תמונת המצב הפוליטית רגע לפני הגשת הרשימות מעניינת ומורכבת בכל המפלגות ללא יוצא מהכלל. המפה הפוליטית עדיין רחוקה מלהיסגר וברקע ממתינות הכרעות משמעותיות בשאלות החיבורים, האיחודים ואיוש הרכבי הרשימות.
אחוז החסימה נראה מאיים מתמיד, והפעם נעות סביבו מפלגות לא מעטות עם אישים פוליטיים בולטים. חלקם היו בטוחים שעם כניסתם למרוץ יאירו להם הסקרים פנים. אלא שהמציאות הקודרת הורידה אותם לקרקע ועתה הם מתקשים להחליט על צעדיהם העתידיים, בושים במצבם העגום. להלן סקירה מהירה של המערכת הפוליטית רגע לפני הגשת הרשימות. מי למעלה, מי למטה, מי ישפל ומי ירום.
נתחיל מימין לליכוד, שם כבר התרחש איחוד ראשון: סמוטריץ' ופייגלין סיכמו על בלוק טכני. פייגלין יקבל את המקום השני ברשימה ואנשיו את המקומות 8, 10 ו-11. לא במקרה נסגר ביניהם החיבור. בסקרים האחרונים שתי המפלגות התקשו לעבור בנפרד את אחוז החסימה.
סמוטריץ' נראה אומלל ממש. מבחינתו, לאורך כל הקדנציה פעל לטובת בוחריו והשיג עבורם הישגים לא מעטים בהתיישבות ועוד. אולם בפועל הוא לא נהנה מתמיכה ונע סביב אחוז החסימה. גם פייגלין הבין שלבד הוא לא יעבור את אחוז החסימה והניח את האגו בצד. לאחר האיחוד ביניהם הם מקבלים בסקרים לפחות חמישה מנדטים.
אלא שכאן מגיעה האירוניה: האיחוד שמציל את סמוטריץ' ופייגלין עלול להטביע דווקא את עופר וינטר. באותו סקר, כאשר השניים רצים בנפרד, "עמך ישראל" של וינטר עוברת. כאשר הם מתאחדים, וינטר יורד מתחת לאחוז החסימה.
זו אחת הסיבות שסמוטריץ' ופייגלין מפעילים כעת מאמצים לצרף גם את וינטר. מסיבת העיתונאים שלהם השבוע, עם הקריאה לווינטר להצטרף, הזכירה את מסיבת העיתונאים של לפיד ובנט בזמנו, שבה הודיעו על האיחוד וקראו: "גדי, הצטרף!". איזנקוט סירב ועד מהרה התברר עד כמה צדק. גם וינטר מסרב לפי שעה להצעה וממשיך בעקשנותו שלא להצטרף לפוליטיקאים מכהנים.
נתניהו מצדו לוחץ על כולם להתאחד ומזהיר מפני "בכיה לדורות". וינטר כבר הודיע שיתמוך בו לראשות הממשלה, אבל אם יתמודד לבדו וייפול מתחת לאחוז החסימה, ההמלצה הזאת לא תהיה שווה לנתניהו הרבה.
בן גביר, לעומת זאת, יכול בינתיים להרשות לעצמו להיות עקשן. עוצמה יהודית עוברת את אחוז החסימה, ולכן מבחינתו אין אותה בהילות להתחבר לסמוטריץ'. גם כאן המספרים מעניינים: לפי אחד התרחישים, חיבור בן גביר לסמוטריץ' שווה 11 מנדטים לעומת שמונה בלבד בריצה נפרדת. ובכל זאת, מה שטוב לגוש אינו תמיד מה שטוב למפלגה.
מכאן לליכוד: הפריימריז אמנם הסתיימו, אבל הרשימה טרם נסגרה. שמות שעלו כמועמדים לשריון כמו גבי אשכנזי ומשה כחלון, ירדו כלעומת שבאו. הערעורים על התוצאות עדיין נמשכים, ובמרכזם גילה גמליאל, שנדחקה בעקבות ספירה חוזרת למקום ה-35 ואף הגישה תלונה במשטרה. לנתניהו נותרו שריונים נוספים, כך שאפילו בליכוד, שבו הבוחר כבר אמר את דברו, המילה האחרונה טרם נאמרה. השריונים ממתינים, וחלקם עוד עשויים לשמש את נתניהו כדי לפתור את הפלונטר בימין.
נדוניה מחפשת חתן
אם בימין עסוקים בשאלה מי יתאחד עם מי, הרי שבמרכז המפה הפוליטית השאלה דחופה הרבה יותר: מי בכלל יצליח להגיע לכנסת. לעיתים נדמה שרשימת השמות שנמצאים מתחת לאחוז החסימה מרשימה הרבה יותר ממספר המצביעים שהם מצליחים בינתיים לגייס.
