בסמטאותיה הציוריות והשקטות של שכונת שערי חסד הירושלמית, עמדה לה חנות מכולת קטנה של פעם. החנות הייתה כמעט זעירה: חדר צר האוגר בתוכו מוצרי יסוד פשוטים, חלב טרי המגיע במיכלים צנועים מדי בוקר, וכמה כיכרות לחם ולחמניות חמות שריחן הפיץ ניחוח ביתי. בעל המכולת ורעייתו, אף ששניהם כבר היו באים בימים ושיבתם זרקה בשערם, ניהלו את החנות כולה כוחותיהם בלבד. הם שימשו כמנהלי חשבונות, חנוונים ומסדרי מדפים בעת ובעונה אחת, במסירות שקטה שאינה מבקשת דבר.
אולם ביום מן הימים, הגיע זמנו של בעל המכולת להיקרא לישיבה של מעלה. הוא הותיר אחריו את רעייתו הקשישה כשהיא בודדה ודאוגה. שאלה אחת הציקה לה יותר מכל: מי יעזור לה עתה לשאת את ארגזי החלב הכבדים ממקום הנחתם על המדרכה הצדדית אל תוך החנות?
להפתעתה המוחלטת, הבעיה נפתרה עוד טרם נוצרה. מדי בוקר, כשהגיעה לפתוח את החנות, הבחינה כי ארגזי החלב כבר מונחים כסדרם ממש בפתח החנות. בליבה פנימה החמיאה מקרב לב למחלק החלב, על גילוי ההתחשבות יוצא הדופן וההבנה למצבה המורכב.
כאשר הגיע סוף החודש ומחלק החלב התייצב לגבות את שכרו, הודתה לו האלמנה בחום וברגש על ההתחשבות העמוקה והמאמץ המיוחד. אלא שמחלק החלב משך בכתפיו במבוכה ולא הבין על מה מדובר. "סליחה," אמר כשהוא מחפש את המילים, "אך אני מניח את ארגזי החלב בדיוק באותו מקום מרוחק על המדרכה כבר 28 שנים. גם בחודש האחרון המשכתי להניח אותם שם. התודה והברכה – אינן שלי!"
האלמנה נתקפה פליאה עצומה. למחרת בבוקר השכימה קום עוד באישון לילה, ובשעה חמש לפנות בוקר נעמדה בפינה מרוחקת ונסתרת מהחנות, נחושה לגלות מיהו הזר המסתורי המשכים קום ומטריח את עצמו לגרור את הארגזים הכבדים.
עמדה מרחוק והשקיפה בנשימה עצורה. לפתע הבחינה בדמות יוצאת דופן: יהודי מבוגר, שפוף קמעא, המתקרב בצעדים שקטים למקום. הוא הביט כה וכה לוודא שאיש אינו רואהו, והחל לשאת במאמץ את ארגזי החלב מהמדרכה הרחוקה עד לפתח החנות.
כשסיים את מלאכתו, התקרבה אליו האלמנה בצעדים מהירים, ובפה פעור מתדהמה גילתה כי המלאך המושיע אינו אחר מאשר גדול הדור והדרו – מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל!
היא נפעמה ונרעשה עד יסוד נשמתה, ובקושי הצליחה להוציא הגה מפיה. "כבוד הרב! תודה! אבל למה? למה הרב מטריח את עצמו מדי בוקר לשאת את ארגזי החלב הכבדים?!"
חייך רבי שלמה זלמן בענוות חן כמי ש'נתפס בקלקלתו', והשיב כמתנצל מתהומות לבו הטהור: "מה זאת אומרת למה? הלוא בעלך נפטר, ומי ישא עתה את ארגזי החלב מהמדרכה אל פתח החנות?" – אמר, נשא רגליו ונמלט מן הזירה במהירות.
הסוד של ארובות השמים: הנהגת מדה כנגד מדה
הנהגה זו של חסד סתרים מעוררת מחשבה ועומדת ביסוד דברי הכתוב בפרשתנו: "שָׁמַר֩ ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ" (דברים ז, יב).
במדרש (דברים רבה ג, ד) אמרו חז"ל: "שלשה מדות טובות יש ביד ישראל, ואלו הן: ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים". והמדרש מביא מקור ופסוק לכל אחת מהמידות: "גומלי חסדים מנין? שנאמר: 'ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד'".
והדברים מעוררים פלא עצום: היכן יש רמז או משמעות בפסוק לכך שאנחנו, עם ישראל, גומלי חסדים? הרי בפסוק מפורש רק שהקב"ה ישמור את השבועה שנשבע לאבות הקדושים לגמול חסד אתנו, ולא כתוב שאנחנו גומלי חסדים!
אלא שמונח כאן יסוד עצום, עם מסר חזק ומהדהד מאוד: הקב"ה מנהל את עולמו במערכת של יחסי גומלין. יש לו לקב"ה מצבורים בלתי נדלים של טוב וחסד בשמים, וכולם נועדו כדי להעניק ולתת אותם לבריותיו. אלא שהקב"ה מחכה לראות כיצד האדם מתנהג למטה: אם הוא אינו דואג רק לעצמו אלא דואג גם לאחרים ומתחסד עמם – גם הקב"ה מתחסד אתו, ומוריד לו את השפע מן השמים.
