כבר במהלך החג היה ברור שמשהו (לא) קורה. לא היה צריך לחכות כדי להבין זאת. עצם העובדה שבבוקר החג התעוררו כולם ללא אותן אזעקות שהפכו כבר לשגרה, לימדה שמשהו דרמטי מתחולל בזירה הבינלאומית. עד מהרה הגיעו האישושים מעובדים זרים: טראמפ הכריז על הפסקת אש.
ההפתעה לא הייתה גדולה מדי. עוד טרם החג, כאשר הנשיא האמריקאי חזר שוב ושוב על איומיו תוך פירוט מדויק של חורבן איראן, היה נדמה שמדובר בפרק נוסף של "זאב, זאב". הציבור כבר הספיק להתרגל לסדרת הפעולות הקבועה: איומים וולגריים, אולטימטומים מרעידי עולם, ובסופם נסיגה דיפלומטית של הרגע האחרון.
המושג שטראמפ אוהב לשנן, בכל גזרה אפשרית מעזה, ביירות ועד טהראן הוא "קבלת הסכם או פתיחת שערי גיהנום". זה נשמע מאיים מאד בפעם הראשונה, אך כשהתברר שגם הפעם הוא מצא נתיב מילוט מהצהרותיו שלו, המסקנה הייתה שאין חדש תחת השמש בבית הלבן הנוכחי.
לזכותו של טראמפ ייאמר שלמרות הכל, הוא אינו רק איש של מילים אלא גם של מעשים. ראינו זאת בחיסול קאסם סולימאני, במבצע "עם כלביא" ובמערכה הנוכחית שבה האמריקאים הצטרפו לתקיפות הישראליות באופן פעיל. דווקא בגלל הרקע הזה, הציפיות ממנו הרקיעו שחקים, ומכאן נולדה תחושת החמיצות. כולם ידעו שהוא דמות בלתי צפויה שיכולה להתהפך ברגע, ולמרות זאת קיוו וייחלו שהפעם הוא אכן ילך "עד הסוף" וישמיד את המשטר האיראני כפי שהבטיח מעל כל במה.
אך טראמפ, כדרכו, משך את החבל עד הקצה וברגע האמת הוכיח שיש עדיין מרחב תמרון מדיני. באופן זה הוא סבור שאפשר להמשיך וללחוץ על מקבלי ההחלטות בטהראן בטרם ינחית את המכה הסופית.
האיראנים, כמו שאר העולם, נותרו מבולבלים מהלוחמה הפסיכולוגית שטראמפ מנהל נגדם. הם פשוט לא מסוגלים לקרוא את מהלכיו, במיוחד לאחר תרגילי ההטעיה המתוחכמים שלו בעבר. נראה שטראמפ מתענג על אי הוודאות שהוא יוצר. אצלו האינטואיציה גוברת על כל אסטרטגיה סדורה: הוא נהנה להשאיר את כולם (כולל את מדינת ישראל) בערפל קרב תמידי. כל הצהרה שלו הופכת לאירוע תקשורתי גלובלי שיוצר לחץ מאסיבי על מי שצריך.
השאלה הגדולה שכולם דשים בה כעת היא מה יקרה בתום השבועיים שהקציב להפסקת האש. האם הוא באמת יחזור למלחמה עצימה במידה והאיראנים לא יתקפלו תחת תנאיו, או שמא נחזור שוב לריטואל של הכרזות על "פתיחת שערי גיהנום" ונסיגה חוזרת חלילה? טראמפ מצליח לבלבל את כולנו, וייתכן שזהו בדיוק כלי הנשק החזק ביותר שלו.
מקהלת החמיצות
אם טראמפ נחשב לאיש שאינו צפוי בתגובותיו, הרי שבישראל וגם באיראן יש דברים צפויים ממש שאינם משתנים. ברור היה לכל, שמיד לאחר ההודעה האמריקאית על הפסקת אש, יכריזו האיראנים על "ניצחון". זאת למרות שהוכו קשות והתפרקו כמעט מכל נכסיהם. העולם כולו רואה כי מדובר ב"נמר של נייר", ללא חיל אוויר שהושמד כליל, ללא חיל הים שנמחק ובלי מנהיגם עלי חמינאי. ולמרות כך הם מכריזים "ניצחנו".
