במרכז התוכנית "זה נשמע טוב" עם יצחק אייזיקוביץ', שהפכה לשם דבר במוזיקה החסידית-יהודית, מתארח הפעם אמן הקלידים מוטי רוזנפלד, בעיצומו של תהליך מיתוג חדש שלו, רגע אחרי שנפרד מהאורגן המוזהב שהפך לשם דבר ורגע לפני המיתוג המחודש, שבימים האחרונים כבר החל לרוץ. מוטי רוזנפלד, שם מוכר לכל מי שנכח בחתונה חרדית בשנים האחרונות, הגיע לספר את הסיפור שמאחורי הקלידים – וזה סיפור שמתחיל הרבה לפני האורגן המצופה זהב שליווה אותו כאמור, עד לא מכבר, לכל אירוע.
לא נפתח לכם? נסו כאן
צילום: המחדש | עריכה: יהודה חסן | הפקה: בני קוביץ
"בגדול, אהבתי לשמוע מוזיקה," פתח רוזנפלד את ראיון. "התחלתי בחתונות, כשהייתי ממש ילד כבר, אני זוכר את עצמי שהייתי הולך בחתונות, הייתי ניגש לבמת המוזיקה, נעמד שמה שעות, הייתי מסתכל שעות, ולקראת סוף החתונה אבא שלי אומר לי, בואו, בואו נלך הביתה. אני אומר לו, מה?! איך?! כאילו, עבר חמש דקות."
אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב, הדרך למימוש החלום לא הייתה פשוטה. בגיל 10-11, כשקיבל אורגן ישן בבית, הילד מוטי ניסה לנגן – אך המכשיר נשבר במהרה. "זה לא היה עדיין חלום אפילו," הוא מספר בכנות. "אהבתי מוזיקה, אהבתי לראות ולשמוע, פה זה נגמר."
השינוי הגיע רק בגיל 13-14, כשקיבל במתנה אורגן פשוט. "לא אורגן להיט, אבל היה קלידים, ועל זה למעשה כבר התחלתי קצת לנגן, יד ימין, קצת יד שמאל," הוא נזכר. ובגיל 15 הגיע האורגן הראשון שבאמת אפשר היה לנגן עליו באירועים – אבל עדיין לא הגיע הזמן להופעות.
"הייתי מנגן לעצמי עד גיל 20-21," מגלה רוזנפלד בראיון באולפן המחדש. חמש שנים שלמות של ניגון במגירה, בלי שאיש ידע. ואיך הקהילה החרדית התייחסה לבחור שרוצה לנגן בחתונות? "אני נמצא בקהילה שאני יכול לעשות כאילו מה שאני רוצה, אני לא כל כך כפוף. והייתי, בתור בחור, אחת הסיבות שלא יצאתי לנגן, זה היה גם בגלל הקהילה. שזה היה נחשב כאילו… לא, כן, זה היה לא הסטנדרט."
הפריצה הגיעה רק בגיל 22-23, אחרי החתונה שלו. "התחלתי קצת לפני שהתחתנתי, אבל זה ממש כאילו נגיעות, אירוע פה, אירוע שם," הוא מתאר. "ברגע שאתה מתחתן, אפילו כבר כשהייתי יותר מבוגר, זה כבר לא תופס מקום מבחינת הקהילה."
אבל לפני שרוזנפלד הפך לקלידן מבוקש, הוא כבר היה שם מוכר בעולם המוזיקה – בזכות המקצבים. "מקצב זה בעצם הטופים שכל קלידן היום שמנגן בחתונה, בכל אירוע, יש לו ליווי, מעטפת," הוא מסביר את העולם הנסתר מהקהל. "כשאתה מנגן על אורגן, אז בעצם יש כבר משהו שרץ, מקצב. זה בעצם מקצב, ואתה מוסיף על זה את הצלילים, את הסאונדים, הכול, לפי המצב."
בניית מקצב, מתברר, היא לא עניין של מה בכך, גם אם לבחור ישיבה ממוצע, זה נשמע דבר של מה בכך. "לבנות מקצב זה ממש כמו לבנות בניין," משווה רוזנפלד. "אתה בונה עוד חלק, מוסיף על זה עוד חלק ועוד חלק." השעות הארוכות באולפן, ניסיונות שלא תמיד מצליחים, והחיפוש אחר הסאונד המושלם – "לפעמים אתה יכול לשבת ולא יוצא לך כלום. ופתאום, אתה יכול בפוקס לצאת לך פתאום איזשהו… איזה משהו."