בני גנץ, גלעד ארדן ויולי אדלשטיין, חילי טרופר ויועז הנדל, כולם פוליטיקאים מוכרים, חלקם בעלי רזומה עשיר במיוחד עם תארים של שרים לשעבר, ראש ממשלה חליפי, שגריר באו"ם וכו'. אליהם מצטרפים בגוש השלישי גם שרן השכל, ירון זליכה וגדי יברקן. אלא שרזומה עשיר ככל שיהיה עדיין אינו פתק בקלפי. לפי הסקרים, כאשר המפלגות הללו מתמודדות בנפרד, אף אחת מהן אינה עוברת את אחוז החסימה.
הסיפור המעניין ביותר הוא גנץ. כחול לבן מקבלת באחד הסקרים 0.9% בלבד, אבל גנץ מגיע למשא ומתן עם שק מלא כסף שאין לאחרים. כמפלגה שלה שמונה מושבים בכנסת היוצאת, היא מביאה איתה נדוניה של כ- 11.5 מיליון שקל. מי שיחבור אליה יחסוך לעצמו מרדף קשוח אחרי הלוואות, ערבויות ותרומות, ולעיתים מפגש לא נעים עם מבקר המדינה שיבקש דו"חות וישאל שאלות.
לנדוניה של גנץ יש מחיר: יו"ר כחול לבן דורש לעמוד בראש הרשימה המשותפת ואינו מוכן לוותר על כך לאיש. מבחינתו, מי שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה חליפי אינו אמור לעמוד מאחורי ארדן או אדלשטיין. מנגד, הם מנסים להזיזו מהמקום הראשון בטענה שמי שמביא 0.9% חייב להתפשר על מקומו. לטענתם, עם כל הכבוד לנדוניה, צריך לראות מי החתן.
אולם גם אם יצליחו להתגבר ולהתאחד, אין שום ודאות שיעברו את אחוז החסימה. לפי אחד התרחישים, איחוד גנץ עם ארדן ואדלשטיין מעלה אותם יחד ל־2.6% בלבד. לעומת זאת, חיבור של גנץ עם טרופר, הנדל ואיילת שקד כבר מעניק לרשימה ארבעה מנדטים. מסתבר שלא מספיק להתאחד. צריך גם לבחור עם מי.
טרופר והנדל כבר התאחדו והקימו את "בית ציוני – המילואימניקים", אבל גם החיבור הזה אינו מעביר אותם מעל אחוז החסימה. לכן כולם מדברים עם כולם, כולם מכחישים שהם מדברים עם כולם, וכולם יודעים שנותרו ימים ספורים להחליט.
ויש גם מי שיכולים לצפות במצוקה הזאת בנחת יחסית. ליברמן עובר בבטחה את אחוז החסימה ואצלו הבעיה הפוכה: אחרי שצירף שורה של דמויות חדשות, המאבק הוא על המקומות הריאליים ברשימה. גם יאיר גולן אינו מחפש כרגע גלגל הצלה. הדמוקרטים עוברים את אחוז החסימה, קיימו פריימריז וגולן אף הודיע שלא ישתמש בשריונים שניתנו לו.
גם במפלגות הערביות הבינו את המסר. חד"ש, תע"ל ובל"ד כבר סגרו איחוד, ואילו יואב סגלוביץ', שפרש מ"יש עתיד", מצא לעצמו בית מפתיע במיוחד: המקום השני ברע"ם של מנסור עבאס.
עד יום שלישי נדע מי מצא בית, מי ויתר על המקום הראשון ומי העדיף להישאר לבד. ויש עוד חיבור אחד, גדול בהרבה, שעדיין מרחף מעל המערכת. בקטע הבא.
המפץ האחרון
עד מועד סיום הגשת הרשימות ביום שלישי הקרוב בשעה 10 בלילה יכולים עדיין להתבצע איחודים, פרישות ושינויים שישנו את מפת ההתמודדות. מה שאנו כותבים עכשיו יכול להפוך ללא רלוונטי. כך היה בשבוע שעבר, כאשר כתבנו על הצטרפותו של עופר וינטר לפוליטיקה וציינו שהוא לא המליץ בנאום ההשקה שלו על איש לראשות הממשלה. למחרת כבר הכריז שהוא תומך אך ורק בנתניהו.
וינטר אמנם הוסיף "אבל" ופתח פתח לאפשרויות נוספות, אבל ההכרזה הייתה גם הייתה. שוב התברר עד כמה המערכת הפוליטית דינמית ועד כמה היא יכולה לשנות צורה ברגע אחד. ובכל זאת עוד שבוע זה נגמר. לאחר הגשת הרשימות אי אפשר לשנות. מקסימום לפרוש כליל לפני הבחירות.