גם במדינת ישראל נרשמו תגובות צפויות. האופוזיציה ופרשני ה"פוזיציה" יצאו במחול כפול: מצד אחד מיהרו לציין עד כמה נתניהו נכשל במהלכי המלחמה, תוך שהם מבליטים את חוסר ההצלחה להרוס ולהשמיד כליל את איראן. מצד שני התקשו להסתיר את סיפוקם מכך, העיקר שנתניהו לא יזכה בתהילה שתתורגם למטבעות פוליטיות.
הגדיל לעשות (ולהצחיק) יו"ר מפלגת השמאל הקיצונית "הדמוקרטים", יאיר גולן, שפרסם הודעה כי "חיסול חמינאי היה טעות ולא תרם לביטחון מדינת ישראל. לא הכל נפתר בכוח צבאי". אלא שאותו גולן שכח לפתע את דבריו זמן קצר לאחר ביצוע החיסול, כאשר פרסם תמיכה נלהבת במילים: "חיסול חמינאי הוא צעד דרמטי ומשמעותי". באותה עת, יו"ר הדמוקרטים אף פירט מדוע החיסול הדרמטי היה מוצדק בעיניו, כשתיאר את חמינאי כ"אדריכל הטרור האזורי" וכמי שהציב את השמדת מדינת ישראל כיעד מרכזי. לאיזה גולן אפוא להאמין?
אבל גולן לא לבד במקהלה. עוד בטרם יצא החג, הרבה לפני שפרטי ההסכם בכלל נחתו על שולחן המערכות, כבר מיהרו ראשי "גוש השינוי" להכריז תוך חילול החג, על תבוסה ישראלית גורפת. יאיר לפיד, שבמשמרת הקצרה שלו מכר לנו את ההתרפסות בחוזה הגז מול חיזבאללה כ"הישג פנומנלי", מיהר לכתוב תגובות בקצב של מכונת ירייה. לשיטתו, מדינת ישראל הפכה ל"מדינת חסות" ונתניהו נכשל בכל מטרות המלחמה. כנראה שעבור לפיד, השמדת יכולות שאיראן לא תשקם עשור ופירוק משמרות המהפכה, הם עניינים זניחים לעומת האפשרות לגרד (במקרה הטוב) עוד חצי מנדט בסקרים.
האבסורד זעק לשמיים: אלו שנהגו לצעוק ולמחות נגד הירידה למקלטים וכניסה לממ"דים שנכפתה על הציבור, וקראו לסיים כבר את המלחמה, הפכו פתאום ללוחמניים ביותר בשכונה. עכשיו פתאום "מדינת ישראל חלשה" ו"ציר הרשע התחזק". נפתלי בנט, שיוצא בהצהרות כאילו הוא עדיין רלוונטי למישהו, מזהיר שהסכם משאיר את איראן "נקמנית". מעניין איפה הייתה הלוחמנות הזו כשחיזבאללה בנה את המפלצת על הגדר תחת ממשלתם.
למקהלה הזו מצטרפים כצפוי גם יושבי האולפנים. אותם פרשנים שביום השני למלחמה כבר דחפו ל"אסטרטגיית יציאה", מוצאים עכשיו פנאי לעקוץ את טראמפ ולגמד הישגים כבירים. במקום לשקף לציבור את גודל השעה ואת המציאות האסטרטגית שהשתנתה, הם מעדיפים להתבצר בפוזיציה של דכדוך וייאוש.
המטרה ברורה: אם נתניהו בתמונה, ההישג חייב להיות כישלון, ובלבד שהנרטיב של "הניצחון המוחלט" לא יתממש.
