השאלה המרכזית שהטרידה השבוע את המערכת הפוליטית הייתה: על מי תמליץ יהדות התורה בבית נשיא המדינה? האם על נתניהו או על איזנקוט? הפרשנים השונים התחרו ביניהם בהערכות ובספקולציות, תוך שהם מדגישים שלהמלצת יהדות התורה עשויה להיות משמעות רבה באשר לזהות הממשלה הבאה.
האמירה של יו"ר יהדות התורה, ח"כ הרב יעקב אשר, לאורך מערכת הבחירות, כי יהדות התורה אינה נמצאת בשום גוש אלא ב"גוש התורה", הצליחה סוף סוף לחלחל. יהדות התורה כבר אינה נספרת אוטומטית בגוש המזוהה עם נתניהו. "אז עם מי תלך יהדות התורה?", שאלו הפרשנים, וניסו לאתר, ללא הצלחה, מרואיינים רשמיים מטעם המפלגה.
הדבר הזכיר לי את נאומו של לפיד בכנסת, ימים ספורים לפני התקיפה המשולבת של ארה"ב וישראל באיראן. "איבדתם את אמריקה. הרסתם את יחסי ישראל וארצות הברית", הטיח מעל הדוכן לעבר נתניהו. ראש הממשלה ישב ממול וחייך. הוא קירב את אצבעו לאגודלו ונענע אותן מעלה ומטה, תוך שהוא אומר חרישית: "סבלנות! סבלנות!"
גם במקרה הנוכחי כדאי להמתין בסבלנות, בטרם מסיקים מסקנות לכאן או לכאן. ואכן, שלשום הגיעה ההודעה הרשמית שלפיה, בהנחיית גדולי ישראל שליט"א, דגל התורה לא תמליץ על אף אחד מהצדדים לראשות הממשלה.
"לאחר כל הספקולציות, רואים שיש כאן ניהול עם הנחיות ברורות של גדולי ישראל", אומר לנו גורם בכיר בדגל התורה. "שום דבר לא נעשה בפזיזות. הכל בשיקול דעת מעמיק. לא הולכים כמו עדר ולא באופן אוטומטי אחר שום צד". לדבריו, אילו נהגה דגל התורה אחרת, היה הציבור רואה שכל מה שהורו גדולי ישראל בסוף הקדנציה הקודמת בעניין גוש התורה הולך לאבדון.
"קרה כאן משהו בקדנציה הקודמת", מסביר אותו גורם. "יהדות התורה נתנה הכל ולא קיבלה כלום". הזכרתי לו את המשפט המפורסם של נתניהו: "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". "בדיוק כך", מיהר לאשר. "אנחנו נתנו הכל ולא קיבלנו מאומה".
בד בבד חשוב לציין שגם אילו הייתה יהדות התורה ממליצה על נתניהו, לא היה בכך כדי להעניק לו רוב ממליצים, שכן לגוש השני יש רוב יחד עם המפלגות הערביות.
גורמים בימין ניסו להסביר כי יהדות התורה עושה בסופו של דבר שירות למחנה הימין: אם יגיעו לסבב בחירות נוסף, יוכל הציבור להיווכח בשינוי עמדותיו של השמאל בנושא חוק הגיוס. אחרים, ובהם ינון מגל, דווקא הביעו הבנה רבה לצעד של יהדות התורה. "אני מבין את החרדים", אמר מגל. "הימין לא נתן להם חוק גיוס. יש מעצרים והם מאוד מאוכזבים. במקביל השמאל אומר להם: אם אתם רוצים חוק גיוס, תנו לנו את השלטון ואנחנו ניתן לכם חוק שהבג"ץ והיועמ"שית יעבירו".
המסקנה שלו הייתה כי מדובר בהחלטה קשה, בין הברית ארוכת השנים של החרדים עם הימין לבין המציאות שנוצרה בקדנציה האחרונה.
כך או כך, ההחלטה שלא להמליץ אינה מלמדת בהכרח עם מי תלך יהדות התורה בהמשך. היא כן מבהירה דבר אחד: כאשר אומרים "גוש התורה", מתכוונים לכך שאין עוד תמיכה אוטומטית באיש.
הגלגל מתהפך
פן נוסף ומעניין בהתפתחויות הפוליטיות נוגע לאנשי תקשורת מהציונות הדתית, המנסים לסכל כל אפשרות של שיתוף פעולה בין החרדים לאיזנקוט בנושא הסדרת מעמדם של לומדי התורה. מטרתם ברורה: להשאיר את החרדים כבולים למחנה הימין, אף שהממשלה היוצאת לא הצליחה לספק להם פתרון בנושא הגיוס. במסגרת זו מנסים אותם אנשי תקשורת ללעוג לאיזנקוט ולאנשי השמאל: "החרדים עובדים עליכם. בסוף הם ממילא ילכו עם הליכוד".
אלא שכדאי להזכיר להם: יהדות התורה הבהירה לאורך כל מערכת הבחירות שאינה שייכת לשום גוש, אלא ל"גוש התורה". מדוע אתם מכבדים את הבטחות הבחירות של ליברמן ומתייחסים אליהן ברצינות, ואילו את הצהרות יהדות התורה אתם מציגים כ"מהלך מתוחכם"? קבלו את הדברים כפשוטם: יהדות התורה תבחן מי מוכן לקבל את תנאיה.
ויש כאן אירוניה גדולה עוד יותר: לאורך מערכת הבחירות השתמשו גורמים בשמאל בנושא חוק הגיוס כדי לנגח את החרדים ולפגוע בברית שלהם עם נתניהו. חלק מאנשי התקשורת הדתיים-לאומיים שיתפו פעולה עם המתקפות הללו, ואף נהנו מהשבחים שהרעיף השמאל על הציבור שלהם.
