בפתח דבריו כתב שלח: "אני מאמין בעתיד ישראל, כמדינה שוויונית, בטוחה ובטוחה בעצמה.
אבל בעוד בעולם כולו מסתמנת חזרה לערכים של סוציאל-דמוקרטיה מתקדמת, שהיא הדרך היחידה להתמודד עם משברים כמו הקורונה ועם השינויים העמוקים הצפויים לנו, אצלנו דווקא מעמיקה הנסיגה ללאומנות, לכלכלה לעשירים, לפילוג חברתי ולמלחמה בערכי הדמוקרטיה, זוהי בעיני סכנה קיומית, גדולה יותר מכל איום חיצוני".
"כבר לפני חודשים רבים, ראיתי משבר מתקרב. אובדן הדרך בשמאל הישראלי וההלם לאחר קריסתה של כחול לבן הביאו להתכנסות סביב מטרה מוצדקת אחת, החלפתו של בנימין נתניהו, ובעקבותיה לנדידת קולות הרחק אל הימין העמוק".
עפר שלח הבהיר: "היה, ועדיין קיים, צורך חיוני להקים סכר, בהיר אידיאולוגית ובעל מסוגלות פוליטית, כדי לבלום זאת. מפלגות מרכז, מסרים מעומעמים ונסיון למצוא חן לא יצלחו לכך, כפי שמוכיח הניסיון המר של כחול לבן. התוצאה הוודאית, בהעדר סכר כזה, תהיה כנסת שבה יהיה רוב גדול מאי פעם לימין המובהק ולחרדים, ללא איזון. זה עלול להיות גם הקו שיוביל את הממשלה הבאה, אם בכלל תקום. ומיום ליום מתחזק האיום שבראשה יעמוד שוב נתניהו".
"לכן הקמתי את תנופה. לא היה לי צורך בלתי נשלט להוביל מפלגה. מי שמכיר את דרכי הפוליטית יודע כמה פעמים ויתרתי על מעמדי האישי לטובת המטרה. מי שמכיר את העובדות יודע כמה ניסיתי ליצור חיבור, לאו דווקא בראשותי, עוד לפני שהקמתי את תנופה. זה לא הסתייע.
חשבתי שצריך לעשות מעשה ולהניע מהלך, גם במחיר של סיכון פוליטי אישי. זה הדבר היחיד שהינחה אותי, אז כמו עכשיו".
שלח סיפר: "לפני שלושה שבועות קראתי לחיבור בין העבודה, הישראלים ותנופה: חיבור שיש בו התאמה ערכית ויכולת פוליטית, ולפי כל סקר אחרון שווה מספר דו-ספרתי של מנדטים. זהו בדיוק הסכר אליו התכוונתי. מאז, וביתר שאת בימים האחרונים, עשיתי כל מאמץ שהחיבור יקום ויצלח. זה לא קרה, ולא בגלל שום דרישה שלי. יו״ר העבודה מרב מיכאלי החליטה שטוב לה לרוץ לבד. אני מאחל לה הצלחה".
"בנסיבות האלה אני חייב לעמוד במה שהבטחתי לרבים, ולמנוע אובדן קולות למחנה המבקש להחליף את נתניהו. תנופה לא תרוץ בבחירות הקרובות, וכך גם אני אישית".
בסיום דבריו כתב: "לכל אורך הדרך נהגתי על פי אמות המידה שהינחו אותי כל ימי בפוליטיקה. לא הוצאתי שקל מכספי ציבור, עמדתי בכל הבטחה שנתתי, לאלה שהלכו איתי ואלה שתמכו. הלכתי בדרך בלב שלם וכך אני גם מסיים אותה".
אני מודה לחברי רועי כהן ורות ירון, לוחמים ללא חת ושותפים נאמנים. אני מודה לרבים שתרמו, התנדבו והביעו תמיכה, ולצוות המעולה שלי. אין טובים מהם.
המעשה לא צלח, אבל זה לא עושה אותו ללא מוצדק. ניסיתי לבנות בית בעיצומה של סופה. ידעתי את עוצמת הרוח, העזתי וכמו כל מי שמעז, גם טעיתי.
הבית לא קם, אבל אני מאמין בהכרח הגדול להקים אותו. אעשה ככל יכולתי, בכל זירה בה אהיה, לסייע למטרה החיונית הזו בימים שיבואו.