מבחן הפרוקסי
כפי שניתן היה לצפות, בעוד דוברי האופוזיציה מתחרים ביניהם מי יצליח לצייר תמונה קודרת יותר של "כישלון", נהגו במהופך הכתבים והפרשנים (המעטים) המזוהים יותר עם נתניהו והימין. הללו הבליטו כמובן את ההישגים, תוך שהם מדגישים את השמדת חיל האוויר וחיל הים האיראנים, בכירי המשטר שחוסלו וכן מטרות צבאיות לרוב. הדגש שלהם: מדינת ישראל לא רק הגנה על עצמה, אלא פירקה את נכסי האסטרטגיה של איראן לגורמים.
רשימת ההישגים נראית כמעט דמיונית: מהלומה פתיחה שהותירה את טהראן המומה, חיסולו של "אדריכל הטרור" עלי חמינאי, פגיעה אנושה במערכי הטילים ושלושה מטסי תקיפה יומיים שהבהירו לאיראנים ששמי המדינה שלהם הפכו למגרש המשחקים הפרטי של חיה"א הישראלי. האיראנים, שחשבו שהם חסינים, גילו שהם חשופים לחלוטין.
בניגוד לתחזיות האימה על אלפי טילים שיחריבו כאן ערים שלמות, שוגרו בסך הכל 540 טילים. התוצאה: 13 פגיעות ישירות בלבד ו-300 זירות פגיעה מרסיסים שהסתיימו בנזק מינימלי לעומת פוטנציאל ההרס. אי אפשר להגדיר זאת אחרת מאשר נס גלוי.
אך ההישג הדרמטי ביותר הוא קריסת תכנית ההשמדה האיראנית. האסטרטגיה להפוך למדינת סף גרעינית ספגה מהלומה אנושה: אתרים חשאיים הושמדו, מדענים סוכלו, ועל פי הדיווחים מארה"ב, כל שרשרת הייצור של הנשק הגרעיני נמחקה. איראן אולי תנסה לשקם את חלומותיה בעתיד, אבל היום היא כבר לא מדינת סף. היא מדינה שנאבקת על חמצן.
עם זאת, צריך להביט במציאות נכוחה: המשטר בטהראן עדיין עומד, והתנאים לחילופי שלטון טרם הושגו. האורניום המועשר חבוי עמוק באדמה, ולמרות השמועות על מבצעי קומנדו נועזים לחילוצו, רב הנסתר על הגלוי.
השאלה הגדולה היא מה יקרה בתום "שבועיים של חסד". טראמפ אמנם מאיים לחזור ולהילחם "במלוא העוצמה", אך בוושינגטון נושבות רוחות של סגירת אירוע. הלחץ הפנימי בארה"ב, ירידת מחירי הנפט והשפעתו של סגן הנשיא ג'יי די ואנס, מושכים לכיוון של סיום המערכה.
מדינת ישראל אמנם הייתה מעדיפה להמשיך בשיטוח היכולות לצד "הדוד מאמריקה", אך מבינה את גבולות הגזרה: כשנתניהו אומר "צייתנות", הוא מתכוון להבנה שהמפתח לשתי המלחמות "עם כלביא" ו"שאגת הארי", נמצא בידיים של האיש מהבית הלבן. בשני המקרים סגר טראמפ את האירוע במפתיע ללא הודעה מוקדמת.
בסופו של יום, כל צד ימכור את נרטיב הניצחון שלו: ארה"ב תצביע על מיצרי הורמוז הפתוחים, איראן תתגאה בכך שהמשטר לא קרס, וישראל תתמקד בתיאום המושלם ובמחיקת היכולות המבצעיות של אויבתה המרה. אך ההישג המשמעותי ביותר נותר בזירה הלבנונית: טראמפ לא כפה הפסקת אש מול חיזבאללה. המערכה בצפון נמשכת בעצימות מלאה, ומציבה את איראן בפני דילמה בלתי אפשרית: האם להפקיר את הפרוקסי שלה למיטוט סופי, או להסתכן בחידוש האש האמריקאית על ראשה. זהו מבחן הפרוקסי בפעולה, והתוצאות שלו עשויות לשנות את פני האזור לעשורים קדימה.