השאלה שמעסיקה כעת את הפרשנים היא מה עוד יכול להפתיע. מה יגרום להם להישאר עם לסת שמוטה ועיניים פעורות. מה יוכל לזכות בכותרת "מפץ פוליטי".
אפשרות ראשונה: איחוד גדול של כל המפלגות מימין לליכוד. אלא שהסיכויים לכך אפסיים. וינטר עקשן כפרד, בן גביר טוען, בצדק מבחינתו, שהאיחוד אינו משתלם לו פוליטית, ורק סמוטריץ' ופייגלין ממשיכים לנסות לסחוב את כולם יחד.
האפשרות השנייה מעניינת יותר. לפני 45 ימים כתבנו כאן תרחיש מפורט: סמוך להגשת הרשימות יבשילו המגעים בין בנט ולפיד לבין איזנקוט, תכונס מסיבת עיתונאים דרמטית ושלושתם יעמדו על במה אחת ויכריזו על איחוד, כאשר איזנקוט בראש. כתבנו שהאגו יעכב את ההסכמה עד הרגע האחרון. ובכן, הרגע האחרון הגיע.
בנט נשמע בימים האחרונים כמי שמתחנן לחיבור. "אני שם את האגו בצד", הוא חוזר ואומר, ואף מבהיר שאינו מדבר על המקום הראשון. בראיונות האחרונים הוא נשמע להוט, אפילו אומלל מעט, כמי שמבקש לשכנע שהוויתור כדאי. בפוליטיקה, כאשר פוליטיקאי מקפיד להדגיש שאין לו שיקולי אגו, אפשר בדרך כלל להניח שהאגו נמצא גם נמצא.
ויש כאן עוד סימן: מי שבטוח בסקרים המעניקים לו 15 מנדטים, אינו אמור להתחנן כל כך לחיבור שבו יוותר מראש על ההובלה. הסקר העדכני מעניק לאיחוד איזנקוט-בנט-לפיד 31 מנדטים. לפני 45 ימים הערכנו כאן 35. המספר השתנה, אבל עצם התרחיש, העיתוי והעמדת איזנקוט בראש נמצאים חזק על השולחן.
אם המהלך יבשיל, הוא עשוי להיות בלוק טכני בלבד, שיתפרק לאחר הבחירות. זה אולי גם מה שמקל על הצדדים לבלוע את האגו. במקביל מתנהל מאבק קטן אך פיקנטי על חילי טרופר: לפי הפרסומים בנט הציע לו מקום ברביעייה הראשונה, ואיזנקוט שומר עבורו מקום ריאלי. יועז הנדל, לעומת זאת, מגלה בינתיים שאפשר להיות מחוזר מאוד בבחירות קודמות והרבה פחות בבחירות הנוכחיות.
כך או כך, התקדים לאיחוד ברגע האחרון קיים. גנץ ולפיד התעקשו בעבר במשך שבועות שהם רצים בנפרד, עד שרגע לפני הגשת הרשימות עשו בדיוק את ההפך והקימו את "כחול לבן".
כאמור, לפני 45 ימים כתבנו שכך זה יקרה. נותרו ימים ספורים לגלות אם צדקנו. בפוליטיקה זה הרבה זמן. כפי שלמדנו מוינטר: לפעמים אפילו יום אחד מספיק להתהפך.
היום שבו ייגמר האיתרוג
אחת התופעות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית, שללא ספק עוד תשמש חומר למחקר עתידי, היא היחס לאיזנקוט.
האיש שמבקש להיות ראש ממשלת ישראל ומוביל בחלק מהסקרים, כמעט שאינו נדרש בינתיים להתמודד עם בדיקה ביקורתית מקיפה של עברו, עמדותיו, התבטאויותיו ויכולותיו. להפך: נדמה שחלקים בתקשורת מבינים שכל תחקיר שלילי, כל שאלה קשה וכל חשיפה של עמדה שנויה במחלוקת, עלולים לסייע לנתניהו. ולכן הם עושים הכול כדי להצניע את הבעיות. מבחינתם, קודם שינצח, אחר כך יהיה זמן לבדוק.
זו גם אחת הסיבות שאיזנקוט עצמו מנהל לפי שעה קמפיין זהיר במיוחד. הוא אינו ממהר להוביל סדר יום שעלול לפתוח מחלוקות, נמנע ככל האפשר מפינות חדות ומתמקד (בעצת יועציו) בתגובות לנתניהו. אפשר לראות בכך חולשה של מועמד שנגרר אחרי יריבו, אבל אפשר גם לראות כאן אסטרטגיה: כאשר הסקרים עובדים לטובתך, מדוע לספק ליריב חומר בחינם.
