שנת תר"צ. הימים ימי טרום עליית הנאצים ימח שמם לשלטון, והבהלה כבר ניכרה היטב על פניהם של יהודי האזור. רוחות שחורות של פחד ואי-ודאות החלו לנשב ברחובות, והתחושה שהאדמה עומדת לרעוד לא נתנה מנוח. בתוך המערבולת הזו מצאה את עצמה משפחת שכטר. אב המשפחה, רבי יעקב שכטר, היה איש רם המעלה – דמות מוכרת בעולם המסחר והתעשייה כמנהל בתי חרושת מצליחים, שלצד עסקיו פעל ללא לאות להקמת ארגוני חסד מפוארים ברחבי הונגריה.
הסכנה לא איחרה לבוא: צו גירוש אכזרי ריחף מעל ראשם. ללא אזרחות מקומית, הם עמדו בפני השלכה אל מעבר לגבול – פולין סירבה לפתוח את שעריה, ובדרכים המיועדות ארבו שודדי דרכים רצחניים שהיו עושים את מלאכתם הנוראה. ברגע של תושייה עילאית ונועזת, החליטה אם המשפחה לזייף מסמכים רשמיים שהעידו כי היא ובעלה נולדו על אדמת הונגריה.
אך המזל לא האיר פנים לאורך זמן; השלטונות עלו על הזיוף. מהר מאוד הפך הבית החם לזירת מאבק משפטי מתיש ומורט עצבים שנמשך שמונה שנים ארוכות, כשתחת ראשם של בני הזוג מרחפת סכנת מאסר ממושך.
הקץ הגיע ביום הדין הסופי, לאחר שנים של דיונים חוזרים ומאסרים ארעיים לפרקים. רבי יעקב פנה לעורך דינו כדי לשמוע הערכת מצב כנה. תשובתו של הפרקליט הייתה קודרת: אם נצליח להפחית את העונש לשש שנות מאסר בלבד, זה ייחשב כהישג אדיר מאין כמותו.
באותו רגע קיבל רבי יעקב החלטה בלתי נתפסת. הוא שילם לעורך הדין את מלוא שכרו, אך ביקש ממנו דבר אחד: להישאר בבית ולא להעז להגיע לאולם. עורך הדין נדהם מהצעד המסוכן, אך שמח לקבל את הכסף מבלי לבזבז זמן יקר על טיעונים.
אל אולם המשפט המאיים הגיע רבי יעקב בגפו. השופט ההונגרי הביט סביבו, החמיר את מבטו ותהה היכן המייצג החוקי שלו. רבי יעקב יישר את קומתו והשיב בביטחון גמור: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי".
"אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?".
רבי יעקב ענה באומץ לב שזעזע את הנוכחים: "הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא זה שמכניס במוחם ובפיהם של השופטים המכובדים מה לחשוב ומה לומר. לכן, אני בוחר לפנות ישירות לבורא העולם – שיכניס במוחם של השופטים הנכבדים לזכות, ולהוציא דין אמת לאמיתה".
קשה לדמיין הצהרת "אין עוד מלבדו" עוצמתית מזו. מול גזר דין שיכול להחריב את חייו, הוא עמד ללא מורא בשר ודם, והשליך את יהבו על החלטת הבורא. השופט ההמום נאלץ לקטוע את הדיון ולהכריז על הפסקה בת רבע שעה כדי להירגע. כשחזר, הודיע בהתרגשות: "אדון שכטר, אתה בעל אופי נעלה. אני פוטר אותך מכל אשמה, אתה זכאי!".
לצד הזיכוי המוחלט, פסק השופט כי על המשפחה לחסל את כל עסקיה המששגשגים תוך שנה אחת, ולעזוב את תחומי הונגריה לצמיתות. הבעייה הייתה שבאותה שנה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, העולם סגר את שעריו, וקבלת אישורי כניסה לארצות הברית או סרטיפיקטים לארץ ישראל הייתה משימה דמיונית.