"שומרי הסף"
השמאל הקיצוני מצא "ראיה מרשיעה" לכך שנתניהו "רוחש בוז לעמו" ורואה בו "בשר תותחים לצורך מימוש הזיותיו האימפריאליות". ומהי הראייה? העובדה שנתניהו המתין 18 שעות מרגע ההודעה של טראמפ על הפסקת האש, ולא יצא במהלך החג להודיע על כך לציבור. "השליט התחפש לשומר שבת וחג", כתבו בבוז.
ואכן נתניהו המתין עד צאת החג כדי למסור את הודעתו, והוא ראוי על כך לשבח. בעבר חיללה לשכת ראה"מ את השבת בהודעות פומביות כאלו ואחרות וספגה על כך ביקורת נוקבת ומוצדקת. יש לקוות שנתניהו הפנים זאת ומכאן ולהבא ינהג כפי שעשה הפעם. מכל מקום, בעיני השמאל הקיצוני זה לא מצא חן, והשנאה בעבעה בפרשנויות שלהם, רוויות דמגוגיה זולה.
לצד הביקורת על המלחמה ועל 40 הימים המתישים שגרמו למיליוני אזרחים להיות "טרוטי עיניים", נכתב ב"הארץ" (יוסי ורטר) כי "החרדים לעומתם לא יודעים מה לעשות עם הכסף שנשפך עליהם". כמה רוע צריך כדי להשוות בין הדברים, ומיד אחר כך להוסיף רשימת נפגעים ופליטים, תוך לעג פומבי ל"תריס של ח"כ גפני" שנפגע מרסיס. הכותב בחר כמובן להתעלם מהנזקים הרבים והנפילות בתוככי בני ברק רק כדי לשרת את הקו האנטי חרדי הקבוע.
כך או כך, בנאומו של נתניהו בצאת החג הוא הבליט כמובן את הישגי המלחמה, ואין ספק שהוא כבר מביט קדימה אל עבר הבחירות. נתניהו הבהיר כי "איראן חלשה מאי פעם וישראל חזקה כפי שלא הייתה מעולם", אך המבחן האמיתי להצהרה זו לא יהיה בנאומים אלא בפעולות. המבחן העליון של הממשלה יהיה הוצאת 440 הקילוגרמים של האורניום המועשר מאיראן, משימה שטרם הושגה ושנתניהו התחייב שתתבצע "בהסכם או בחידוש לחימה".
המערכה הנוכחית תימדד ביכולת לעמוד בהבטחה הזו מול המשטר בטהרן, שעודנו מחזיק במושכות למרות המכות הקשות. בעוד השמאל ממהר לסכם ב"כישלון מוחלט" והציניקנים מנסים לצייר אופוריה של סיום, המציאות מורכבת יותר: מדובר בשותפות היסטורית עם ממשל טראמפ, כזו שלא הייתה כמותה, ששינתה את המציאות הביטחונית של מדינת ישראל מאז השביעי באוקטובר.
הזירות לא נסגרות, הן רק מתחלפות: שבועיים של הפסקת אש באיראן מאפשרים כעת להשלים את המשימה בלבנון ולעבור מחדש לטיפול בחמאס המשתקם בעזה. העמידה על בידול הזירות היא הישג מבורך, אך היא זמנית בלבד ותיבחן בכל יום באופן מעשי.
מה שברור הוא שהוויכוח הפוליטי על גורל הגרעין האיראני עוד ילווה אותנו לאורך מערכת הבחירות, אך מעבר לכל השאלות על הטווח הקצר, המציאות בשטח מדברת בעד עצמה: שום דמגוגיה מבית היוצר של השמאל לא תצליח לטשטש את העובדה שהמאזן האסטרטגי באזור עבר טלטלה שטרם נראתה כמותה.
הלילה הקריטי
השעות הקטנות של ליל החג טרם פקיעת האולטימטום, וטרם ההחלטה על הפסקת האש ייזכרו בדברי הימים של המזרח התיכון כרגע שבו ה"סבלנות האסטרטגית" של איראן פגשה את ה"לחץ המקסימלי" של דונלד טראמפ.