נתניהו מבין היטב את הבעיה ומנסה לעשות בדיוק את ההפך: להגדיר את איזנקוט לפני שאיזנקוט יגדיר את עצמו. מכאן הקמפיין הביטחוני נגדו והמסר: "אם היינו מקשיבים לאיזנקוט, נסראללה היה היום בחיים". המטרה ברורה: איזנקוט, בניגוד ליאיר גולן למשל, אינו נתפס בעיני מצביעי הימין הרך כאויב אידיאולוגי. לכן הליכוד מנסה להפוך אותו למועמד שאולי אינו שמאל קיצוני, אבל אי אפשר לסמוך על שיקול דעתו הביטחוני.
זו גם הסיבה שהליכוד מזכיר שוב ושוב את האפשרות שאיזנקוט יקים ממשלה בהישענות על הימנעות המפלגות הערביות. המסר למצביע הימני המתלבט: אל תסתכל רק על האיש, תסתכל על הממשלה שיוכל להקים.
כאן בדיוק מגיעה השאלה החשובה: מה יקרה אם בסופו של דבר איזנקוט ינצח? להערכתי, תקופת החסד שלו תסתיים מהר מאוד. אותם כלי תקשורת שרואים כיום בהחלפת נתניהו משימה מרכזית, כבר לא יצטרכו לחשוש מביקורת על איזנקוט, שמא תסייע לליכוד. לפתע יהיה ראש ממשלה שצריך לבדוק, לבקר ולתחקר.
או אז יחזרו לכהונתו כרמטכ"ל ויבדקו מה באמת הותיר אחריו. יפתחו מחדש את החלטותיו בקבינט המלחמה. ישאלו מה היו עמדותיו לפני מהלכים שונים. יבדקו את יכולותיו הפוליטיות והניהוליות ואת הפער בין תפקידו כרמטכ"ל לבין מי שמסוגל בפועל לנהל מדינה. כל השאלות הללו שנדחקות כיום לשוליים עשויות לפתע להפוך לכותרות ראשיות.
במילים אחרות: לפני הבחירות מסתירה התקשורת את כל הפגמים האפשריים של איזנקוט כדי לנצח את נתניהו. אם תצליח במשימתה, רק אחרי הבחירות היא תתחיל לשאול איזה ראש ממשלה קיבלנו במקומו. רק אז עלולה להתחיל ההתפכחות.
הבעיה היחידה: ביום שבו יתחילו לבדוק ברצינות, האם איזנקוט אכן מתאים להיות ראש ממשלה, הבוחר כבר לא יוכל לבקש בחזרה את הפתק שהכניס לקלפי.
מהליכוד לבן גביר
לאורך כל הקדנציה התקשו בשני צדי הכנסת לקבל את פעילותה הרועשת של ח"כ טלי גוטליב. לא רק האופוזיציה יצאה נגדה: גם בליכוד נשמעו קולות שלא אהבו את הרעש שיצרה. חלק מהח"כים טענו שהיא פוגעת בתדמיתה הממלכתית של הסיעה ותקשה עליה לקבל קולות מהימין מרכז. אחרים אמרו שיש גבול לנאומים האגרסיביים מעל דוכן הכנסת ולראיונות הרעשניים שהעניקה.
אלא שבשטח הליכודי דווקא אהדו אותה, ובעיקר את התבטאויותיה ופעילותה נגד המערכת המשפטית. גוטליב הגיעה שוב ושוב לדיוני בג"צ, התעמתה עם השופטים ולא פעם הוצאה מהאולם. זה לא מנע ממנה לחזור שוב ושוב לזירה.
במהלך הפריימריז היא זכתה אפילו למחמאות משמאל ומאנשי הקמפיין של איזנקוט. המטרה הייתה ברורה: גוטליב במקום גבוה תסייע לקבע בקרב הבוחרים את דימוי הליכוד כרשימה ימנית קיצונית, הזויה ורועשת. זו בדיוק הסיבה שנתניהו עשה הכול כדי שלא תיבחר גבוה מדי.
האירוניה הגדולה: בבחירות הקודמות משפחת נתניהו סייעה להריץ את גוטליב לכנסת, והפעם פעלה כדי להרחיקה מצמרת הרשימה. גוטליב עצמה טענה לאורך הפריימריז שנתניהו כלל אינו פועל נגדה ו"עוד מעט תצא הודעה כזו". אחרי הפריימריז כבר שינתה גרסה וטענה שנתניהו דווקא כן פעל נגדה. היא הגיעה למקום ה-12 בפריימריז, שהפך למקום ה-20 לאחר השריונים.