רבי יעקב פנה לשופט ואמר: "אתה מורה לי לעזוב, אך שום מדינה לא תקבל אותי ואת משפחתי". השופט קיבל את הטיעון והטיל צו יוצא דופן: על ממשלת הונגריה עצמה מוטלת האחריות להשיג עבור המשפחה ויזות לאמריקה או אישורי עלייה לארץ ישראל.
ארצות הברית של אותם ימים נתפסה כארץ החופש והזהב, בעוד בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי ושרר עוני מחפיר. המצב הרוחני בארץ היה ירוד, והציונים ניסו להצר את צעדיהם של שומרי המצוות. אולם, להוריו של רבי אריה היה מצפן אחד בלבד – חינוך הילדים.
השיקול הבלעדי היה היכן יוכלו לגדל את צאצאיהם בדרך התורה והיראה. הם הפנו עורף למנעמי אמריקה, ובד' בניסן תרצ"ט דרכו על אדמת הקודש.
שלוש שנים מאוחר יותר התבררה המציאות המבעיתה: יהדות אירופה הוכחדה בשואה. כמעט כל קרובי משפחתם שנשארו מאחור נרצחו, ה' ישמור.
רק אז נפתרה התעלומה שניקרה במוחם של רבים במשך השנים, שאלה שבנו, הגאון הצדיק רבי אריה שכטר זצ"ל נהג להציף כשסיפר את הסיפור ברטט: "מדוע אנשים בעלי מידות נעלות כל כך, שכל חייהם היו שרשרת של חסד לפנים משורת הדין, נפגעו בצורה כה אנושה ממידת הדין?"
זוהי קושיה שמנקרת אצל מי שמנסה לחקור בשכל אנושי, אבל מי שמתהלך בתומו – אינו שואל שאלות! הוא פוסע בעולם מתוך ידיעה ברורה שיש אבא רחום בשמים, שהוא "קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד), ומאמין באמונה שלמה כי "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" (ברכות ס, ב).
אחרי שהתמונה התבהרה וזוועות השואה נחשפו, התברר שכל אותן תלאות וייסורים שחוו במשך שמונה שנים בבתי המשפט ובבתי הסוהר לא היו עונש – הם היו תוכנית ההצלה האלוקית. דווקא המשפט המתיש שכפה עליהם לנטוש את ביתם, הוא זה שחילץ אותם מגיא הצלמוות.
אך מדוע נגזרו עליהם שמונה שנים של סבל מוקדם? התשובה לכך מטלטלת: הבורא ידע על הגזירה הנוראה המתרגשת ובאה על משפחות רבות, ורצה להציל את משפחת שכטר בזכות מעשיהם הטובים. כדי למנוע קטרוג מצד המלאכים שישאלו "מה נשתנו אלו מאלו?", ניתנה להם ההזדמנות למסירות נפש עילאית.
רוב אחיותיו ואחיו של רבי אריה נולדו במהלך אותן שנות משפט מייגעות. להורים לא היו חישובים כלכליים או חששות מגידול משפחה ברוכת ילדים בתנאי אי-ודאות קשים; הם ביטלו את רצונם בפני רצון ה' והשליכו את עצמם על התורה.
הרעיון העמוק הזה מהדהד בפרשת השבוע, בחטא הנורא של בני ישראל: "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה' וַיִּשְׁמַ֤ע יה' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ" (במדבר יא, א). רש"י הקדוש חושף את שורש התרעומת שלהם: "אמרו, אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך". ועל כך יצא הקצף האלוקי, כפי שרש"י ממשיך ומסביר שהקדוש ברוך הוא אמר: "אני הייתי מתכוון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד".
המסר הזה נצחי ונוגע לכל אדם בכל דור – ברגעים של צרה, אסור לאדם להתרעם ולשאול בקובלנה 'על מה עשה ה' ככה'. יש לזכור שכל מאי דעביד רחמנא לטב עבידא, והקושי אינו אלא המצע שעליו תצמח הטובה. הבורא מכוון לטובתנו גם כשהשכל האנושי קצר מלהבין, ועלינו להישמר מלהיות כמו אותם מתאוננים, שעליהם נאמר: 'אני הייתי מתכוון לטובתכם ואילו הם מפרשים אותה לרעה', חס ושלום.
