האור בחדר, מרצד מעט. אך עיניו של סא"ל (מיל') ש' נותרות יציבות, חודרות. הוא בן 65, איש עסקים בתחום התכשיטים בחיים האזרחיים, אך תנועותיו משדרות דריכות של לוחם גולני שמעולם לא באמת הניח את הנשק. "בוא תגיד לי מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל," הוא אומר בחיוך מריר-מתוק, "הסיפור הוא ארוך, כמעט כמו המרחק שבין טהרן לירושלים".
ש' נולד בשנת 1960 בקרמנשה, עיר תוססת סמוכה לטהרן. אביו היה עמוד התווך של הקהילה היהודית – רב, מוהל, שוחט ואיש חינוך. "הוא היה איש אשכולות," ש' משחזר בערגה ל-'המחדש'. "הוא ניהל את התיכון היהודי הכי גדול בטהרן והיה נציג של ארגון 'אוצר התורה'. אני, כבן יחיד בין ארבע בנות, הייתי צמוד לדש בגדיו. נסעתי איתו לשיראז, לאספהאן, למשהד. הדרכים היו ארוכות, הציורים על קירות המסגדים היו מרהיבים, אבל הלב שלנו תמיד היה מכוון לכיוון אחד".
הוא עוצם עיניים לרגע, והריחות של שוק הבדים בטהרן עולים באפו. "טהרן הייתה חוויה מדהימה. עיר אירופאית לכל דבר. אני זוכר את הדרך מהבית לבית הספר היהודי, הליכה של עשר דקות בשלג הכבד. היינו במעמד סוציו-אקונומי גבוה מאוד, גרנו בשכונות היוקרה. דלותם של חיי הפריפריה באיראן זעקה מן הקירות, אבל בתוך הקהילה היהודית, תחת שלטון השאה, החיים היו עשירים ומלאי כבוד".
במרחק לא רב משם, גדל ב'. כיום הוא בן 60, אב לשלושה, איש טכנולוגיה ואחזקה ששימש כרמ"ד כשירויות בבה"ד 20. גם הוא זוכר את מחוז קרמנשה, אותו אזור שהפך כיום, למרבה האירוניה, לאתר שיגור מרכזי של טילים לעבר ישראל. "היינו קהילה קטנה ומגובשת סביב בית הכנסת," מספר ב' ל'המחדש'. "בכיתה הייתי היהודי היחיד. היה לי פטור משיעורי קוראן, אבל חיינו בדו-קיום מופלא. אבא שלי היה סוחר בדים מוערך, והיחסים עם השכנים המוסלמים היו מצוינים. הרגשתי חלק מהעם האיראני, אבל בכל ליל סדר, כשהיינו לוחשים 'לשנה הבאה בירושלים', ידענו שזה לא רק טקסט דתי – זו תוכנית עבודה".
הלילה שבו הכל השתנה
השנה היא 1973. ש' רק בן 13, חודש אחד בלבד לפני שפרצה מלחמת יום כיפור בישראל. בעוד איראן של השאה נראתה כיציבה מאי פעם, אביו של ש' כבר שמע את הדי המהפכה המתקרבת. "זה לא היה פחד, זו הייתה ציונות טהורה," הוא מדגיש. "אבא שלי היה ציוני מובהק. הציעו לו לעלות לבד כדי לבדוק את השטח, והוא סירב. הוא אמר: 'כשאני עולה, אני עולה עם כל המשפחה'. יום אחד הוא פשוט בא הביתה ואמר שמתקפלים. תוך שבועיים הבית הפך לערמת מזוודות. אני זוכר את הערב האחרון. הבית היה ריק לגמרי, הד קולנו נשמע בין הקירות החשופים. מיניבוס אסף אותנו לשדה התעופה. נחתנו בארץ, למרכז קליטה, ומשם הכל הפך להיסטוריה ישראלית".