מכאן הדרך לפיצוץ הייתה קצרה. גוטליב דרשה שריון במקום ה-12 ואיימה שאם לא תקבלו, תשקול מעבר לעוצמה יהודית. לדבריה, אם חלילה הליכוד יקבל רק 19 מנדטים והיא לא תיכנס לכנסת, הרי שהשב"כ ישליך אותה למרתפיו בגלל כל מה שחשפה אודותיו במהלך הטבח ולפניו.
העימות הפך לאישי ממש. גוטליב טענה שנתניהו "נעץ סכין בגב", האשימה את יאיר נתניהו שהוא "בובה בשלט רחוק" של יונתן אוריך, ויאיר השיב לה ברשימת טענות משלו.
אלא שכדי שהיא תוכל לעבור לבן גביר צריך לפתור פלונטר קטן: בשל כתב האישום שהוגש נגדה, גוטליב אינה רוצה להתפטר מהכנסת. המתווה שנבחן הוא שהליכוד יאשר את פיצולה, היא תישאר ח"כית ותשאיר לליכוד את יחידת המימון שלה. בן גביר כבר הודיע שהדלת פתוחה ושאפילו יחידת המימון אינה מעניינת אותו. משם הכדור עבר לנתניהו.
מהאיחוד הזה, שהוכרז רשמית הבוקר (ו') כמעט כולם עשויים לצאת מרוצים: בן גביר יקבל ח"כית פעלתנית המזוהה עם המאבק במערכת המשפט. הליכוד יקבל רשימה ממלכתית יותר בניסיון לקרוץ לימין מרכז, וגוטליב תקבל מקום גבוה יותר וסיכוי לתפקיד שרה אם תוקם ממשלת ימין.
מבחינה זו היא מזכירה דווקא את יואב סגלוביץ'. אילו נשאר ב"יש עתיד", כלל לא בטוח שהיה נכנס לכנסת, ובוודאי שלא הובטח לו תפקיד שר. ברע"ם הוא שני ברשימה ואם המפלגה תיכנס לממשלה, האפשרות לכהן כשר נפתחת בפניו. אצל גוטליב החשבון דומה: בליכוד נתניהו לא היה ממנה אותה לשרה. אצל בן גביר הסיכוי הזה כבר נראה אחרת. אין מנוס מלקבוע שלעיתים הדרך הקצרה ביותר לשדרוג פוליטי עוברת דווקא דרך הדלת החוצה.
נענשים, נוטשים ונחלשים
יש עתיד נכנסה לכנסת הנוכחית עם 24 מנדטים והייתה למפלגה הגדולה באופוזיציה. עכשיו, רגע לפני הגשת הרשימות, היא הופכת לרשימה זעירה ושולית.
בתוך יממה הודיעו השבוע הח"כים מאיר כהן, מיקי לוי, דבי ביטון וטטיאנה מזרסקי שלא יתמודדו בבחירות הקרובות. לפניהם עזבו בועז טופורובסקי, רון כץ, אורנה ברביבאי ואחרים. יואב סגלוביץ' כבר מצא בית חדש ברע"ם ואלעזר שטרן אצל איזנקוט. מיקי לוי ומאיר כהן אינם עוד שמות ברשימה. שניהם מהדמויות המזוהות ביותר עם יש עתיד. לוי, ששימש כיו"ר הכנסת, נמנה עם מייסדיה.
עד לא מכבר לעגו ביש עתיד לליכוד לנוכח הסקרים וציינו כי רבים מחבריו לא יחזרו לכנסת הבאה. עכשיו הגלגל התהפך. רוב רובם של חברי סיעת יש עתיד הנוכחית, הם שלא יהיו בכנסת הבאה.
כל זה מחזיר אותנו לשאלה שלעולם לא נקבל עליה תשובה: אילו לפיד היה יודע שכך ייראו הדברים, האם היה מתחבר לבנט או מעדיף את איזנקוט. בדיעבד קל להשיב. בזמן אמת לפיד היה משוכנע שעשה את העסקה הנכונה. מאז הועם זוהרו, ובמסגרת המשותפת עם בנט חלקה של יש עתיד שווה במקרה הטוב כחמישה מנדטים.
וזה עדיין לא הסוף: גורלם הפוליטי של הח"כים רם בן ברק, קינלי טור פז, מיכל שיר ואחרים טרם הוכרע. בשבוע הבא, כאשר תוצג הרשימה, יתברר מי מהם יידחק למקום לא ריאלי ומי יעדיף לפרוש בעצמו. כך שמצעד העוזבים שראינו השבוע עשוי להיות רק המנה הראשונה.