אלא שכעת, כשהשמאל מבקש להקים ממשלה, הוא פונה דווקא לחרדים ורוצה לדון גם בהסדרת מעמדם של לומדי התורה. אותם אנשי תקשורת מגלים לפתע שהשותפות נגד החרדים הייתה זמנית בלבד ומי שזכה אתמול למחמאות עלול למצוא את עצמו שוב על הגריל.
כאן המקום להזכיר להם את מה שהזהרנו מפניו במשך שנים: אל תהפכו את החרדים למוקצים בשיתוף פעולה עם השמאל. הגלגל עלול להתהפך, ואז תגלו שאתם הבאים בתור.
בד בבד יש גם מי שמזהירים כי משא ומתן בין החרדים לאיזנקוט עלול לדחוף את נתניהו להקמת ממשלת אחדות שתותיר את החרדים בחוץ. אלא שמי יכול להבטיח שנתניהו לא יבחר במהלך כזה ממילא? בפוליטיקה שלו, כפי שכבר למדנו, אין מקום רב לסנטימנטים.
כך או כך, ציבור בוחרי יהדות התורה רואה שההחלטות מתקבלות בהכוונת גדולי ישראל ובשיקול דעת. גם משאל רחוב מקרי שערך השבוע אחד מערוצי התקשורת הכלליים הצביע על תמיכה בגישה שלפיה יש לבחון שותפות עם מי שיסייע להסדיר את מעמדם של לומדי התורה.
בהקשר זה כדאי לראות כיצד מביטים על העניין מבחוץ. הפרשן מתי טוכפלד הסביר כי ההחלטה שלא להמליץ על נתניהו היא הרבה יותר מצעד טכני. לדבריו, היא מוכיחה שהצהרת "גוש התורה" לא נועדה רק לצורכי משא ומתן, אלא מבטאת נכונות אמיתית לשוחח עם איזנקוט.
הדרך עוד ארוכה והפערים גדולים, בעיקר בנושאי הגיוס, התקציבים והחינוך. אבל עצם הנכונות לדבר, פותחת דלת שבעבר הייתה סגורה. גם לנתניהו, ציין טוכפלד, אין כיום דרך פשוטה לשנות את ההחלטה באמצעות הבטחות או מינויים, משום שהיא התקבלה אצל גדולי ישראל ולא אצל הפוליטיקאים.
ולמרות כל זאת, עדיין יש לבוא חשבון על מה שהתרחש לאורך מערכת הבחירות.
מילים מגויסות
קל לתאר מה חלף השבוע בראשו של כל אחד מקוראי המדור, ובכלל בציבור החרדי, לנוכח "מכבסת המילים" של התקשורת בעניין חוק הגיוס. לפתע נשמעו נעימות אחרות, שונות לחלוטין מאלו שנשמעו לאורך מערכת הבחירות הקשה שעברנו.
ההסתה הפרועה והזדונית של גוש השינוי התחלפה בניסוחים חדשים. לא עוד "חוק ההשתמטות" ו"חוק הפטור", אלא "חוק גיוס רך". לא עוד ממשלה עם "רוב ציוני" (איזנקוט), כשהרמז ברור את מי מבקשים להדיר, אלא "ממשלה עם רוב יהודי". לא עוד "טפילים" (יאיר גולן), אלא "אנשים תורמים". כבר לא "מחריבי המדינה" (ליברמן), אלא "אפשרות לשיתוף פעולה".
אין כמובן שום סיבה להצטער על השינוי הזה. מוטב שראשי גוש השינוי יפסיקו עם ההסתה שאפיינה את מערכת הבחירות, מאשר שימשיכו להתחרות ביניהם מי יתקוף את החרדים בחריפות רבה יותר. השאלה אינה מדוע הם מוכנים עכשיו לתיקון החוק, אלא מדוע פסלו אותו לכל אורך הדרך וניהלו על גבו מסע דה לגיטימציה שלא היה כמותו נגד כלל הציבור החרדי.
דוגמה נוספת למכבסת המילים החדשה: העיתונאי בן כספית, שהיה ממבקריו החריפים של הציבור החרדי, כבר קרא לגוש השינוי לבחון שותפות עם המפלגות החרדיות ו"לעגל איכשהו את נושא הגיוס". גם ח"כ לשעבר יואל חסון, שהוביל קמפיין נגד החרדים, הציע להפר את הבטחת הבחירות בנושא. כשנשאל על כך, הסביר בפשטות: "אנחנו רוצים להקים ממשלה".
מדובר בהחלט ברצון לגיטימי. אילוצים פוליטיים הם לא דבר פסול. כך נהוג לעשות תמיד בין מפלגות שונות ויריבות. אלא שבנסיבות הללו כדאי להיזכר מה אמרו אותם מנהיגים רק לפני הבחירות. איזנקוט הבטיח "ממשלת גיוס ציונית" ותקף את "גוש המשתמטים". לפיד הגדיר את חוק הגיוס "הונאה". בנט הכריז שאי גיוס חרדים עלה בחיי חיילים, ויאיר גולן קבע שהחרדים יהיו באופוזיציה, נקודה.
עכשיו מתברר שאפשר גם אחרת. מה שהוצג עד אתמול כקו אדום שאין לחצותו הפך לנושא שאפשר לשבת סביב שולחן ולדון בו. טוב שכך. חבל שהגישה הזאת לא נשמעה גם לפני הבחירות. אפשר היה למנוע הרבה שנאת חינם.
ויש עוד דבר שכדאי לגוש השינוי לזכור, בפרט כאשר יש אנשי תקשורת שמעודדים אותם להעדיף ערבים על פני חרדים. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, 43% מהחרדים הבוגרים עסקו בפעילות התנדבותית, לעומת 29% בשאר האוכלוסייה. עם נתונים כאלה, אי אפשר למחוק את תרומתם של ארגוני החסד וההצלה החרדיים לכלל הציבור.
