זהו, זה נגמר. ביום שישי הכנסת תצא לפגרת בחירות, וישראל תיכנס באופן רשמי למערכת בחירות, כשלראשונה מזה 52 שנה, ממשלה מסיימת קדנציה מלאה – נתון היסטורי בפני עצמו.
אז עם מה אנחנו יוצאים מהקדנציה הזו? נכנסנו אליה כשהוויכוח הגדול היה בין ימין לשמאל. אבל ככל שנקפו החודשים נדמה היה שהמטרה השתנתה. אם בתחילת הדרך הימין והחרדים עמדו יחד במוקד המתקפה, הרי שבסיומה רוב האש הופנתה כלפי הציבור החרדי – ולעיתים, למרבה האבסורד, דווקא מתוך מחנה הימין.
בדרך קיבלנו רפורמה משפטית שנעצרה באמצע, גזירות כלכליות שפגעו בעולם התורה, לחץ חסר תקדים על בני הישיבות, ואפילו מעצרים של לומדי תורה. אבל האם זה כל הסיפור? ממש לא.
דווקא בשבועות האחרונים קרה הדבר החשוב ביותר בקדנציה – לא בגלל שני החוקים שעברו, אלא בגלל מה שהם לימדו. פתאום התברר שהשריר הפוליטי של המפלגות החרדיות לא התנוון. הוא פשוט לא הופעל.
כשהנציגים החרדים החליטו להפסיק למצמץ, לעמוד על שלהם ולהבהיר שיש קווים אדומים – המציאות השתנתה. חוק יסוד: לימוד תורה עבר. הוראת השעה שמונעת את מעצרם של בני הישיבות עברה. תיקון חוק הכשרות של מלכיאלי עבר, הסדר עבור הגננות החרדיות עבר. ולא, זה לא קרה כי מישהו קם בבוקר והחליט להיות נדיב יותר כלפי הציבור החרדי. זה קרה כי מישהו הבין שהפעם אין נסיגה.
וזה לא היה פשוט. בניגוד למה שחושבים, המאבק לא היה מול האופוזיציה אלא דווקא בתוך הקואליציה. היו מי שניסו לעכב, לרכך ולטרפד. ובכל זאת, כשהנציגים התעקשו – החוקים עברו.
כאן מגיעה השאלה שאי אפשר להתחמק ממנה: אם זה היה אפשרי עכשיו, למה זה לא היה אפשרי לפני חצי שנה? אני לא מדבר על החודשים הראשונים של המלחמה. אז המציאות הלאומית חייבה אחריות מסוג אחר. אבל בחצי השנה האחרונה כבר היה ברור שלסיעות החרדיות יש הרבה יותר כוח מכפי שהן בחרו להפעיל.
ואולי זה הלקח החשוב ביותר של הקדנציה. לא שחסרים מנדטים. לא שחסרים שותפים. לפעמים פשוט חסרה ההחלטה להשתמש בכוח שכבר נמצא בידיים. אפילו בלי אגודת ישראל, ראינו היטב שש"ס ודגל התורה הצליחו לקדם מהלכים משמעותיים (שערו בנפשיכם מה היה קורה לו כולם היו עובדים יחד אבל זה נושא לטור אחר). מסתבר שכאשר יש יעד ברור – גם משוואות פוליטיות שנראות בלתי אפשריות מתחילות להסתדר. הלקח הזה חשוב הרבה יותר משני החוקים עצמם.
לקראת הבחירות הקרובות הציבור החרדי צריך לזכור דבר אחד: אנחנו לא בכיס של אף ממשלה. לא של הימין ולא של השמאל. הנציגים החרדים נשלחו בראש ובראשונה לשמור על עולם התורה, על בני הישיבות ועל הציבור ששלח אותם. כל השאר חשוב – התיישבות, כלכלה, תרבות ושאר נושאי הממשלה – אבל זו לא שליחותם המרכזית.
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לקוות שלקדנציה הבאה ייכנסו עם מסקנה אחת פשוטה: מסתבר שגם בפוליטיקה יש שרירים. ואם לא מפעילים אותם – הם לא עושים הרבה.