זה לא היה משא ומתן דיפלומטי מנומס בטרקלינים ממוזגים, אלא הצבת אקדח טעון על הרקה של המשטר. על פי דיווחים ב"וושינגטון פוסט", טראמפ לא שלח שליחים עם הצעות פשרה, אלא שיגר ופרס מפות תקיפה מפורטות. המסר היה חד: "זהו ההסכם הטוב ביותר שתקבלו אי פעם, כי החלופות יגרמו לכם להתגעגע לסנקציות".
בשיאו של הלילה, כשהמתח בחדרי המצב בוושינגטון ובטהראן הגיע לנקודת רתיחה, הורה טראמפ על הקפצת מטוסי קרב לבסיסים קדמיים. זה לא היה תרגיל. זה היה הקדימון למלחמה ישירה.
בטהראן, שם המנהיג העליון הטרי מוג'תבא חמינאי, מנהל את ענייניו תחת מעטה חשאיות כבד ובאמצעות שליחים פיזיים מחשש להתנקשות, הבינו שהפעם האיומים מגובים בנכונות פוליטית וצבאית להגיע עד הקצה. כשטראמפ פרסם ש"ציוויליזציה שלמה תמות הלילה", הרעידה עברה מקירות הבונקר בטהראן ועד למסדרונות המועצה לביטחון לאומי.
המהירות שבה עברו האיראנים מהתבצרות אידיאולוגית לכניעה מוחלטת הייתה מדהימה אפילו בעיני דיפלומטים אירופים ותיקים. בתוך פחות מ-12 שעות, המשטר שחרט על דגלו את "ייצוא המהפכה" הסכים לפרק תשתיות טרור ולסגת מקווים אדומים שישראל וארה"ב סימנו על המפה. כל התנאים המוקדמים האיראנים הושלכו הצידה. איראן דרשה הפסקת אש מליאה, וקיבלה זמנית. כמו כן טענה כי מיצרי הורמוז לא ייפתחו לעד לארה"ב, והם נפתחים.
הכניעה האיראנית לא נולדה מרצון טוב, אלא מהכרה פשוטה: מול טראמפ, הברירה היא חתימה או השמדה.
הצגת הניצחון
ברגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף, החלה בטהראן מערכה שנייה ולא פחות יצרית: המלחמה על הקרדיט. בזמן שמיצרי הורמוז נפתחים מחדש תחת איום אמריקאי, בכירי המשטר האיראני עסוקים בדו קרב של הצהרות. כל אחד מהם מנסה למכור לציבור המפוחד את הכניעה כ"ניצחון" ובעיקר לנכס לעצמו את התואר "מוביל ההפוגה".
היריבות הפנימית זלגה במהירות לכלי התקשורת המזוהים עם משמרות המהפכה. מצד אחד, שר החוץ עבאס עראקצ'י, מיהר להוציא הודעה בשם המועצה העליונה לביטחון לאומי. מצד שני, יו"ר הפרלמנט קאליבאף, ניסה להעמיד את עצמו בראש המשלחת לשיחות בפקיסטן, רק כדי להיבלם בתוך חצי שעה על ידי גורמים שטענו כי "הדבר טרם סוכם".
אפילו הנשיא מסעוד פזשכיאן, שנשאר מחוץ לחדר המשא ומתן, מיהר לשחרר הצהרה סמלית כדי להזכיר לציבור האיראני שלמדינה עדיין יש נשיא, גם אם אין לו באמת מילה במערכת.
המהומה הפנימית הזו בטהראן חושפת את השבריריות של המשטר ביום שאחרי המכה הקשה. האמריקאים, בצעד מחושב, בחרו להשאיר את מוג'תבא חמינאי בחיים לא מתוך חולשה, אלא כדי שתהיה כתובת אחת בעלת סמכות שתוכל "לחתום בשם המשטר" ולהחזיק את ההסכם מול מוקדי הכוח הפנימיים.