לפיכך, אם ראשי גוש השינוי הגיעו למסקנה שאפשר ורצוי לדבר עם החרדים, גם אם הנסיבות הפוליטיות הן שהובילו אותם לכך, כדאי לברך על השינוי, אך לא לשכוח את מה שהתרחש לאורך מערכת הבחירות. מוטב שיאמצו את השפה החדשה במקום לחזור אל הישנה. לא רק כשהם זקוקים לחרדים להקמת ממשלה, אלא גם כשאינם זקוקים להם.
רוב בלי ממשלה
השאלות שנותרו פתוחות מאז התקבלו תוצאות הבחירות נמשכו גם השבוע ללא פתרון. פרט לאפשרות של בחירות חדשות, החלופות היחידות שנותרו להקמת ממשלה חדשה עם רוב יהודי הן ממשלת אחדות של נתניהו ואיזנקוט או ממשלת גוש השינוי בשיתוף המפלגות החרדיות. כל ממשלה אחרת שתישען על המפלגות הערביות לא תקבל את תמיכת ליברמן, ולכן היא יורדת לכאורה מהפרק.
שתי החלופות שהוזכרו, ממשלת אחדות או ממשלה עם החרדים, יאלצו את גוש השינוי להפר אחת משתי הבטחות הבחירות שלו: סיום שלטון נתניהו ואי-ישיבה עם החרדים. בשמאל מתנהל עתה ויכוח פומבי איזו הבטחה להפר, תוך לחץ מאסיבי שלא לפסול את המפלגות הערביות.
על פי כל הסימנים ורוב הממליצים, נשיא המדינה הרצוג יטיל על איזנקוט להרכיב את הממשלה, תוך המלצה "הרצוגית" להקים ממשלת אחדות. אלא שקבלת המנדט היא רק תחילת הדרך. ההערכה היא שאיזנקוט ינצל את מלוא 28 הימים, ואולי גם יבקש ארכה של 14 ימים נוספים, כדי להגיע להסכמות. נתניהו, מצדו, ינסה להקשות עליו בעיקר באמצעות המפלגות החרדיות, בתקווה שהכישלון יעביר את המנדט לידיו.
מנגד, גורמים בליכוד סבורים שדווקא יש להניח לאיזנקוט להסתבך לבדו. לדבריהם, "איזנקוט הולך בשדה מוקשים, למה שנקל עליו? שילך!"
ובתוך כך צצות הצעות לממשלת רוטציה. שר בכיר בליכוד הציע שאיזנקוט יכהן ראשון לאורך השנה הראשונה, נתניהו יחליפו בשנה השנייה, ובהמשך יקבל חנינה ויעבור לבית נשיא המדינה. הצעה אחרת מדברת על רוטציה שבה נתניהו יכהן ראשון, ללא התחייבות לפרישה מהחיים הפוליטיים. אלא שכל אחת מהתוכניות מחייבת ויתורים וערבויות, והדרך להסכמה עוד ארוכה.
גם בחירות חוזרות אינן מבטיחות מוצא מהמבוי הסתום. איש אינו יכול להבטיח שהציבור יצביע אחרת, או שהמנדטים יתחלקו באופן שיאפשר הקמת ממשלה. מאידך בימין משוכנעים שהשמאל והערבים לא יגיעו שוב בכמויות גדולות לקלפיות ולכן ניצחונם מובטח.
בינתיים מתנהל מאבק נוסף, על ראשות הכנסת. גוש השינוי מבקש למנות את יאיר לפיד במקום אמיר אוחנה, עוד לפני הקמת הממשלה. אוחנה הודיע שאם יוצגו 61 חתימות, יקיים את ההצבעה בתוך שבוע.
תמונת המצב לפי שעה: יש רוב להחלפת הממשלה, אבל עדיין אין הסכמה איזו ממשלה תחליף אותה.
דמוקרטיה על תנאי
פרשת החשדות לזיופים ולשוחד במגזר הערבי שהיטו את תוצאות הבחירות, חושפות ולא בפעם הראשונה את הצביעות של השמאל והתקשורת. מגוחך היה לשמוע את זעמם על מי שמבקשים להמתין לממצאי החקירה בטרם יקבלו את התוצאות כסופיות.
לא צריך להרחיק לכת. לאחר הבחירות הקודמות סירבו גורמים בשמאל להשלים עם הממשלה שנבחרה כחוק, ויצאו להפגנות על הגשרים בראשות יאיר לפיד, עוד לפני הרפורמה המשפטית. בהמשך התרחבה המחאה לחסימות כבישים, להפגנות מול בתי שרים ולעימותים חריפים.
עתה התהפכו היוצרות, אלא שהפעם יש חשדות קונקרטיים המחייבים בדיקה. העדויות שהצטברו כוללות טענות לחלוקת כספים וכרטיסי תדלוק למצביעים ביישובים ערביים. לפי הדיווחים, נאספו כ-1,500 תלונות ועדויות, מהן כ-700 הועברו לוועדת הבחירות המרכזית. משקיפים סיפרו על מעטפות כסף וכרטיסי דלק שהועברו לצד פתקי הצבעה של רע"מ, ואחד מהם טען שהוצעו לו אלף שקלים תמורת הצבעה למפלגה.
מובן שהחשדות מחייבים חקירה, ואין לקבוע מראש מה יוכח. אבל אפשר לשער מה היה מתרחש אילו החשדות היו מופנים כלפי הציבור החרדי. יו"ר יהדות התורה, ח"כ הרב יעקב אשר, ניסח זאת השבוע היטב: "אילו החשדות לשוחד בחירות היו נוגעים לציבור החרדי, אפשר רק לדמיין כמה מעצרים, חקירות ופשיטות כבר היו מאשרים היועמ"שית מיארה וגיל לימון בשם 'ההגנה על הדמוקרטיה'".