זוהי הדרך היחידה להביא את חסד ה' עלינו: אם נפתח אנחנו את אוצרות החסד של נפשנו – גם הקב"ה יפתח את אוצרות החסד של מרומים. חסד במיציו הוא נתינה טהורה ללא תמורה, ואם אדם מתחסד עם הזולת, הרי שבמידה כנגד מידה הוא יזכה לקבל מאוצר החסד הגדול של הקב"ה. אדם שנותן – הוא זה שמקבל!
ואכן, כבר לימדונו חז"ל (ויקרא רבה לד): תני ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. שכן רות אומרת לנעמי (רות ב): "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז". 'אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי' לא נאמר, אֶלָּא 'אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ'. אמרה לה: הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי.
כשבועז קירב את רות, הנערה הדלה ותמך בה, למראית עין היא הייתה ענייה מרודה שאין עמה כלום ונראה שהוא מעניק לה הכל. אך למעשה, רק בזכות הנתינה הזו זכה בועז להיות אבי מלכות בית דוד ומלך המשיח!
וזהו בדיוק שאמר הכתוב: "ושמר ה' אלוקיך לך את החסד". הקב"ה אומר לכל אחד מאיתנו: אינכם צריכים לתת לי כלום, אבל אם תלכו ותעשו חסד עם הזולת, ללא כוונה לקבל שום תמורה – תקבלו ממני חסדים! הקב"ה שומר את החסדים שלנו ומעניק לנו חסדים כנגדם. ההבדל היחיד הוא שאנחנו, כבני אנוש מוגבלים, יכולים לעשות חסדים בהגבלה גדולה; אולם הוא יתברך, שהוא כל-יכול, אין אצלו שום הגבלה – וכשהוא שומר עבורנו את החסד, הרי זה ללא כל גבול, חסד שאין לו מצרים.
משום כך למדו חז"ל מכאן שעם ישראל הם גומלי חסדים. כי אם ה' פותח את ארובות השמים ואת אוצרות החסד ומעניק לנו חסד ללא גבולות – אין זאת אלא משום שאנחנו גומלי חסדים! החסדים שאנחנו עושים למטה הם-הם האפתח שפותח את ארובות החסד המושפע עלינו מן השמים.
מנצלים או מנוצלים: התובנה הטהורה של רבי שלמה זלמן
תפיסת עולם זו של חסד בלתי מותנה התבטאה באירוע ייחודי נוסף מהליכותיו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
באחד הימים נכנס אל חדרך לימודו איש חסד מפורסם, כשהוא מלווה ברעייתו הרבנית, כדי להתייעץ בנפש חפצה. ראש הישיבה, מרן הגרש"ז אויערבאך, קיבל את פניהם באהבה מיוחדת ובמאור פנים, וביקש לדעת על מה ולמה טרחו לבוא אליו. למרבה ההפתעה התברר, שביקשו להתייעץ עמו בעניין של 'שלום בית'.
ההפתעה אצל הסובבים הייתה מוחלטת. זה היה הדבר האחרון שמישהו יכול היה להעלות על הדעת. מדובר היה בזוג של אנשי מעלה מרוממים: הוא – אדם שכולו לב חם, חסד ונתינה לזולת; והיא – אשת חיל שקטה שתמיד ניצבה לימינו. ביתם היה מפורסם בכל העיר, וכולם ידעו עד כמה הרבנית מעריצה ומכבדת את בעלה. איפה, אם כן, יכולה לצמוח בעיה?
תלונתה של הרבנית חשפה מציאות מורכבת: "יש לו לב יותר מדי טוב," הסבירה בכאב ובדאגה עמוקה. "כולם מנצלים אותו. עשרות אנשים נכנסים אצלנו בבית כבתוך שלהם. כל אחד בטוח שבעלי חייב לו משהו, שהוא עובד אצלו, שהוא מוכרח לעזור לו," הסבירה בשטף דברים הבוקע מן הלב. "אנשים לא מתחשבים בנו! לא איכפת להם שיש לו בית, שיש לו משפחה, שיש לו אישה. אני פשוט לא מוכנה שימשיכו לנצל את בעלי!"
במשך כל השיחה הטעונה, ראש הישיבה לא קטע את דיבורה אפילו פעם אחת. הוא הקשיב לה בהאזנה כרויה ובעניין רב, והנהן בראשו פעם אחר פעם כמי שמבין ללבה ומסכים עם טענותיה המוצדקות. רק בסוף, לאחר שעצרה את שטף דיבורה, פנה אליה ראש הישיבה בנימוס רב ושאל ברוגע האם סיימה את כל דבריה. משנענה בחיוב, אמר לה בהבנה מלאה ובכובד ראש:
"הרבנית צודקת. בעלך אכן צדיק יסוד עולם, ואנשים באמת לא מתחשבים בחייו האישיים. אבל מה לעשות? דעי לך שהעולם מתחלק לשני סוגי אנשים בלבד: המנצלים – והמנוצלים."
"אבל…", ניסתה הרבנית להגיב ולסייג. אך מרן היסה אותה בעדינות ואמר: "כמו שאמרתי, יש בעולם רק שני סוגים: מנצלים ומנוצלים, אין סוג שלישי."
ואז הוסיף ואמר משפט נפלא שחשף את כל תורת חייו: "אני, שלמה זלמן, שייך למנוצלים. תבחרי לאן את רוצה שהבית שלכם ישתייך." הרבנית נאלמה דום. לא היתה זקוקה להוסיף מילה. אור מיוחד וזיו של השגה פשט על פניה.
"ברוך השם," אמרה בהתרגשות ובחיוך של רווחה, "לפי דברי הראש ישיבה, זכיתי בבעל שהוא ראש 'המנוצלים'."
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