היום, אחרי שנים של עבודה, יש לרוזנפלד עובדים שעוזרים בבניית המקצבים, אבל הוא זוכר את הלילות הארוכים. "הייתי יושב לילות על גבי לילות, שעות," הוא מעיד. וכשמדובר בחדשנות, הוא לא מתפשר: "יצא דיסק של שרולי גרין, יום אחר כך… יום אחרי שיצא, זה כבר היה הפתיח של השיר הזה."
אבל הצלחה מקצועית באה עם מחיר. כשמופיעים כמעט כל ערב, איך שומרים על האנרגיה והשמחה? "אני קודם כול יודע שיש פה חתן וכלה שזה היום הכי מאושר בחיים שלהם," מסביר רוזנפלד את הסוד שלו. "יכול להיות שאני עובד, נכון, אני עובד כל ערב, אבל אני צריך לתת פה את המקסימום שאני יכול."
והסוד הנוסף? "יש פידבק מהקהל, אני רואה פרצופים חדשים, אנשים חדשים… אני מאוד אוהב את זה, אני מאוד מחובר לקהל. זה נותן לי את האנרגיות." ואפילו כשהוא לא מרגיש טוב? "כשאני מנגן, ואני בתוך המוזיקה, בתוך זה, יכול להיות כואב לי הראש, נכון. אני לא מרגיש. אני אומר אז לזמר, בוא ננגן כל הזמן. ופשוט… כי אם אני לא מנגן, אז כואב לי הראש."
המחיר המשפחתי הוא משמעותי. בראיון באולפן המחדש, רוזנפלד שיתף סיפור מהשבוע שעבר שממחיש את הדילמה. "היה לי איזה חתן שסגר אותי לתאריך, ביום חמישי… אחרי זה הוא העביר את התאריך ליום ראשון. אחרי זה הוא העביר את זה ליום שני." בטעות, החתונה נשארה רשומה גם ביום החמישי המקורי – והכשל הפך לברכה. "והבת שלי היא בת שלוש, היא פתאום קולטת שאני בבית, היא פשוט התחילה לרקוד משמחה. התחילה לרקוד, ממש."
לגבי התחרות מהדי-ג'יי שחודרים לעולם החרדי, רוזנפלד סבור ששתי התופעות יכולות לדור בצוותא. "יש המון שלא רוצים די-ג'יי, דבר ראשון. דבר שני, יש את ההתאמה. נכנס עכשיו משגיח, נכנס עכשיו ראש ישיבה… זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר."
והאורגן המצופה זהב? זה סיפור בפני עצמו. הכול התחיל כשחבר הראה לו תיעוד של אורגן מזוהב. "אני התלהבתי מזה… ראיתי את זה מיד, כן, זה ייחודי, זה לא סטנדרט, זה לא כמו כולם." מה שהתחיל בהתכתבויות עם הבעלים המקורי מדובאי, הפך לפרויקט של שלושת רבעי שנה. "רק על הקובץ לעשות את זה טוב… עבדתי אולי שלושת רבעי שנה. רק על הקובץ לעשות את זה טוב."
התוצאה? "כל יום אני מגיע לחתונה, לפחות עשר איש או חמש עשרה איש ניגשים… ניגשים, איך, מה זה," הוא מחייך. "עד לאחרונה ממש".
לקראת סיום הראיון, רוזנפלד חשף שהוא נמצא בתהליך של שדרוג מיתוג מלא, שכאמור עם פרסום הראיון הפך לעובדה מוגמרת. "מי שמכיר אותי באירועים, יודע שזה לא רק הלוגו, זה הרבה מעבר," הוא אומר. וזה גם הסיבה שהוא לא מוציא חומרים רשמיים בזמן האחרון. "אני לא רוצה להוציא איזשהו משהו, שזה עם המיתוג הישן."
מהילד שעמד ליד במת המוזיקנטים בחתונות ועד לקלידן עם האורגן המזוהב – הסיפור של מוטי רוזנפלד הוא סיפור של התמדה, תשוקה, ונכונות לשלם מחיר. ובעיקר – סיפור של אדם שיודע שכל ערב, מישהו חוגג את הרגע הכי מאושר בחייו, והוא חייב להיות שם בשביל זה. בדיוק כמו שהוא היה רוצה שיהיו בשבילו, כשהיה ילד קטן ועמד ליד הבמה.
נהניתם? יש לכם ביקורת? רוצים לראות את האמן שאהוב עליכם, על המסך? כתבו לנו בתגובות.