ויש גם תקדימים: בבית שמש נערכו בחירות חוזרות לראשות העירייה בעקבות חשד לזיופים של עשרות קולות בלבד. כמו כן לאחר בחירות 1988 נערכה הצבעה חוזרת בשתי קלפיות, על רקע המאבק על המנדט של דגל התורה (הרב גפני) מול התחיה. דגל התורה זכתה לבסוף במנדט, ומי שניהל מטעמה את המערכה היה הרב יעקב אשר, אז פעיל צעיר.
בתוך כל זה בולטת ההתנפלות על ראש השב"כ דוד זיני. אותם גורמים שהגנו בלהט על קודמו, רונן בר, והזהירו מפגיעה ב"שומרי הסף", תוקפים כעת את זיני בעקבות טענותיו בעניין הבחירות.
"אנטי-דמוקרט", "גזען", "כלי שרת בידי המשטר" ו"שקרן" הם רק חלק מהכינויים שהוטחו בו. לכך נוספו טענות שהוא מבקש להאריך את כהונתו באמצעות בחירות חוזרות ולשנות את צמרת השב"כ לטובת נתניהו.
אפשר כמובן לחלוק על ראש השב"כ ולדרוש ראיות לטענותיו. אבל קשה להתעלם מהפער: כאשר ראש ארגון ביטחוני נתפס כמי שעומד מול נתניהו, אסור לערער על מעמדו. כאשר הוא מעלה טענות שאינן נוחות לשמאל, לפתע מותר לתקוף גם את מניעיו וגם את אמינותו.
מתברר שאצל "מגיני הדמוקרטיה", היחס לשומרי הסף תלוי לא רק בתפקידם, אלא גם בשאלה על איזה צד הם שומרים.
בעקבות הכסף
פרשת החשדות לעיל של הטיית הבחירות במגזר הערבי הולכת ומסתעפת. ככל שנחשפים פרטים נוספים מתברר שהשאלה המרכזית אינה רק מי קיבל כסף תמורת הצבעתו, אלא מי סיפק את הכסף, מי הפעיל את המנגנון ולאיזו מטרה.
החשד הנחקר כבר חורג מגבולותיה של עבירת בחירות מקומית ומגיע עד לאפשרות של התערבות מדינה זרה בהליך הדמוקרטי בישראל. זו גם הסיבה שהמוסד נכנס גם הוא לתוך נבכי הפרשה. בחלק מהפרסומים הוזכרה קטאר כמי שנחשדת בהעברת כספים לעידוד הצבעה באמצעים פסולים.
עמית אסא, בכיר לשעבר בשב"כ, הצביע על לב הפרשה. לדבריו, האדם שקיבל מעטפה אינו העניין המרכזי. השאלות החשובות הן מי הקים את התשתית לחלוקת הכספים, כיצד פעלה, מי מימן אותה ומי ביקש להשפיע באמצעותה על הבחירות.
ויש כבר התפתחויות נוספות: לפי הדיווחים, ראש השב"כ דוד זיני ביקש לחקור באזהרה ארבעה בכירים במפלגות הערביות. בהמשך נחשף כי אחד הנבדקים הוא ח"כ איימן עודה, שעל פי הפרסומים נבדק חשד שקיבל מאות אלפי שקלים מגורם זר. עודה דוחה את החשדות וטוען לרדיפה פוליטית.
החשדות הללו עדיין טעונים הוכחה, אבל אם אכן הוזרם כסף זר למנגנון מאורגן שנועד להשפיע על ההצבעה, הרי שמדובר בניסיון לפגוע בריבונות הישראלית באמצעות הקלפי.
השאלות שנותרו: מה ידעו גורמי הביטחון לפני הבחירות? לפי הודעת השב"כ, המידע על ההתערבות האפשרית הגיע מאיסוף מודיעיני עצמאי, ולא ממפלגה פוליטית. אם כך, האם ניתן היה לזהות את ההתארגנות ולעצור אותה עוד בטרם הגיעו המצביעים לקלפיות?
אסא סבור שמניעת האירוע חשובה אף מחקירתו בדיעבד. ואכן, אם יתברר שהיו התרעות מוקדמות שלא הובילו לסיכול הפעילות, יהיה צורך לברר גם את המחדל הזה.
בינתיים כבר הזדרז השופט סולברג להודיע שאין בחומר שהוצג כדי לערער את תוצאות הבחירות בכללותן. לסולברג נוח לסיים את כל העניין מהר, כדי שלא ייזכרו שבתקפות כהונתו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, התקיימו בחירות בצל כבד של זיופים ושוחד.
אלא שהבדיקה החשבונאית של הקולות אינה ממצה את שאלת השוחד והמימון הזר, הנתונים כרגע בחקירה ביטחונית. גם סולברג מודע לעובדה שאם יתברר שגורם זר הצליח להפעיל מנגנון פסול להשפעה על הצבעתם של ערביי ישראל, יהיה זה אירוע חמור גם אם תוצאות הבחירות יישארו על כנן.
שורה תחתונה: השאלה הגדולה היא אפוא לא רק כמה קולות נקנו, אם נקנו, אלא מי ניסה לקנות באמצעותם השפעה על מדינת ישראל.
החלום שלא נגמר
אם בליל תוצאות הבחירות היה נדמה לרגע שסוף סוף, לאחר שנים ארוכות, ליברמן יורד מהמפה הפוליטית, בעקבות תחזית מוטעית של הסוקר שלמה פילבר, שלא יעבור את אחוז החסימה, הרי שהימים האחרונים מוכיחים את ההפך. ליברמן הפך לדמות מרכזית במערכת הפוליטית, והוא עשוי להכריע כיצד תיראה הממשלה הבאה.