וכך בזמן שבירושלים ובוושינגטון מחכים לראות אם איראן באמת תוציא את האורניום המועשר מהמדינה כמו שהבטיחה, בטהרן ממשיכים בהצגה. הם פותחים את המיצרים ומכריזים על 'ניצחון' מתוך הבונקרים. הם מקווים שהאזרחים האיראנים, אלו שרק לפני לילה ברחו מהבתים מפחד מהפצצה אמריקאית, יאמינו לשקרים שלהם.
האמת הרבה פחות מורכבת ואפילו פשוטה: מאחורי כל הדיבורים על "ניצחון איראני", מסתתרת כניעה של משטר שנלחץ לקיר ולא נותרה לו שום ברירה אחרת.
גמלים פורחים
בתוך כל המולת המלחמה, כשהאש בחזיתות עודנה יוקדת, התחוללה בימי חול המועד, מהומה לא קטנה גם בתוך לשכת נתניהו. זה החל עוד קודם החג, עם חשיפת התבטאויותיו המביכות של הדובר זיו אגמון, שכללו פנינים גזעניות על "בבונים" ו"אפריקה". זה המשיך בזיגזג מפואר של נתניהו: תחילה ניסיון להשאירו בתפקיד תחת מעטה של "סליחה ומחילה" לאחר התנצלות של אגמון. מיד לאחר מכן זה הסתיים בהתקפלות מהירה ומביכה של נתניהו מול זעמם של חברי הכנסת מהליכוד, שדרשו את פיטוריו של הדובר.
פרשה זו גרמה גם לתומכי נתניהו להצביע על הבעיה העמוקה בלשכת ראה"מ. הלשכה שאמורה להיות הומוגנית ומלוכדת בניהול ענייני המדינה נראית פחות כמו מרכז עצבי של מדינה במלחמה, ויותר כמו מוצב הנמצא תחת מצור תמידי. קשה לנהל מערכה אסטרטגית כאשר בכירי הלשכה נקראים השכם והערב לחקירות, שחלקן, כפי שצף ועולה לאחרונה, נראות כמו ניסיון נואש לייצר כותרות יש מאין.
כבר לא מדובר רק בביקורת פוליטית. כפי שהעיד השופט מנחם מזרחי בפרשת "הבילד", ישנן חקירות שבהן תילי תילים של חשדות מתבררים כ"גמלים פורחים באוויר". כששופט בכיר מטיח ביקורת כה נוקבת על מחדלי חקירה ועל רדיפת סרק, אי אפשר שלא לתהות כמה מהאנרגיה השלטונית מתבזבזת בחדרי החקירות במקום בחדרי המצב. היכולת לשמור על רציפות תפקודית נפגעת אנושות כאשר כל יועץ הופך לחשוד פוטנציאלי וכל שיחה פנימית מוקלטת ומתועדת.
ולמרות הנסיבות המקלות לכאורה, קיימת ביקורת עניינית על ראה"מ ועל שרשרת המינויים המביכים שלו. את מקומו של אגמון אמור למלא עדו נורדן, ששמו עלה לכותרות לא בשל חזונו המדיני, אלא בשל תגובות שכתב ברשתות החברתיות שבהם הוא (או מישהו בשמו, לדבריו) מנהל שיחות עידוד עם עצמו. בין אם מדובר ב"תגובות מזויפות" כטענתו, ובין אם בשיטה מביכה של האדרה עצמית, המסר העובר לציבור הוא של כאוס ניהולי.
מותר כאמור וצריך לבקר את נתניהו על הזיגזגים הללו. פעם דורון כהן לנציבות המדינה ופעם אלי שרביט לשב"כ, מינויים שמתאיידים עוד לפני שהתייבשה הדיו על כתב המינוי. מינויים אלו עוררו ביקורת אפילו בקרב אנשיו פנימה.