עדות חיה נוספת לעיקרון הזה סיפר מגיד המישרים הגאון רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל על קורותיו בשואה. בשבת קודש פרשת בהעלותך תש"א, רגע לפני הפלישה הגרמנית, העלו הרוסים כמאה בחורי ישיבה – ורבי יענקל'ה ביניהם – על רכבת משא שנסעה במשך חודש ימים לסיביר. באותם רגעים עולמם חשך בעדם, והם לא תיארו לעצמם שהגירוש המפרך הזה הוא נס ההצלה שימנע מהם ליפול לידי הגרמנים ביום למחרת, שכן כל חבריהם שנשארו בעיר נלקחו למחנות.
הם התנחמו בכך שהיו קבוצה מגובשת ושהצליחו לשמור איתם תפילין, ספרי קודש, מגילת אסתר ושופרות. אך ביום ראשון לפרשת מטות-מסעי, עם הגעתם למחנה העבודה, החרימו השומרים את כל חפצי הקודש ושרפו אותם לנגד עיניהם. הייאוש וההלם היו מוחלטים; הבחורים חשו אבודים ללא תפילין וספרים.
אך בנובהרדוק אין ייאוש. באותו ערב, אחרי שעות של עבודה מפרכת, התכנסו בחשאי בפינה אפלה ל"ועד של חיזוק". הסכנה הייתה עצומה – ניהול מחתרת בתוך מחנה סובייטי גרר עונש מוות. הם העמידו שומרים, וכל מי שביקש לדבר קיבל קצבת זמן קשיחה של דקה וחצי בלבד.
רבי יענקל'ה נצר בליבו את דבריו של חברו, רבי הרציל דורגוצ'ינער זצ"ל, שנעמד באותה דקה וחצי וציטט את דברי הנביא ישעיהו: "מַה־תֹּאמַ֤ר יַעֲקֹב֙ וּתְדַבֵּ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל נִסְתְּרָ֥ה דַרְכִּ֖י מֵֽהָ֑' וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ הָ' בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַף־וְלֹ֖א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ" (ישעיהו מ, כז-כח).
רבי הרציל שאל: אדם שמרגיש שהאלוקים הסתיר ממנו פנים – כיצד המילים "בורא קצות הארץ" מהוות עבורו נחמה?
ההסבר הוא עמוק: הסבל הגדול ביותר בייסורים הוא הפחד שהם יימשכו לנצח ללא קץ, מחשבה שמפילה את האדם לייאוש עמוק מתוך מחשבה שכמו שהבורא הוא אינסופי, כך גם עונשיו. לכן משיב לו הנביא: אמנם "אלוקי עולם ה'" הוא נצחי, אך הוא "בורא קצות הארץ" – כלומר, את העולם הזה וכל המתרחש בו הוא ברא עם גבול ותחום מוגדר. "אין חקר לתבונתו", וכפי שהוא מביא את הצרות, כך הוא שם קץ לחושך.
על כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "ברוך שומר הבטחתו לישראל… שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ". הגמרא במסכת עבודה זרה (נה.) מביאה את דברי רבי יוחנן על הפסוק "וחוליים רעים ונאמנים" – "רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתן, שנשבעין לצאת בזמן הקצוב להם".
לכל צרה יש זמן קצוב ומדויק, ושנייה אחת לאחר מכן היא לא תישאר. כשעם ישראל עמד לצאת ממצרים, הגאולה הגיעה בדיוק ברגע המיועד. הבצק של הלחם עוד לא הספיק להחמיץ והם נדחקו לצאת לדרך – משום שברגע שהגיע קץ הגלות, אי אפשר היה להמתין אפילו רגע נוסף עבור לחמניות טריות. הכל מדוד ומתוזמן בדיוק לפי כוחו של האדם, ולא יימשך אפילו שבריר שנייה מעבר לצורך. הכל מדוד ומתוזמן בדיוק לפי כוחו של האדם, ולא יימשך אפילו שבריר שנייה מעבר לצורך. כפי כח סבל האדם, והוא לא יהיה רגע מעבר לו.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