עבור ב', המעבר היה כרוך בסכנת חיים ממשית. הוא חווה את התפרצות המהפכה האסלאמית של 1979 בשיא גיל ההתבגרות. "האקלים השתנה ביום אחד," הוא משחזר. "פתאום חברים שלי יצאו להפגנות ענק, צעקו 'מוות לשאה'. אבא שלי נעל את הדלתות ולא נתן לי לצאת. כשהשלטון נפל, הביטחון האישי נעלם. התחילו רוחות מלחמה עם עיראק, וידענו שאם לא נברח עכשיו – אגוייס לצבא האיראני".
ב' ומשפחתו נמלטו בטיסה חשאית של הסוכנות היהודית דרך יוון. "הקוריאוס הוא הרגע שבו המטוס חצה את הגבול הטריטוריאלי של איראן," הוא מספר ל'המחדש'. "הטייס הכריז ברמקול שאנחנו מחוץ למרחב האווירי האיראני, ופתאום כל המטוס, שעד אז שמר על דממה מתוחה, התפרץ בבכי ובשירה. התברר שכולם שם היו יהודים בזהות בדויה שנמלטו מהתופת".
מחבלן בגולני ועד למדרון הטכנולוגי
עם הגעתם לארץ, שני הילדים מטהרן הפכו ללוחמים בקו הראשון. ש' התגייס לחטיבת גולני וסיים כסגן אלוף במילואים. במלחמת לבנון הראשונה הוא שירת כחבלן בחטיבה הצפונית. "היינו בתוך משרדים של אש"ף בעין אל-חילווה," הוא מספר ל-'המחדש' בקול רועד מעט. "פיצוץ לא מתוכנן הרעיד את הבניין, הדירה התפרקה עלינו ועפנו החוצה מעוצמת ההדף. יצאנו בנס בשן ועין, אבל הרוח לא נשברה". לאחר מכן בנה את ביתו בגוש קטיף ושימש כמרכז משק עד הפינוי הכואב. כיום, בסבב המילואים הנוכחי, הוא מנהל לחימה ביחידת מומחים. "העסק שלי לתכשיטים בסכנה, אבל אין שאלה בכלל – להיות חלק, זו זכות שאין לה מחיר".
ב' פנה למסלול הטכנולוגי והדרכתי בצה"ל. הוא שירת 31 שנים בקבע, הפך לרמ"ד כשירויות בבה"ד 20 והיה אמון על הכשרת דורות של אנשי חימוש. גם היום, כשהוא פושט את המדים ולובש את בגדי האזרח עובד צה"ל, הוא נשאר במרכז העשייה. "אנחנו מוכיחים את עצמנו כל יום בלחימה הזו," הוא אומר בגאווה. "הילדים שלי משרתים ביחידות סייבר ומודיעין. כשאני רואה אותם, אני יודע שהמסע שהתחיל בקרמנשה הושלם כאן".
הגעגוע שאינו מרפה
כעת, כשישראל נמצאת בעיצומה של הפסקת אש שבירה, שני הקצינים מביטים אל העתיד בדאגה מהולה בתקווה. "הפסקת האש הזו מרגישה כמו שקט שלפני סערה נוספת," אומר ש'. "אנחנו ממש על הקצה, מרגישים שאפשר לשבור את השלטון האכזר הזה בטהרן, אבל האמריקאים והלחץ הבינלאומי משאירים אותנו בערפל. אני מתפלל לאחדות, כי רק היא תנצח את הטילים שלהם".
הגעגוע לבית הישן מכה בב' דווקא ברגעים האלו. "אמא שלי עדיין זוכרת כל פינה בטהרן. כואב לה לראות את ההרס, כואב לה שהמדינה שהייתה לה בית הפכה לאויבת הכי גדולה של הילדים שלה. הגעגוע לרחובות, לפינות החמד, לריחות של הפרסיות האמיתית – זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה געגוע למקום שכבר לא קיים".
ש' חותם בברכה שקיבלה משמעות מצמררת בשנה האחרונה: "אני אומר לכולם – 'לשנה הבאה בטהרן הבנויה'. לא כנתינים, אלא כאנשים חופשיים שיכולים לחזור לבקר בשורשים שלהם מבלי לחשוש מטילים. עד אז, אנחנו נשארים כאן, על המדים, שומרים על הבית היחיד שבאמת יש לנו".