הבעיה אינה מסתכמת בכיסאות. אחד הנכסים המרכזיים שלפיד הביא לחיבור עם בנט היה מנגנון השטח שבנה במשך שנים: עשרות סניפים, פעילים ונציגים ברשויות המקומיות, שאמורים היו להיות חוד החנית ביום הבחירות. אלא שכאשר חלק מהמייסדים והדמויות המזוהות עם המפלגה עוזבים, ואחרים כבר יודעים שלא יקבלו מקום ריאלי, גם השאלה כמה מהמנגנון הזה יישאר מתפקד הופכת לרלוונטית.
במילים אחרות: לפיד לא רק איבד מנדטים. הוא מאבד לנגד עיניו את המפלגה שבנה מאז 2012. היה מי שכתב השבוע בציניות שגם המילה "עתיד" מבקשת לברוח מה"יש".
בהקשר זה ראוי להזכיר כי רק לפני חודשים אחדים עמד לפיד לצד בנט והכריז בחגיגיות: "הדבר הזה שאתם מרגישים עכשיו, שלא הרגשתם הרבה זמן, נקרא תקווה". ספק אם לתקווה הזאת התכוון.
תזכורת נוספת: לפיד הרבה בעבר לתקוף את נתניהו על כך שאיבד שליטה ושאנשיו אינם סופרים אותו. בשלב מסוים אף הטיח בו: "לא יקראו אפילו מזרקה על שמך. אתה תתאייד מההיסטוריה בלי להשאיר שום דבר מאחוריך".
והנה דווקא יש עתיד היא שהולכת ומתאיידת. אם המגמה תימשך, היא עלולה להצטרף למוזיאון המפלגות שהיו פעם הבטחה גדולה ונעלמו: ד"ש, צומת, קדימה, הגמלאים ועוד. תם עידן.
על הסף
מאז הבחירות האחרונות, כאשר מרצ נפלה וחסרו לה רק 4,062 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה ולקבל ארבעה מנדטים, מצוי גוש השמאל בחשבון נפש פנימי. הכישלון לחבר את מרצ והעבודה, העמיק לדעתם את ההפסד לגוש נתניהו. לפיכך הם עושים הכול כדי למנוע הישנות מקרה שכזה.
בחינה לאחור מגלה שאחוז החסימה הפיל לא רק מפלגות שמאל. באחד מסבבי הבחירות ב-2019 קיבל "הימין החדש" של בנט ושקד 138,598 קולות, וחסרו לו 1,503 מצביעים בלבד כדי לעבור. בנט ושקד דרשו ספירה חוזרת ורמזו לאי סדרים. התקשורת תיעדה אותם מחפשים קולות על הרצפה. באותה מערכת בחירות נזרקו לפח 366,016 קולות, כ-330 אלף מהם מימין למרכז. התוצאה הייתה תיקו פוליטי של 60-60, שהכניס את מדינת ישראל לסחרור של מערכות בחירות נוספות.
כל זה מחזיר לשאלת אחוז החסימה, שעומד גם הפעם במרכז מערכת הבחירות. כיום הוא 3.25%, אבל לא תמיד זה היה כך. עד 1992 הספיק אחוז אחד מהקולות כדי להיכנס לכנסת. אחר כך עלה הרף ל-1.5%, ב-2004 לשני אחוזים וב-2014 ל-3.25%. הנימוק היה דומה: פחות מפלגות קטנות, יותר יציבות ומשילות. אלא שמאז ההעלאה האחרונה ידענו שש מערכות בחירות. היציבות המובטחת לא ממש הגיעה.
גם מי שהעלה את אחוז החסימה, גילה שלא תמיד אפשר לדעת את התוצאה. אביגדור ליברמן היה בין מובילי ההעלאה ב-2014, שנועדה בין היתר להקשות על המפלגות הערביות הקטנות. בתגובה הן התאחדו לרשימה המשותפת, ובבחירות 2015 זכו ב-13 מנדטים והפכו לסיעה השלישית בגודלה בכנסת. רצו לצמצם אותן, וקיבלו מפלגה גדולה יותר.
באותן בחירות נותרה בחוץ "יחד" של אלי ישי. ב-2019 נפלו "הימין החדש" ו"זהות", וב-2022 הגיע תורה של מרצ. באותן בחירות נותרה בחוץ גם בל"ד, ובסך הכול הלכו לאיבוד יותר מ-417 אלף קולות. התוצאה: מפלגה יכולה לקבל תמיכה ששווה כמעט ארבעה מנדטים, ובסופו של דבר להישאר עם אפס.
