בקומה הראשונה של תלמוד התורה ההיסטורי "עץ חיים", בחדר קטן שקירותיו ספוגים בתורה ובתפילה, ישב המשגיח, הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל. שם, מעל חצר הילדים ההומה, קבע לו רבי אריה עמדת תצפית אל מול עולם ומלואו. הוא לא חיפש מנוחה בשעות ההפסקה; הוא חיפש את הנשמות. מבעד לחלון הוא היה לומד את רזי נפשם של הילדים, קורא את התנהגותם כספר פתוח ומפענח את צפונות אופיים.
ביום אחד, בעוד שאון הילדים עולה מן החצר, הגיע בנו לביקור. פנה אליו רבי אריה בעיניים מאירות ואמר: "בוא בני, הבה ונתבונן יחד מבעד לחלון על הילדים המשחקים למטה". דקות ארוכות חלפו. הבן התבונן, האב התבונן, והשקט בחדר עמד בניגוד גמור לסערה שבחוץ. לבסוף שאל הצדיק: "ספר לי בני, מה ראו עיניך?"
"ראיתי שלושה דברים", השיב הבן בכנות, מתאר את המציאות כפי שנשקפה לעיניו: הדבר הראשון: "ראיתי את המון הילדים רצים וצוהלים במשחק תופסת, ורק ילד אחד עומד בודד ליד הגדר. הוא בעט באבן הלוך וחזור במין התמדה משונה. נראה כי מדובר בילד היפראקטיבי שנפשו מפוזרת, בועט ללא מטרה וללא תכלית. בימים עברו אולי לא ידעו איך להכיל זאת, אך נדמה כי לא יצא ממנו דבר".
הדבר השני: "שני ילדים ישבו על העפר ושיחקו בגולות, כשלפתע הגיח שלישי וצבט את אחד מהם צביטה אכזרית ומכאיבה. הילד זעק מכאב, אך הצובט כבר נעלם כלא היה. לדעתי זהו ילד עם מידות מגונות ואכזריות, שגם עתידו לוט בערפל". הדבר השלישי: "ראיתי ילד יושב בצד, בוהה באוויר. הוא לא משחק, לא בועט ולא צובט. סתם כך, ישיבה של ייאוש ודיכאון עמוק, כאילו כבה בו זיק החיים".
רבי אריה הקשיב, חיוך דק של רחמים על שפתיו, ואמר: "בוא ואגיד לך מה אני רואה. אני רואה עולמות אחרים לגמרי".
"הילד הראשון שבעט באבן – האם ראית את נעליו? הן היו קרועות ובלויות עד כאב. לבו נשבר בקרבו והוא התבייש לשחק כך עם חבריו. מה עשה? חיפש הצדקה לנעליו המרופטות. הוא בעט באבנים שוב ושוב כדי שיוכל לומר לעצמו ולעולם: 'הנעליים קרועות רק כי אני אוהב לשחק באבנים'. זו לא פזורת הנפש, זו הגנה על כבודו העצמי".
"והילד השני, זה שצבט?" המשיך רבי אריה בקול רוטט, "את הוריו אני מכיר מקרוב. רק אמש ביקרתי בביתם, שם שוררת מרירות נוראה, 'שישו ושמחו' של מחלוקת. הם הזמינו אותי לנסות ולהשכין שלום בית בין ההריסות. הילד הזה נושם אווירה של כאב ומדון, והצביטה היא רק הד למה שהוא רואה בבית. אין בו שמץ אכזריות, וכאשר יזכה לאווירה נעימה – הכל יחלוף כלא היה".
"והילד השלישי, הבוהה?" סיים הצדיק, "אביו אברך כולל השרוי בעניות מרודה. הילד הזה פשוט לא אכל דבר מאז אמש. לא ארוחת ערב ולא ארוחת צהריים. דלותו זועקת מן השקט שלו. הוא לא בדיכאון, הוא פשוט תשוש ורעב, חלש מכדי לרוץ עם חבריו".
המשגיח רבי דב יפה זצ"ל, שהביא את המעשה, סיכם את השיעור המטלטל: "למדתי מרבי אריה – כשאתה נכנס לכיתה של שלושים ילדים, אל תראה מספרים. אלו שלושים עולמות! כל אחד הוא עולם ומלואו הדורש הכרה 'לפני ולפנים'. בעולם המערבי מודדים ילד לפי הישגים, ציונים ותארים. ביהדות? כל אחד הוא כוכב. 'ככוכבים לעולם ועד' – לכל כוכב יש שם ותפקיד ייחודי שאין לשום כוכב אחר. צריך רק לגלות את חיו הפנימיים".
התובנה הזו היא שורש הפרשה שאנו פותחים השבוע: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא).
מדוע בחרה התורה לפתוח את סדרת המשפטים, מיד לאחר מעמד הר סיני המרעיד, דווקא בפרשת עבד עברי? ג"ן מצוות יש בפרשה, רובן בין אדם לחברו, אך היא נפתחת במקרה עגום ונדיר: גנב שאין לו מה לשלם ונמכר בעל כורחו. לכאורה, אחרי אוויר הפסגות של "ויחזו את האלוקים", נדמה שהחלקנו לתחתית השאול של עולם הפשע והענישה.
אך האמת הפוכה בתכלית. "החפץ חיים" מסביר כי לא מדובר במי שגנב חופן פיסטוקים; מדובר באדם שגנב סכום עתק, שווה ערך לשש שנות עבודה – "גנב עם תואר שני באקדמיה של הגניבות". מי יסכים להכניס כזה טיפוס לביתו? רק אנשים כדוגמת רבי לוי יצחק מברדיצ'וב או רבי ישראל סלנטר. הם, שמכירים את תחלואי הנפש ויודעים שהיצר הרע הוא מחלה, מבינים ששום מעשה שלילי אינו מגדיר את מהות היהודי. הם רואים את הנפש הזכה המכוסה באבק יצרי, וליבם מתמלא רחמים.
מכאן ואילך, התורה מצווה עלינו לנהוג בו כמלך: "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ". חז"ל והתוספות בקידושין מלמדים ש"כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו". אם לאדון יש רק מזרן אחד בבית הריק מנכסיו – העבד ישן עליו והאדון על הרצפה. זו אינה ענישה, זוהי שיקום של כבוד אבוד.
אין פלא אפוא שאותו עבד זועק בתום שש השנים: "אהבתי את אדוני!". הוא חווה שש שנים של גן עדן, שבהן האדון נהג בו בכבוד מלכים והחזיר לו את האמון בעצמו. הוא לא רוצה לצאת אל העולם האכזר שבו הוא נחשב "גנב", הוא רוצה להישאר היכן שגילו לו את חיו הפנימיים.
בזה פותחת פרשת משפטים: ללמדנו מיהו יהודי. גם כשהוא בשפל הנורא ביותר, הוא נותר בן של מלך. במבט שטחי הוא נראה אומלל וחסר אישיות, אך התורה מבקשת מאתנו להביט מבעד לחלון של רבי אריה לוין, לראות את הנשמה, ולגלות את המלך המסתתר גם בתוך העבד.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