אי אפשר לקחת מליברמן את הכישרון להיות תמיד במרכז העניינים, יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות. השבוע היה הפוליטיקאי הראשון שכינס מסיבת עיתונאים לאחר הבחירות. "תשאלו כל מה שאתם רוצים", הכריז. התנאי היחיד: בלי מצלמות ומכשירי הקלטה.
כ-50 עיתונאים הגיעו למטה "ישראל ביתנו" במודיעין בניסיון לפצח את חידת ליברמן. בתום שעה יצאו מבולבלים. האיש שלל ממשלת אחדות עם נתניהו ("שיתהפך העולם, לא אשב איתו גם אם יציע לי ראשון ברוטציה"), אך לא פסל ישיבה עם החרדים. הוא התנגד לממשלת מיעוט בתמיכת הערבים, והודיע שיצביע נגדה. בנוסף, פסל שותפות עם מי שהיה חלק מקואליציית שבעה באוקטובר.
ואחרי שפסל כמעט כל דרך אפשרית להקמת ממשלה, הודיע כי בחירות חוזרות הן תרחיש גרוע. כיצד בדיוק מתיישבים הדברים? ליברמן, כדרכו, לא טרח לפתור את החידה. במקום זאת פירט את לוח הזמנים: תחילה איזנקוט, אחריו אולי נתניהו, ולבסוף 21 הימים שבהם תוכל הכנסת להעמיד מועמד משלה. לשם, ככל הנראה, הוא מכוון. אחרי ששני המועמדים ייכשלו, עשוי ליברמן לנסות להציג את עצמו כפתרון. גם הפתח שהותיר לשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות עשוי לשרת מהלך כזה, באמצעות חזרה למתווה חוק הגיוס שקידם בעבר.
לא פלא שהכתבים יצאו מסוחררים, בלי להבין מה בדיוק הוא רוצה. "נראה שהוא מקרב אותנו לבחירות חוזרות, רק שאינו רוצה להיות חתום עליהן", ניסו חלקם להסביר. אחרים התרשמו שהוא מעדיף להמתין להתפתחויות חיצוניות, דוגמת עימות אפשרי עם איראן, או לשינוי במצבו של נתניהו, שאת בריאותו הזכיר בתדרוך.
"לליברמן יש אובססיה לראשות הממשלה", הסביר השבוע דני איילון, שהיה מבכירי "ישראל ביתנו" והודח מהרשימה. איילון, המכנה את עצמו "ליברמנולוג", מעריך שגם עם שבעה מנדטים יעשה ליברמן הכל כדי להגשים את חלומו.
בהקשר זה נזכיר כי לפני כחצי שנה, בסוף חודש אייר, כתבנו כאן על "החלום ושברו" – תוכניתו של ליברמן לשחזר את מעשה בנט ולדרוש את ראשות הממשלה גם עם שישה או שבעה מנדטים.
כך כתבנו אז: "אם בסיום הבחירות יתברר לגוש המרכז-שמאל שאין לו ממשלה בלעדיו, ליברמן יגיע למפלגה הגדולה בגוש ויציב דרישה ברורה: לשחזר את מודל 2021, הפעם בראשותו. הקלף שלו ברור: אם לא תקבלו, יש לי אופציה אחרת: הצטרפות לממשלת נתניהו".
ליברמן לא טרח אז להכחיש. מבחינתו, עדיף היה שהאפשרות תישאר על השולחן כמנוף לחץ. "אני אהיה ראש הממשלה הבא", הכריז ליברמן, וכולם צחקו. היום זה כבר נשמע הרבה פחות מצחיק.
המלצה מכשילה
אם בנושא הקמת הממשלה הבאה נשמע ליברמן כחידה בלתי מפוענחת, הרי שבפענוח תוצאות הבחירות הוא היה הרבה יותר נחרץ. כזכור, לאורך כל מערכת הבחירות, כאשר נשאל מה צפוי להיות, הדגיש בכל ראיון: "הגוש שלנו יגיע ל-61 מנדטים ציוניים, ואולי אפילו יותר". מעניין אפוא היה לשמוע את הסבריו לאחר ש"הגוש הציוני" הגיע ל-48 מנדטים בלבד, הרבה פחות מכפי שצפה.
לליברמן היה הסבר נחרץ ונוקב: "איזנקוט אשם". לדבריו, איזנקוט ועוזרו רונן מנליס הם האחראים לכך שהאופוזיציה נחלה "כישלון צורב". "בעשרת הימים האחרונים של הבחירות איבדנו שבעה-שמונה מנדטים, משום שאיזנקוט הצהיר על כוונתו להקים ממשלת מיעוט. כל מצביעי הימין שעברו אלינו נבהלו וחזרו לנתניהו".
ליברמן המשיך וטען כי איזנקוט ומנליס ניהלו "קמפיין אגואיסטי" של "המפלגה הגדולה", ושתו מנדטים ממפלגתו ומבנט. "ביקשתי מגדי לעצור את זה. ראיתי איך כולנו מאבדים מנדטים. בגלל זה יצאתי נגדו". כזכור, ליברמן אף כינה את איזנקוט "גנץ 2", אמירה שגררה כותרות רבות.
לדברי ליברמן, ליכודניקים שביקשו להצביע לישראל ביתנו נמנעו מכך משום שלא רצו לקבל את איזנקוט כראש הממשלה. "לא מבין למה הייתה חשובה לגדי השאלה מי יעמוד בראש. זה מה שהפיל אותנו".
ליברמן לא הסתפק בביקורת על איזנקוט. גם התקשורת ספגה ממנו נזיפה. "אתם צריכים לעשות חשבון נפש. טעיתם בענק. כל מה שגדי אמר קיבלתם כדברי קודש", הטיח בעיתונאים. לא בכל יום שומעים אחד מראשי גוש השינוי מאשים את התקשורת בהענקת יחס מועדף דווקא למועמד שהוצג כמנהיג הגוש.