ההערכה היא שבבחירות הקרובות יעמוד אחוז החסימה על 160 עד 170 אלף קולות, בהתאם לשיעור ההצבעה. באזור הזה מסתובבות כמה רשימות. החשבון פשוט: מפלגה יכולה לקבל יותר ממאה אלף קולות, לא להכניס אפילו ח"כ אחד ובאותה הזדמנות לשנות את חלוקת המנדטים בין הגושים.
זו גם הסיבה למגעים, ללחצים ולניסיונות האיחוד שאנחנו רואים עכשיו. נתניהו מסתכל על המפלגות הקטנות שמימינו, ובמחנה שמנגד עושים אותו חשבון. כולם למדו את אותו שיעור, פעם על חשבון בנט ושקד ופעם על חשבון מרצ.
מסקנה: בבחירות צמודות לא מספיק לדעת כמה קולות מקבלים. צריך לדעת גם כמה מהקולות של הצד שלך נזרקו לפח. השאלה שעלולה להכריע את הבחירות: מי יעבור את אחוז החסימה ומי ייעצר לפניו.
סקר מטריד
עידן הבינה המלאכותית, ה- AI שחדר כמעט לכל תחומי החיים, מככב חזק גם במערכת הבחירות. לא מדובר רק בסרטוני תעמולה שנעשים באמצעות הבינה וגם לא בפייק שהיא מסוגלת לייצר. מדובר על הרבה יותר מזה.
סקר חדש שנערך לקראת הבחירות מגלה ממצא מטריד: רבע מהישראלים שוקלים להיעזר בכלי בינה מלאכותית או בשירות מקוון אחר לצורך קבלת ההחלטה למי להצביע. במילים אחרות, אחרי שהבינה כבר כותבת, מציירת, מתרגמת ומייעצת כמעט בכל תחום, יש מי שמוכנים להכניס אותה איתם גם אל מאחורי הפרגוד.
באיגוד הרשתות המקוונות, שערך את הסקר, לא אהבו את הממצא. לדבריהם, בינה מלאכותית יכולה להיות כלי עזר יעיל ללמידה, להשוואה בין עמדות ולהבנת מחלוקות, אבל לא מקור סמכות שעל פי המלצתו מחליטים למי להצביע. הסיבה פשוטה: מערכות AI עלולות לטעות, להסתמך על מידע ישן, חלקי או שגוי, לבלבל בין עובדה לפרשנות ואפילו להמציא עובדות, ציטוטים ומקורות שנשמעים אמינים לחלוטין.
החשש הזה מקבל משמעות נוספת מנתון אחר באותו סקר: 71% מהציבור מספרים שכבר נתקלו במידע כוזב סביב מערכת הבחירות, לעיתים קרובות או מדי פעם. כלומר, דווקא בתקופה שבה קשה ממילא לדעת מה אמת ומה פייק, חלק מהבוחרים שוקלים למסור למערכת ממוחשבת תפקיד מרכזי ומכריע בהחלטה כיצד להצביע.
המלצת האיגוד אינה לוותר על הבינה, אלא לדעת כיצד להשתמש בה: לא לשאול "למי להצביע", אלא לבקש להשוות בין עמדות המפלגות בנושאים שונים, להציג טיעונים בעד ונגד, להשתמש במקורות עדכניים ולהפריד בין עובדות לפרשנות. ובעיקר: לבדוק לבד את המקורות שעליהם היא מסתמכת.
מסקנת איגוד הרשתות המקוונות: אפשר להשתמש בבינה מלאכותית כדי להגיע לקלפי חכמים יותר. אפשר לשאול אותה, להשוות באמצעותה וללמוד ממנה. אבל את ההחלטה הסופית ראוי וכדאי להשאיר לבינה המקורית שלנו.
דו עט – המילים שעשו את כותרות השבוע
וינטר והיפוכו: אם מישהו זקוק להוכחה עד כמה הכניסה לפוליטיקה משנה אנשים ועמדות, הוא יכול להביט בעופר וינטר. האיש שבעבר דיבר נגד הצורך בחוק גיוס והסביר עד כמה חשוב לשמור על עולם התורה, מדבר השבוע על חוק גיוס כתנאי לכניסתו לממשלה, ובכך מאמץ את הטרנד של מפלגות השמאל: הכה בחרדים לצורך קידום פוליטי. מוטב שיביט במפלגתו המצטמקת של לפיד, "אין עתיד", ובעתידו המעורפל של בנט, כדי להבין שלא כל מי שמכה בחרדים מיד נעשה לראש.
