מחאה ממלכתית, אבל מתוחכמת ועוקצנית היא היא המעשה הנכון.