גם במקרה של אגמון, פורסם על מחלוקת פנימית בתוך הלשכה, בין מתנגדיו לתומכיו. אפשר היה לחוש זאת גם בדיווחים ב"חדשות 14", שם נתניהו מקבל בדרך כלל תמיכה גורפת. הפעם לא נטו לו חסד והביקורת הייתה נוקבת.
חניה לטווח קצר
גם בימי חול המועד נמשכו הקרבות בתוך האופוזיציה. מי שליבו אותם הפעם היו הפרשנים תומכי השמאל, שקראו לגדי איזנקוט לוותר לנפתלי בנט ולהצטרף אליו כמספר שתיים כדי להבטיח ניצחון על נתניהו. אחרים כבר הרחיקו לכת וקראו לשניים לגבש הסכם רוטציה מראש, במידה ויצליחו להרכיב את הממשלה הבאה. אולם כפי שנראה כעת, הדרך לאיחוד עוברת דרך קרב ירושה יצרי שלא בטוח שיסתיים בלחיצת יד.
במבט על המפה הפוליטית של גוש ה"שינוי", אפשר להבחין בסינון טבעי ואכזרי. מה שהחל כזירה צפופה של טוענים לכתר, כל ראשי מפלגות האופוזיציה, הצטמצם לשני שחקנים מרכזיים שדחקו את כל היתר הצידה.
באגף הימני של הגוש, הצליח בנט להביס את שותפיו (יריביו), גדעון סער, שעשה מהלך חכם מבחינתו והצטרף לליכוד, ואביגדור ליברמן, שהצהיר בכל הזדמנות כי הוא רואה עצמו מתאים יותר מאחרים לראשות הממשלה.
ליברמן שנהג לומר כי הוא היחיד שמילא את שלושת התפקידים הבכירים – ביטחון, חוץ ואוצר, מוצא את עצמו בסקרים הרחק מאחורי המומנטום של בנט. ליברמן (וכמוהו רבים) אמנם טוען שהמצב של בנט בסקרים מתעתע וכי במציאות הוא חלש ביותר ויסיים עם "חד ספרתי". אולם בשלב הנוכחי בנט חזק מליברמן בסקרים וזה מה שקובע כרגע בגוש השינוי.
עם זאת הדרמה האמיתית התחוללה באגף המרכז-שמאל. מי שהיה פעם "יקיר הסקרים" עם 38 מנדטים דמיוניים, בני גנץ, מצא את עצמו מחוץ למשחק. המהפך של גדי איזנקוט היה דרמטי: הוא סירב להישאר בצל של גנץ, פרש, ובאופן שהפתיע רבים הפך למגנט של קולות המחנה. השילוב בין הרקע המבצעי, הצניעות האישית והמעמד של אב שכול בתקופת מלחמה, יצר עבורו כוח פוליטי שסחף אחריו גם את מצביעי יאיר לפיד ויאיר גולן.
כעת, הזירה מתנקזת לעימות ישיר בין בנט לאיזנקוט על הנהגת הגוש כולו. בנט מחזיק ב"מגרש חנייה" גדול של קולות, אך כזה שנראה לאחרונה לא יציב, בעוד איזנקוט נמצא במגמת עלייה עקבית. לפיד, מצדו, מנסה להילחם על הרלוונטיות שלו ותוקף את שניהם בטענה ש"אין לסמוך עליהם", אך נדמה שהציבור כבר סימן את המועמדים המובילים שלו.
איזנקוט כבר הבהיר שאין לו כוונה לשמש כ"כינור שני" פעם נוספת. הוא לא עזב את גנץ כדי להפוך לעוזרו של בנט. מנגד, בנט משוכנע שהוא המועמד האולטימטיבי ואין לו כל כוונה לוותר על הבכורה. הוויכוח הזה, שמתנהל כרגע על דפי העיתונים ובין הפרשנים, יהפוך בקרוב למבחן המעשי של הגוש: האם האגו והשאיפות האישיות יאפשרו איחוד, או שמא הקרב על ההנהגה יסלול שוב את דרכו של נתניהו לניצחון בטוח. ההכרעה עדיין רחוקה.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