אבל ליברמן לא הסתפק בהטחת האשמות. הוא החל לתרגם אותן למהלכים פוליטיים. כאשר איזנקוט ביקש להציב מועמד ממפלגתו לתפקיד יו"ר הכנסת, הודיע ליברמן שיתמוך דווקא ביאיר לפיד. לליברמן עצמו היה מועמד, עודד פורר, אך הוא העדיף לתמוך בלפיד ולא במועמד של איזנקוט.
אין מדובר רק במאבק על תפקיד. שליטה בראשות הכנסת עשויה להעניק לאיזנקוט מרחב תמרון, גם מול נתניהו, אם ייפתח בעתיד משא ומתן על ממשלת אחדות. תמיכה בלפיד עשויה לצמצם את האפשרות הזאת ולהשאיר את איזנקוט תלוי בשותפיו.
כך או כך השאלה המעניינת שנותרה על השולחן: אם ליברמן סבור שאיזנקוט אחראי לכישלון הגוש, מדוע הוא בכל זאת ממליץ עליו לנשיא המדינה להרכבת הממשלה?
ייתכן שהתשובה פשוטה: ליברמן מעוניין שאיזנקוט יקבל את המנדט וינסה להרכיב ממשלה, אך אינו מוכן להעניק לו את הכלים הדרושים. אם ייכשל, יוכל ליברמן לטעון כי צדק מלכתחילה, ולכן יש לנסות לקדם פתרון אחר. במילים אחרות: ליברמן מעניק לאיזנקוט את זכות הניסיון, אך לא בהכרח את הסיכוי להצליח.
גוש חוסם
די להביט בתמונה שהציגה השבוע את חמשת ראשי גוש השינוי בפגישתם, כדי להבין את מצבם העגום. לא לזה קוראים ניצחון. במקום לשגר לציבור תמונה שבה הם נראים מחייכים ומרוצים, שוגרה תמונה שמראה חמישה אנשים עגומי פנים, ארבעה מהם מביטים בספקנות באיזנקוט, שקורא מולם מתוך נייר שעל השולחן. לא לתמונה הזו קיוו וייחלו החמישה.
אלא שהתמונה אינה רק עניין של הבעות פנים. היא משקפת את המתרחש מאחורי הקלעים. בהודעה החגיגית שפרסמו הכריזו ראשי המפלגות על "תיאום מלא", אולם לפי הדיווחים מהישיבה, ההסכמה המוחלטת היחידה הייתה להמליץ לנשיא המדינה על איזנקוט להרכבת הממשלה. כמעט בכל שאלה אחרת נותרו מחלוקות.
תחילה ראשות הכנסת: איזנקוט ביקש להציב בתפקיד נציג ממפלגתו, אך לפיד, בנט וליברמן דרשו את מינויו של לפיד. לכאורה מדובר במאבק על כיסא, למעשה זהו מאבק על חופש הפעולה של איזנקוט. אם ירצה בהמשך לבחון ממשלת אחדות עם נתניהו, יו"ר כנסת שאינו מאנשיו עלול להקשות עליו. שותפיו מוכנים להמליץ עליו, אבל לא בהכרח להעניק לו שליטה בכלים הפרלמנטריים.
גם בשאלת הרכב הממשלה מתגלות סתירות. יאיר גולן תומך בהסתמכות על המפלגות הערביות, בעוד ליברמן מטיל וטו מוחלט. האפשרות האחרת היא שיתוף פעולה עם החרדים, שעשוי להעניק לגוש רוב של 61 מנדטים. אלא שאז מתעוררת שאלת חוק הגיוס. האם מי שניהלו מערכת בחירות שכללה הסתה נוראית עם כינויי גנאי ל"משתמטים" ול"עריקים", יוכלו להגיע להסכמות בנושא?
המחלוקות אינן מסתיימות בהרכבת הממשלה. ראשי הגוש מבקשים לנצל את כוחם בכנסת כבר בימיה הראשונים, אך גם כאן לא ברור מה קודם למה. החלפת יו"ר הכנסת, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, חקיקה נגד המשך כהונת נתניהו או מהלכים הנוגעים לבחירת מבקר המדינה. כל אחד מהצעדים מעורר שאלות פוליטיות ומשפטיות משלו. אפילו ליברמן הזהיר מפני הקשיים בהקמת ועדת חקירה בתקופת ממשלת מעבר.
מעל הכל מרחפת שאלת ההנהגה: איזנקוט מחזיק במפלגה הגדולה בגוש, אך סביבו יושבים פוליטיקאים מנוסים, שלכל אחד מהם תוכניות משלו. הם מוכנים להעניק לו את האחריות להרכבת הממשלה, אך לא בהכרח את הסמכות לקבוע כיצד תקום. ויש גם מי שמעלה אפשרות פחות מחמיאה: אולי נוח לחלקם שאיזנקוט יהיה הראשון לנסות, משום שאם ייכשל תיפתח הדרך למועמד אחר.
וכך כל עוד שהמטרה הייתה להחליף את נתניהו, אפשר היה להציג חזית משותפת. עתה, כשצריך להחליט מי ינהיג, עם מי יושבים ועל מה מתפשרים, מתברר עד כמה צר המכנה המשותף.
התמונה שפורסמה השבוע סיפרה את הסיפור טוב יותר מהודעת ה"תיאום המלא": חמישה מנהיגים סביב שולחן אחד, מבטיהם נעוצים באיזנקוט. אפשר רק לשער מה עבר בראשם באותו רגע: האם זה באמת האיש שצריך להנהיג אותנו? או שמא כל אחד מהם היה מעדיף לראות את עצמו בכיסאו.
