שלום וברכה מורי ורבותי!
יום חמישי, היום של שלום הבית שלנו.
והנה שאלה שלכם!
מה עושים כאשר בן הזוג אינו מוכן לשים מסכה? לא מוכן לעטות מסכה על פניו בימים קשים אלו, גם כאשר הוא בציבור וגם כאשר הוא קרוב לבני אדם החשודים כמו כולנו במחלת הקורונה בתקופה קשה זו?
שאלה שניה, איך ניתן לייצר את מידת הסבלנות כאשר היא כבר נגמרת, אבל לחלוטין?
אני מבין שהשאלה היא 'הא בהא תליא', השאלה השניה קשורה לשאלה הראשונה, כי כאשר רואים את בן הזוג מתעלם מהנחיות מפורשות ומסכן את עצמו ואת הסביבה ואת בני משפחתו, הסבלנות נעלמת ומתפוגגת מאליה.
שימו לב טוב מורי ורבותי!
"חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כו, כ) זה לא נאמר על בני האדם, אבל זה בהשאלה שייך לכל אחד ואחד מאתנו.
בשעת מריבה, בשעת לחץ, בשעה שבן הזוג עושה את הטעות, בשום פנים ואופן אין מה לעשות, לא ניתן להעיר לו, לא ניתן לחנך אותו, ולהיפך, חובה להתעלם, כי אנחנו יודעים שכל הערה בשעה קשה זו רק תגרור למריבה ולקשיחות יתר.
אבל לאחר מכן, אחרי שהעסק נרגע, אחרי שחזרנו הביתה, אחרי שישבנו יחד לארוחת ערב, האחד פונה לחברו, לבן הזוג שלו, ואומר לו: "תדע לך שהיה לי מאוד מאוד קשה לראות אותך היום בלי מסיכה, אני רעדתי מפחד כל הדרך, חששתי שאולי הישישה מימין או הצעיר משמאל חולים במחלת הקורונה והולכים להדביק אותך ואת כל הבית, רציתי לצעוק 'הצילו', אבל לא עשיתי את זה כי הבנתי שזה לא הזמן, הבנתי שזה עלול לפגוע בך. המתנתי וחיכיתי בכאב, אבל זה מאוד כאב לי. אני מתחנן אליך, אם זה לא עקרוני אצלך, תעשה טובה לאנושות, שים עליך מסיכה. אם זה עקרוני, אני מוכן לוותר גם על זה".
ככל שנצליח לתאר את הרגשות שלנו שלא בשעת לחץ וכעס ושלא בשעה שבהם אנחנו באים לבן הזוג ואומרים לו: "אתה עושה טעות!", נגלה עולם חדש, נגלה אדם מתחשב, אדם אכפתי, אדם שאומר: "אם זה באמת כל כך חשוב, למענך בלבד אני מוכן לשנות את דרכי".
שווה לנסות ושווה גם להצליח.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
