שר המשפטים, אמיר אוחנה, בנאומו הראשון בטקס ההסמכה של לשכת עוה"ד: "מי שרוצה בטובתה של מערכת המשפט – חייב להיות מוכן לבקר אותה; תהיינה מחלוקות. ננהל אותן בדרך ארץ, אך את הדרוש תיקון – נתקן"
מעיקרי הנאום:
אתם נכנסים היום לא רק כחברים בלשכת עורכי הדין, אלא גם כחברים במערכת המשפט הישראלית, מערכת שהיא מאבני היסוד של כל מדינה חופשית ודמוקרטית. היותה של מערכת המשפט אחת מאבני היסוד אין משמעה כי אין להשמיע עליה ביקורת, ממש כשם שביקורת על הכנסת ועל הממשלה, שתי הרשויות הנוספות, היא חיונית לקיום ערכי החופש והדמוקרטיה.
יש טענה – שדומני כי קונה פחות ופחות אחיזה בציבור – לפיה כל מי שמבקש לתקן את מערכת המשפט ומעז לבקר אותה – רוצה ברעתה. להיפך.
מי שרוצה מערכת משפט נקיה משיקולים זרים, מי שרוצה מערכת משפט חזקה וצודקת, מי שרוצה בטובתה של מערכת המשפט – חייב להיות מוכן לבקר אותה.
ולבקר פירושו גם לתקן, לשנות. אין שינוי היכן שיש מחסום בפני כל ביקורת, והתיקון לא יבוא אם נכנע לזעקות השבר השחוקות על "קץ הדמוקרטיה", ו"מיטוט שלטון החוק", על כל תזוזה מהמצב הקיים.
האם ניתן לטעון ברצינות כי אין מקום לשינויים במערכת? האם לא היינו רוצים לראות במערכת המשפט יותר פלוראליזם, לשמוע מגוון רחב יותר של דעות? האם בעולם משפטי המתאפיין ב"ירידת הפורמליזם ועליית הערכים" כפי שתיאר המלומד פרופ' מאוטנר, אין חשיבות קריטית לריבוי דעות?
האם ניתן לטעון ברצינות כי האופן שבו מתמנים שופטים מאפשר את הפלוראליזם הנדרש? האם המערכת המשפטית שקופה דיה? האם הציבור יודע על האופן בו מתנהלת מערכת המשפט, בו מתקבלות ההחלטות? האם ניתן להתעלם מתחושת הציבור שהולך וגדל הפער שבין המושגים "משפט" ו-"צדק"?
מי שתחושת הצדק עוד מפעמת בו, מי שחיפוש האמת היא עדיין נר לרגליו, חייב לשאול את עצמו את השאלות הללו.
במהלך שנותיי כעו"ד וכאיש ציבור ראיתי שופטים חרוצים. ראיתי שופטים ישרים והגונים, חדורי תחושת שליחות. ראיתי גם אחרים. דבר אחד לא ראיתי: שופטים שנבחרו על ידי הציבור. מכיוון שכך, אין מנוס מהמסקנה שהרשות השופטת היא הפחות דמוקרטית מבין שלוש הרשויות. היושבים בה לא יישאו באחריות לתוצאות החלטותיהם, ולא יבואו בפני הציבור אחת לארבע שנים לבקש ולקבל – או לא לקבל – את אמונו מחדש.
היה ניתן לצפות שדווקא בשל כך תגזור על עצמה המערכת המשפטית על שלוחותיה, שופטים ומשפטנים בשירות המדינה, איפוק מיוחד בתפקידה, ותכבד את לשון החוק כמו גם את הרשויות האחרות. לצערי לא תמיד אני רואה איפוק זה בפועל.
כולנו מסכימים על הצורך במערכת האיזונים והבלמים שהגה מונטסקייה, אך במעש – אני רואה רק רשות אחת שאין עליה לא איזונים ולא בלמים, זולת אלה שהיא מואילה לגזור על עצמה.
יהיו מאבקים, תהיינה מחלוקות. ננהל אותם באורך רוח, בשיקול דעת ובדרך ארץ, אך את הדרוש תיקון – נתקן. ואת הדרוש ריפוי – נרפא.
לא באתי לחיים הפוליטיים כדי לרצות את כולם. באתי עם סט של ערכים ואמונות במטרה להגשימם ולממשם. חלקכם ודאי מזדהה איתם וחלקכם איננו, ממש כמו בציבור הכללי.
אך כפי שהיינו שותפים בעבר למאבק צודק, מאבק עז ורווי יצרים ותככים, אני מבקש מכם להמשיך את השותפות הזאת למען מערכת משפט טובה יותר, נכונה וצודקת יותר.
בואו נאבק יחד כדי להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט, ובואו נהיה חלק ממערכת משפט הראויה לאמון זה.
כולנו מתחילים היום דרך חדשה. בואו נצעד בה יחד, עם כל ההבדלים שבינינו, עם כל הפערים שוודאי ישנם – נצעד בה יחד למערכת משפט שרואה לנגד עיניה קודם כל ולפני הכל את הצדק, ובמילותיו של נשיא ביהמ"ש העליון הראשון משה זמורה: "אמת ויציב – אמת עדיף".
אני מבקש לאחל לכולכם מועמק ליבי שתגשימו את החלומות שלכם, שתגיעו להישגים משפטיים, ושתצליחו להוביל את עולם המשפט בהוד, בהדר ובגאון ושתרדפו צדק. בהצלחה!