אכזבה מאוחדת
הבחירות חלפו עברו, וכמעט כל המפלגות מלקקות את פצעיהן ומתמודדות עם האכזבות שנותרו. כך למשל שר האוצר סמוטריץ', שניסה לנכס לעצמו את ההצלחות הכלכליות ולהגדיל בהתאם את כוחה של מפלגתו, "הציונות הדתית", נעצר על שישה מנדטים בלבד. גם זאת רק לאחר החיבור עם מפלגת "זהות" של משה פייגלין.
סמוטריץ', שמיצב את עצמו כמנהיג הציונות הדתית כולה, ספג מכה אלקטורלית. בבחירות הקודמות התמודד יחד עם בן גביר, והשניים זכו ב-14 מנדטים ובכ-515 אלף קולות. בן גביר סירב לרוץ שוב במשותף, בטענה שריצה נפרדת תאפשר למצות טוב יותר את פוטנציאל המצביעים. התוצאה עגומה: 13 מנדטים בלבד לשתי הרשימות יחד, למרות צירופם של פייגלין ל"ציונות הדתית" וטלי גוטליב ל"עוצמה יהודית". סמוטריץ' עצמו הגיע למקום ה-11 והאחרון מבין הרשימות שנכנסו לכנסת, עם כ-290 אלף קולות, מעט יותר מחמישה אחוזים מהקולות הכשרים.
נתון נוסף נוגע לקולות שירדו לטמיון. בראש הרשימות שלא עברו את אחוז החסימה ניצבת מפלגת "המילואימניקים". יועז הנדל, שיכול להיכנס לספר השיאים עם מעבריו התכופים ממפלגה למפלגה, חבר לירון זליכה, שגם הוא חיפש את דרכו לכנסת. יחד הביאו כ-155 אלף קולות שהושלכו לפח. בבחירות הקודמות הייתה זו מרצ שהובילה את הרשימה הלא מחמיאה, עם כ-150 אלף קולות. במקום השני הפעם ניצב עופר וינטר, עם כמעט 100 אלף קולות. מוטי ליטנר ומפלגתו הקיקיונית קיבלו כעשרת אלפים קולות, פחות אפילו ממפלגת 'צבע שחור', שזכתה בכ-11 אלף.
גם איחוד העבודה ומרצ במסגרת "הדמוקרטים", לא חולל מבחינתם את המפנה, למרות הצבתו של יאיר גולן בראש. בבחירות הקודמות זכתה העבודה בארבעה מנדטים, וגם מרצ הייתה כאמור קרובה מאוד לעבור את אחוז החסימה ולקבל 4 מנדטים. הפעם התמודדו השתיים יחד, ואף צירפו לרשימה אנשי מחאה בולטים. התוצאה: שמונה מנדטים. גם שיעור התמיכה לא גדל: כ-6.44 אחוזים לעומת כ-6.85 אחוזים שקיבלו שתי המפלגות יחד בבחירות הקודמות.
גם האיחוד בין לפיד לבנט לא הוכיח את עצמו. לפיד ירד מ-24 מנדטים לחמישה בלבד, ובנט נשאר עם 7, בדיוק כמו הפעם האחרונה בה התמודד לכנסת. בנט שירד לרחובות הערים במעוזי הליכוד וקיים פרלמנטים עם מתנגדיו, חשב שזה יעזור לו. הרשתות פרגנו וגם הסקרים לפתע האירו פנים. אלא שבקלפי התברר שאיזנקוט משך אליו חלק ניכר מקולות המרכז שהתחרו עליהם.
והנה הנתון המעניין מכולם: גוש השינוי כולו שלאורך 6 מערכות הבחירות האחרונות הצליח להגיע ל-46-52 מנדטים, סיים הפעם עם 48. זאת למרות השבחים הרבים שגרף על ההתארגנות המוצלחת המוקדמת של ארבעת מפלגות הגוש עם הסכמי עודפים ביניהם. בבחירות הקודמות, שבהן מרצ לא עברה את אחוז החסימה, הביא הגוש 46 מנדטים בלבד. באחוזים כלליים הביאו מפלגות הגוש ב–2022 יחד עם מרצ שלא עברה 38% לעומת רק 37.7% היום.
מתברר שאפשר להחליף שמות, לאחד רשימות, לפצל מפלגות ולהשקיע בקמפיינים נוצצים. בסופו של דבר, המספרים אינם מתרשמים מהתמרונים.
ומכאן לכמה נתונים פיקנטיים בערים וביישובים.
מדד רחובות
"מה עם 'מדד העיר רחובות', שאתה מביא בכל מערכת בחירות?", כתב לי השבוע אחד מעשרת קוראי המדור. השבתי לו ששמרתי את המדד הזה לסיכום שלאחר הבחירות. אז הנה הוא לפניכם.
נקדים ונאמר כי מאז בחירות 2006 מתבלטות שלוש ערים ברמת הדיוק הממוצעת של תוצאותיהן בהשוואה לתוצאות הארציות. רחובות ניצבת בראש עם דיוק של 88%, ואחריה שתי ערים (החביבות עליי מסיבות מובנות): פתח תקווה עם 85.5% וחיפה עם 84.9%.
בבחירות הנוכחיות דייקה רחובות קצת פחות, אבל בכל זאת הייתה קרובה לתוצאות האמת: הליכוד קיבל 24% (לעומת 20.5% בארצי), ישר 20% (לעומת 16% בארצי), ביחד 12% (9% בארצי), ליברמן 7.5% (6% בארצי), הדמוקרטים 6.5% (7.5% בארצי) ובן גביר 7% (6% בארצי). סמוטריץ' וש"ס קיבלו כ-5% כל אחת, בדומה לתוצאה הארצית. אגב, "המילואימניקים" ברחובות עברו את אחוז החסימה ואף הקדימו במעט את יהדות התורה.