סערה מדומה: מאז החלה מערכת הבחירות, נוהג גדי איזנקוט להזכיר כמעט בכל סרטון את השבעה באוקטובר ולקשור את הטבח לנתניהו. אבל יש כאלו שזה עושה להם בדיוק את ההפך, והם נזכרים באירועים שקדמו לטבח: הסרבנות, ההפגנות, האיומים ובעיקר בשאלה "למה לא העירו אותו". נתניהו ייחל להגיע לעיסוק בשאלה הזו, ולא רק באחריות שלו למחדל. השבוע הקמפיין הזה קיבל דחיפה מהסערה שעוררה גב' נתניהו בראיון, כאשר שאלה שוב מדוע ראש הממשלה לא ידע על התקיפה. היא טענה שאפילו יאיר גולן ידע והיה מוכן ("מולבש", כלשונה), אבל נתניהו לא ידע. בשמאל מיהרו לטעון שגב' נתניהו מדברת על בגידה. רה"מ הכחיש זאת בקולו: "לא הייתה בגידה", ויאיר גולן הודיע כי יתבע את גב' נתניהו. הקמפיין בעיצומו.
רשימת חיסול: כמה אירוני להיזכר בנאום הצרחות של לפיד, "אנחנו הרוווווב", לנוכח הנטישה ההמונית של מפלגתו. האיש שלא יותיר אחריו מורשת רבה מלבד ההסתה, לומד בדרך הקשה מה קורה למי שיוצא נגד עולם התורה ובני הישיבות. השבוע כתב שהוא גאה במפלגתו: "במפלגות אחרות יש רשימות חיסול. אצלנו יש כבוד ואהבה". מוטב ללפיד, שחיסל במו ידיו את מפלגתו בהחלטה הטיפשית להצטרף לבנט ובאימוץ סדר היום האנטי חרדי, לחזור לכתוב טורים מתקתקִים כפי שעשה בעבר. בפוליטיקה הוא מקבל ציון נכשל.
הסכמי עודפים: בנט ואיזנקוט רודפים אחרי ליברמן כדי שיחתום עימם על הסכם עודפים. מי שלא יזכה בו, ייאלץ לחתום עם הרשימה השמאלית הקיצונית של יאיר גולן, חיבור שהשניים מעדיפים להתרחק ממנו. מנגד, בגוש הימין קיימת בעיה לא פשוטה: הליכוד חתם בעבר עם הציונות הדתית, אבל עתה יש שלוש מפלגות מימין לליכוד. מירב הסיכויים שסמוטריץ' יחתום על הסכם עודפים עם בן גביר, ואז הליכוד ייאלץ, באין ברירה, לעשות זאת עם וינטר. הסכמי העודפים העניקו לימין בבחירות הקודמות יותר ממנדט. הנה אפוא עוד סיבה לכך שנתניהו רוצה לאחד את כל המפלגות שמימין לליכוד לרשימה אחת: כך יוכל הליכוד לחתום מולה על הסכם עודפים מבלי לבזבז קולות. לווינטר ולבן גביר, כידוע, יש חשבונות אחרים.
התכנסות הגושים: פרסום תוצאות הסקרים השבוע, ובראשם סקר חדשות 13 המשקף שוויון בין הגושים (53-53), מעיד על הדינמיקה האלקטורלית הקבועה ככל שמתקרבים לדד ליין של הגשת הרשימות. הסוקרים מסבירים זאת בין היתר במעבר של רשימות קטנות את אחוז החסימה, דוגמת האיחוד בימין בין סמוטריץ' לפייגלין. אלא שהמגמה ממחישה תופעה שחוזרת כמעט בכל מערכת בחירות: ככל שמתקרבים לקלפי, הסקרים השונים מתכנסים בהדרגה לעבר המספרים שמציג שלמה פילבר בערוץ 14 ושאצלו כמעט אינם משתנים. ככל שנתקרב לבחירות, סביר שגם הפעם נראה את סקרי הערוצים האחרים ממשיכים להתקרב לפילבר, כל פעם עם הסבר אחר לשינוי.
איום מאפיוזי: "נשיא בית המשפט העליון", יצחק עמית, עורר סערה ציבורית לאחר שהפנה "עצה" מאיימת לראש השב"כ דוד זיני, בעקבות דרישתו לחשוף את זהות העותרים נגד מינויו. עמית הזהיר: "לא בטוח שזה עושה לו טוב". האמירה, שתוארה בידי משפטנים כאיום מאפיוזי, מצטרפת להתבטאותו השנויה במחלוקת מהשבוע שעבר, שבה לגלג ביהירות על הציבור החרדי בסוגיית הטלפונים. שתי ההתבטאויות מעוררות ביקורת חריפה על התנהלותו ועל הסגנון הבלתי ממלכתי שאימץ לעצמו.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