בפתח תקווה קיבל הליכוד 25.5% מהקולות, חמישה אחוזים יותר מהתוצאה הארצית. ישר הגיעה למקום השני עם 18.7%, גם כאן יותר מהארצי ב-2.7 נקודות האחוז. ביחד קיבלה 12.5%, כמעט כמו ברחובות.
ומה בחיפה? שם ניצח גוש השינוי. ישר קיבלה 22%, הליכוד 18.1%, ביחד 12%, וליברמן והדמוקרטים 10% כל אחת. לו חיפה הייתה קובעת את תוצאות הבחירות, גוש השינוי, שזכה בה ל-55% מהקולות, יכול היה להקים ממשלה עם 66 מנדטים.
תמונת המראה מגיעה מירושלים, שאינה מייצגת את התוצאות הארציות. לפי התוצאות בירושלים, אפשר היה להקים קואליציה של 82 מנדטים: יהדות התורה עם 28, הליכוד 20, ש"ס 17, סמוטריץ' 9 ובן גביר 8. גוש השינוי היה מסתפק בכ-21 מנדטים בלבד. ליברמן, אגב, כלל לא היה עובר בירושלים את אחוז החסימה (ושמא זה מה שבלבל את פילבר?).
ועוד נתונים מעניינים: במעוזי השמאל בתל אביב נרשמה עלייה במספר המצביעים, אבל גם בשכונות הדרומיות המזוהות עם הליכוד עלה שיעור ההצבעה. במילים אחרות: גם נתניהו הרוויח בתל אביב. בבית שאן קיבל הליכוד 52% מהקולות, ובדימונה 51.9%.
הציונות הדתית רשמה שיעורי תמיכה גבוהים במיוחד ביישובי יו"ש: 76.6% בברוכין, 74.9% בטלמון, ובין היישובים הגדולים 71.3% בבית אל. עוצמה יהודית קיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר שלה בירושלים (19,409), אבל את שיעור התמיכה הגבוה ביותר דווקא בכפר חב"ד: 55% (1,754 קולות).
ביישובי יו"ש קיבל בנט בממוצע 4.3%, כמעט כפול מאיזנקוט (2.5%), בעוד הציונות הדתית קיבלה שם 52.1%. בגבעת שמואל, שבה מתגוררים דתיים לאומיים רבים, קיבל הליכוד 3,552 קולות (19.8%), הציונות הדתית 3,218 (17.9%), איזנקוט 2,650 (14.8%), בנט 2,606 (14.5%) ועוצמה יהודית 1,100 (6.1%). איזנקוט ובנט כמעט בתיקו.
ואם מישהו תהה כמה קולות קיבל איתן שווילי, המוכר בכינויו "שרשר המלך", התשובה: 1,572 קולות (מי הם?), שהתפזרו ברחבי הארץ, בין היתר בפצאל, ג'סר א-זרקא, עמיקם ושילה.
דו עט
הלחישה והתחושה: סיפור מעניין של יולדת חרדית שרץ השבוע ברשתות (עם תיקוני עריכה מתבקשים): "זה קרה בחדר הלידה, בבית חולים שלא אנקוב בשמו. רגעים ספורים אחרי שבס"ד התרחש הפלא הגדול, כשאני מודה להשם על החיים החדשים שזכיתי להביא לעולם, שמעתי לפתע עובדת אחת לוחשת לחברתה: 'נולד עוד משתמט'. חשבתי לעצמי: מדוע דווקא ברגע המרגש, הטהור והזך הזה, צריך להכניס את כל הרעש והשנאה שבחוץ? אלא שאז התעוררה בי תחושה אחרת לגמרי. במקום להיפגע, התמלאתי גאווה. הבנתי שמה שנאמר כעלבון הוא בעצם המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ברגע הזה. גייסתי כוחות, קמתי וניגשתי אליה. 'שמעתי מה שאמרת'. היא החווירה ומיהרה להתנצל על 'פליטת פה לא מוצלחת'. השבתי לה: 'דווקא שימחת אותי מאוד. אני מתפללת שבעוד 18 שנה בני יזכה להיות בחיל לומדי התורה. ואני שמחה שאת כבר מעכשיו מבינה שזה מה שיקרה'".
לרדת מהעצים: אין זה סוד שנשיא המדינה יצחק הרצוג שואף להקמת ממשלת אחדות לאומית. בכל הזדמנות הוא רומז על כך. השבוע אמר זאת בדרכו: "אני מקווה שכולם ירדו מהעצים". לא נותר אלא לתהות: האם גם הנשיא הושפע מסערת הקופים שחולל ינון מגל במהלך מערכת הבחירות?
סיבה למסיבה: קונצנזוס תמוה נרשם השבוע בין איראן לבין חלקים בשמאל הישראלי, שחגגו את הפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות האמצע בארה"ב. באיראן חגגו מסיבות מובנות: טראמפ הנחית עליהם מכה קשה. ואילו בשמאל הישראלי לא סולחים לו על תמיכתו בנתניהו. בשני המקומות לוו החגיגות גם בתקווה לנפילתו של נתניהו. קונצנזוס מצער.
הבטחת הבחירות: בימים אלו, כשהשיח התקשורתי עוסק בשאלה אילו הבטחות בחירות ייאלצו המפלגות השונות להפר: אי-ישיבה עם ערבים, עם חרדים או עם נתניהו, כדאי לשים לב לדבר אחד: איש במערכת הפוליטית אינו מעלה בדעתו שיהדות התורה תפר את הבטחתה לפעול בכל כוחה ובמלוא השפעתה להסדרת מעמדם של לומדי התורה. על כך גאוותנו. שבת שלום.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
